19 בפארק ביום שישי

רשומה רגילה

בימי שישי בבוקר אני יוצא בדרך כלל לריצות הארוכות שלי. משאיר את הילדים עם אמא שלהם ונוסע לפארק הירקון לרוץ על המים. אם אפשר, אני עושה את זה עם ארנון ומיה. יש לנו היסטוריה (נכון, לא ארוכה, אבל לא הכל כמותי, בחיים). רצנו כבר ביחד בסן פרנסיסקו ובחוף וניס בלוס אנג'לס. אפילו עמדנו ביחד עם המרפקים על הבמה בהופעה של ספרינגסטין בלוס אנג'לס.

כן, אולי היה חשוב לציין שבשבילנו, Born To Run לעולם לא יהיה ספר על ריצה, אלא משהו אחר לגמרי.

BTR

ובכל זאת, בשעות שאנשים נורמליים ישנים ואנשים לא נורמליים רואים את גולדן סטייט מנצחת את אוקלהומה ונשארת בחיים בפליי-אוף, אנחנו מצאנו את עצמנו בפארק. מיה היא רצה ותיקה ממני שגם יכולה להישאר על הרגליים הרבה יותר, וארנון הוא תופעת טבע מטרידה, כזה שבגיל 40 יכול פשוט לצאת מהבית ולרוץ 20 ק"מ. אני יודע, גם אני לא אוהב אנשים כאלה, אבל הוא מקרה מיוחד.

ואנחנו רצים לנו לאט לאט, מה שהופך את כל האתגר המונומנטלי הזה שאנשים מכנים לפעמים "ריצת נפח" לשיחת סלון שקטה ונינוחה, שכל מה שחסר בה זה כוס קפה, ו… ובכן… סלון.

ארנון ואני לא היינו בטוחים שמיה תגיע, כי היא חזרה בטיסה מעוד הופעה של ספרינגסטין ב-8 בערב, אבל, תודה לאל, היא נרקומנית של ריצה, ובשש בבוקר היא התייצבה כמו חיילת נאמנה. וזה חשוב, כי אם היא לא היתה מגיעה, היינו יוצאים בקצב של 6 דקות לק"מ ולאט לאט מגבירים, עד שהיינו מתעלפים אחרי שלושה-ארבעה ק"מ. כן כן, בריצות נפח חייבים מבוגר אחראי.

אתמול רצתי 19. ואפילו עזבתי את שני הישנונים האלה אחרי 12 ק"מ (והרבה סיפורים על ההופעה במנצ'סטר) כדי להגביר ל-6.45 בשבעת הקילומטרים האחרונים. היה שמח כמו שרק הריצות הארוכות האלו שמחות, כולל החלק הזה אחרי 15-16 ק"מ שבו הרגליים שלי מרגישות כמו מרק.

Screenshot_2016-05-27-10-01-17

חוץ מזה, נחמד בפארק הירקון ביום שישי בבוקר. בדרך כלל אני רץ קרוב לבית, ואין רבים כל כך שגודשים את המדרכות. בפארק יש תחושה שכולם כולם משוגעים כמוני, ואם רצים בשעה הנכונה במסלול הנכון, רוב הסיכויים למצוא המון חברים שבאים ממול או עוקפים אותך בשעטה.

זאת הפעם השנייה שאני רץ 19. בשבוע הבא אני מתכנן ריצה דומה, לקראת המיני מרתון בפארק הירקון בסוף יוני, שיהיה ככל הנראה המירוץ הראשון שלי. כן, אני יודע, אנשים אמורים להציב לעצמם מטרות בביזנס הזה, אבל אני נורא נורא נזהר. גם עם 35-45 ק"מ בשבוע אני עדיין מופתע בכל שבוע שבו אני לא נפצע וממשיך לרוץ. אולי בגלל זה עוד לא נרשמתי למירוץ – לא לנחס חלילה.

אני ממשיך לעשות ניסויים קטנים בסגנון הריצה, שהמטרות העיקריות שלהם הן להרים את הרגל פחות גבוה מעל האדמה, לעבוד על צעדים קצרים יותר  ולבדוק את המשמעות של פעילות של כל אחד מחלקי כף הרגל. בסופו של דבר, המשמעות של כל הפעילויות האלה היא העלאה של המהירות ושל הדופק, ואני עדיין מנסה לרוץ בדופק נמוך ככל האפשר, ולפיכך הניסויים הם קצרים. בכל מקרה, בטח אמצא את זה עם הזמן. אולי.

20160528_121811

אה, כן. חוץ מזה יש את הגיד המעצבן שבצד הברך, ITB, אני חושב, והנטייה שלו לדלקות או פשוט לכאב. אצלי כרגע זה לא בא לידי ביטוי בריצות עצמן, אלא רק אחריהן (ואם לדייק, רק אחרי הריצות הארוכות). הספרות המקצועית שסחבק קרא מעט בימים האחרונים מלמדת שכל העניין נובע מחולשה יחסית של המותניים והתחת, ולפיכך, בימים אלה אני עובד גם על… ובכן… אין דרך נעימה להגיד את זה… על התחת שלי.

עדכונים, אולי, יגיעו בהמשך. כל מה שאני יכול להגיד להגנתי זה שזה פחות מלוכלך מכפי שזה נשמע.

וחוץ מזה אחרון, מיה גדלה באנגליה, וסיפרה לנו בעבר על תפוחי ה-Cox המעולים של הממלכה הישנה. השבוע, כוכבת שהיא, היא גם הביאה איתה כמה קוקסים כאלה לאחרי הריצה. והנה תמונה להמחשה, אנשים באמת מהממים שנראים ככה אחרי 19 ק"מ.

20160527_091056

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s