התשובה הבאמת קצרה לשאלה שבכותרת היא שאני ממש לא יודע. אני לא גאה בזה חלילה, אבל עם זאת, אנסה לא לגרום לזה להפריע לי לכתוב את הפוסט הזה. על הדרך אוסיף סייג, ואזכיר את הנשיא אובמה, שאמר השבוע משהו על ידע ועל חוסר בידע. כדאי לכם להקשיב. האיש מעורר השראה.

ובכל זאת, אני לא יודע איך מתחילים. מה שעומד לזכותי הוא שאני יודע שאיני יודע. ולמרות הדברים של אובמה, מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הריצה, מוטב לו שיתרגל לא לדעת דברים, או לפחות לא לדעת אותם בביטחון. כי בריצה, על כל מומחה שיגיד לכם דבר מה בביטחון מוחלט, יש פרופסור או מרתוניסט אולימפי שיגיד לכם את ההפך המוחלט. אם יש אמת מוחלטת בשאלה איך מתחילים לרוץ, אז אני מלפפון.

וזה שיעור חשוב למי שרוצה לרוץ, לעשות ספורט, לרדת במשקל, לחיות חיים בריאים ידה ידה ידה: אתם צריכים למצוא בעצמכם את התשובות שמתאימות לכם. לא לכופף את המציאות בשביל זה, חלילה, אבל יותר מכל, להבין שפשוט אין תשובות מוחלטות. יש אנשים שקוראים לזה "לחיות עם מורכבות".

יש אנשים, כמוני, שפשוט מתחילים לרוץ. ערב אחד הם שורכים את נעלי הספורט שלהם, מחבקים את הילדים, נפרדים מהאישה, מכבים את הסיגריה במדרגות – ועושים 3 ק"מ בפארק הירקון ב-15 דקות, למרות שהם מעשנים כבר 25 שנה ויש להם איזה עשרה קילו מיותרים. מצד אחד, שימותו האנשים האלה. באמת. איך זה שזה כל כך קל להם? מצד שני, יש נחמה מסוימת בעובדה שהפתיחה שלהם כל כך מדהימה וכל כך מטומטמת – ש-98% שהם ייפצעו תוך שבועיים גג. אל תהיו האנשים האלה.

יש שני הבטים לעניין של להתחיל לרוץ: האחד הוא סיבולת לב-ריאה, או כמה אתם יכולים לזוז עד שהריאות שלכם מתפוצצות והדופק שלכם מעיר את השכנים. השני הוא במה הפיזיולוגיה שלכם – השרירים והשלד שלכם – יכולה לעמוד. כשמתחילים לרוץ, המטרה היא לעודד את שני ההבטים האלה מצד אחד, אבל לא לשחוק אותם מצד שני. ככה מתחילים לרוץ.

פשוט, נכון?

טוב, עכשיו בעברית: לאנשים רגילים, ובמיוחד לאנשים שנרתעים מריצה ומספורט (ואני נתקל בלא מעט כאלה מאז שהתחלתי לדבר על ריצה) הדרך להתחיל היא כנראה פשוט להתחיל. אפשר לעשות את זה בהליכה מהירה. אפשר לעשות את זה בריצה קלה. מומלץ בכל פה (וזאת דווקא כן אמת מוחלטת) לא לרוץ מהר. ספרינטים לא מועילים כלל בשלב הזה ות'כלס, לא מועילים כמעט אף פעם, אבל הסיכוי שלהם לגרום לכם לפציעה הוא גבוה ביותר.

אם אתם שומעים מאנשים שהם "אוהבים לרוץ", נסו להתעלם מהעניין הזה. הם לא מועילים, ובדרך כלל הם מעצבנים ומתסכלים. אולי יום אחד תאהבו לרוץ. אולי לא. חכו עם העניין הזה כמה חודשים. כרגע, מותר לכם לסבול. מותר לכם לשנוא את זה. זה הדבר הנורמלי לעשות

בין אם מדובר בהליכה מהירה או ריצה איטית, תעשו מעט. קילומטר אחד או שניים. לא יותר. אתם לא צריכים להתעייף יתר על המידה (אם אתם מתעייפים יתר על המידה זה סימן שהגזמתם – למרות שזה נעים). אם אתם סובלים מעודף משקל משמעותי, ייתכן שאתם צריכים להסתפק במאות מטרים בודדים. החיים הם לא תוכנית ריאליטי והגוף צריך להסתגל לאט לאט.

בשלב הזה, זה כל הסיפור. פעמיים-שלוש בשבוע למשך שבועיים או שלושה. רק כדי לגרום לגוף להבין את הכוונות שלכם לגביו ולתת לו זמן להתכונן ולהגיב. אנשים יגידו לכם שאתם חייבים להציב לעצמכם מטרות. ובכן, אתם לא באמת חייבים. כדי להתחיל לרוץ אתם רק צריכים מוטיבציה לצאת מהבית. לגייס את המוטיבציה הזאת זה מספיק קשה. לא צריך להציב אתגרים רחוקים ומפחידים. וגם לא צריך להרגיש תחושת כישלון גדולה מדי אם לא עמדתם (רצתם!) במינימום הזה. גם מחר יום. אפשר להתחיל גם מחר.

אם אתם סובלים, לא נורא. עם הזמן מתרגלים לסבל ומתחילים לחבב אותו. אם אתם נורא נהנים, תיזהרו נורא! אל תמהרו מדי. אל תעלו מרחקים בשום אופן. אל תרוצו מהר יותר. חכו רגע! אחרת, מחכה לכם עתיד דומה לחיים שלי: אחרי כל חודש של ריצה, כמה שבועות להתאוששות מפציעה. זה לא כיף גדול, תאמינו לי.

חוץ מזה לא צריך כלום. נעלי ספורט פשוטות שיש בבית, בגדים שיש בבית. אם אתם רוצים למדוד את המרחק תשתמשו באיזה אפליקציה דה לה שמעטה בטלפון שלכם. אל תקנו כלום. אני לא אומר שאין ציוד טוב לריצה. אני לא אומר שלא אכתוב על ציוד טוב לריצה. יש דברים כאלה, אבל הם בדרך כלל יקרים, ורובם באמת לא הכרחיים. אנשים כותבים על ציוד בלי סוף כאילו שלכולנו יש תקציב אינסופי לשטויות האלה. אז לא. ריצה זה כדי לעשות טוב לנפש ולגוף. התרוששות בעקבות רכישה של שעוני דופק של מרצדס, טרנינג דרייפיט של למבורגיני ומימייה בעיצוב פרארי היא לא טובה לגוף ולנפש.

זהו. בזמן האחרון שמתי לב שאנשים שרצים ריצות ארוכות וכותבים על ריצה, כותבים טקסטים ארוכים להחריד. כאילו כולם צריכים לשלם על הקילומטראז' המוגזם שלהם. בקיצור, אני מנסה לא להיגרר אחרי המגמה.

בפוסט הבא? נראה. אין לי מושג. יש לי כל כך הרבה מה להגיד שבטח זה לא ייקח יותר מדי זמן.