התכוונתי לכתוב על שחייה היום, ואולי תיכף גם אעשה את זה, אבל משהו התפקשש לי.

אני לא רואה כל כך טוב בלי משקפיים. כלומר, אני רואה בסדר, אבל אני לא מסוגל לקרוא כלום. ולכן, כשאני בלי משקפיים, מוטב לא לבצע פעולות על השעון שלי. היום למשל, אחרי ששחיתי 1.5 ק"מ – מחקתי את הפעילות מהשעון.

כוסומו.

ואם לדייק, כוס אום אום אום אומו.

#סליחה

איפה הייתי? זה בעיה, בעיה גדולה, כל השעוניזם הזה. ובכלל, הצורך הכל כך קומפולסיבי הזה למדוד ולבדוק ולתעד – לא יכול להיות שזה טוב לנו. פעם הייתי נכנס לבריכה, עושה שמונה בריכות חימום, שוחה עוד 60, אולי מסתכל טיפה על השעון – ושלום על ישראל.

היום? אני צריך לראות באיזה קצב שחיתי כל 100 מ', מה המשמעות של ההיפוכים על הקיר, מה בדיוק היה הדופק שלי, איך זה לעומת שבוע שעבר, חודש שעבר, שנה שעברה. ת'כלס, אני נרקומן של התיעוד הזה. יש אנשים שעושים איירון מן בשביל הקעקוע. יש אנשים שרצים מרתונים בשביל הסטיקר על האוטו. אני רץ (ושוחה) בשביל הסטטיסטיקה על הגרמין.

קיצר, אני מסנכרן את השעון עם הטלפון אחרי שמחקתי בלי לשים לב, ומקבל את השמונה בריכות חזה-גב שלי. חימום צ'יקמוק. כמעט חזרתי לשחות עוד שישים, אבל אז נזכרתי שאני לא יכול.

לא כי אני צריך לחזור הביתה.

לא כי הילדים לבד.

לא כי יש לי פוסט לכתוב.

פשוט כי אני לא יכול לשחות עכשיו עוד 60 בריכות.

(תמונה להמחשה: חימום דה לה שמעטה. הפסים הארוכים למטה משמאל הם המשחים הרגילים שלי. הפס הקצר והמביך למטה מימין הוא החימומון של היום.)

איך זה שאין לי כוח

אם תסתכלו בתחתית התיעוד של שחיית החימום שלי, תראו שלא שחיתי כבר שלושה וחצי שבועות. יש לזה המון סיבות. המון המון המון סיבות, אבל בעצם רק שתיים: הראשונה היא שאני קצת עצלן. השנייה היא הריצה.

לגבי הקצת עצלן, שחייה זה עניין מסובך. צריך לקחת את האוטו, את התיק שחייה, מגבת, בגד ים, משקפת, צ'יפ של הבריכה. מלא דברים. וזה גם חייב להיות בשעות ספציפיות, כי ברבע לשבע בבוקר אני כבר צריך להעיר ילדים. ואחר הצהריים אי אפשר להכניס אפילו מחט לבריכה, ואו שאתה מתנגש בראש של ולאד או שאתה שוחה לתוך התחת של ז'ניה.

אז אני צריך לשחות בשש פונקט, או אחרי שבע וחצי, או אחרי שבע וחצי בערב… מסובך לאללה. וכאן נכנסת הריצה. אתה קם, סוגר מאחוריך את הדלת והופה – אתה רץ. ארבע לפנות בוקר, שבע וחצי בבוקר, 11 בצהריים – למי אכפת? אתה רץ!

וככה לא שחיתי שלושה שבועות.

בקיצור, היום גיליתי שלא טוב לי לא לשחות שלושה שבועות. כי מבן אדם שאוכל את הקילומטר וחצי-שניים לארוחת בוקר בקצב של 20 דקות לק"מ או טיפונת יותר (או פחות), אני נהיה סמרטוט.

(תמונה להמחשה: ככה נראה הביקור הקודם שלי בבריכה. זה גם המרחק שעשיתי היום אחרי החימום, אבל אני מניח שהקצב היה איטי בדקה או שתיים.)

באמת, אחרי ארבע בריכות אתה מרגיש שאתה לא יכול יותר. אחרי עשר בריכות אתה לא מרגיש את הכתפיים, אחרי 16 בריכות אתה לא מרגיש כלום. רק אחרי 30-40 בריכות חוזר אליך משהו מהקצב הפנימי ומהטכניקה, ואז באמת כבר לא נשאר לך גרם של אנרגיה בגוף. ושחייה היא עניין הרבה יותר טכני מריצה. אם אתה לא שוחה נכון – בקצב שלך, בתנועה הפיזית הנכונה שלך – אתה מאבד טונות של אנרגיה על כלום. וזה לא כמו ריצה: פה, אתה לא מתקדם לאט. במקום זה אתה פשוט שוקע.

בגלל זה לא יכולתי לשחות עוד 60 בריכות. נגמר הכוח. ככה זה כשלא שוחים שלושה שבועות. צריך לבנות כושר מחדש.

התובנה להיום, כמעט כמו בכל שחייה אחרת, היא שהשחייה מפרכת הרבה יותר מהריצה. היא מפעילה יותר שרירים ומתישה אותך גם בחגורה העליונה. מצד שני, בשנה האחרונה שחיתי בטח 70 או 80 פעם ולא סבלתי ולו פציעת שחייה אחת. וזה כולל שבועות של שמונה, עשרה ו-12 ק"מ בבריכה.

This shit is genuinely good for you.

זהו זה להיום. מחר אני חוזר לחדר הכושר, לחיזוקים ולמתיחות, בחמישי שוב בריכה – ובשישי 20 בפארק (וויייי!!!!!!) יש למה לחכות.

ופה? פה אולי יהיה מחר רוטב העגבניות המונומנטלי של סחבק, שנותן שמחה וטעם אפילו לפחמימה המלאה העצובה ביותר שאתם מצליחים לחשוב עליה. Stay tuned!