"תנסה natural running. אחרי שנים של פציעות ואפילו חדר מיון, אני סוגר עכשיו שנה של שלושים ק"מ ממוצע בשבוע בלי תקלה אחת", כתב לי מישהו אתמול בבוקר בטוויטר.

לרוץ בלי להיפצע!? חשבתי לעצמי, והלב שלי עשה בערך ככה:

אז הלכתי לבדוק מה זה ה-natural running. ראיתי סרטון ואפילו ניסיתי בבית קצת. היה טיפה מעייף, אבל הלו! ריצה בלי להיפצע!!

"חייבים לנסות את זה," חשבתי לעצמי.

"נכון! כאן ועכשיו!!" עצמי ענה לי.

"אבל עכשיו אני מרצה אצל לקוח." הרגעתי את עצמי.

"וואלה. אז בערב?" עצמי הציע.

(עכשיו בא חלק טכני שמתייחס לריצה. אני שונא לקרוא חלקים טכניים בבלוגים של אחרים. זה משעמם ת'תחת. אבל הנה העניין בבלוגים על ריצה: הם מתעסקים בריצה, אז יש בהם חלקים טכניים.

שמשעממים ת'תחת, נכון. אנסה לעשות את זה קצר.)

יצאתי וניסיתי את כל ה-natural הזה בעצמי. הרעיון הוא לנחות על כריות כף הרגל ולא על העקב, וגם לנטות קדימה, להביא עקבים אל התחת וכאלה. אני בטח עוד לא יודע מספיק, אז מוטב שלא אסביר דברים שאין לי מושג בהם.

העניין הוא שהנטורל הזה עשה לי קצת בעיות. קודם כל, הוא הכריח אותי להחליף רגליים מהר יותר. שנית, הנטייה של הכתפים גרמה לי לאבד חלק ניכר מהשליטה שלי בקצב הריצה. בקיצור, הכל גרם לי לרוץ מהר יותר מכפי שתכננתי ובדופק גבוה מזה שאני מנסה לשמור עליו. אני משתדל לרוץ בקצב של 6.50 ואפילו 7 דקות לק"מ, בדופק 130-140 כדי לא לאמץ יותר מדי את הסיסטם. מצאתי את עצמי רץ 6.15 ואפילו פחות, עם דופק בהתאם.

מגניב! או שלא מגניב. לא יודע. הכל היה קצת מבלבל ומהיר מדי. אני יכול לרוץ במהירות הזאת, אבל ברור לי שהיא תשבית אותי וגם פחות תועיל לי במונחי כושר גופני והרזיה. מצד שני, היה גם משהו מאוד לא מאומץ בריצה הזאת. חוץ מהניסיון שלי להישאר בקצב של מעל שש דקות, שגרם לי לבלום קצת.

אחרי 4 ק"מ חזרתי לסגנון הרגיל שלי. גם כי אי אפשר לבנות את רומא ביום אחד, ובעיקר בגלל פציעת כף הרגל שלי, שהסגנון הנטורלי הזה הכאיב לה מאוד. כן, אני יודע. לא הייתי צריך לעשות את זה מלכתחילה. תודה שאתם אומרים. מבטיח לכתוב על פציעות מחר או מחרתיים. אולי.

אבל למרות הכאב בכף הרגל, שמתי לב שהכאב הסטנדרטי שלי בריצה, בגיד החיצוני של ברך שמאל (פציעה סטנדרטית שמכונה ITB) נעלם לגמרי בריצה אתמול, וגם הבוקר התעוררתי בלעדיו. אלה חדשות מצוינות שמצדיקות עיון נוסף בריצה הטבעית.

טיפ לבלוגרים שכותבים על ריצה:

כשאתה כותב על ריצה, יש לך ה ר ב ה מה להגיד. ואם להיות נאמן למציאות, בדרך כלל יש לך הרבה יותר מדי מה להגיד. הטקסטים של אנשים שרצים חמישה ק"מ עוד הם בסדר. לא ארוכים מדי. אלה שרצים 10? אוקיי, יש להם נטייה לעייף. מיני מרתוניסטים ומרתוניסטים? פנו לעצמכם את הבוקר והצהריים כדי לקרוא אותם. אולטרא-מרתוניסטים? אוי, אלוהים. זה כמו לקרוא את אנה קרנינה, רק עם תיאורים של שפשפות.

אז אני אפסיק עכשיו, שלא יהיה ארוך מדי.