כמעט אחת עשרה בלילה, והכנסתי עוגת שוקולד ענקית לתנור. מחר מסיבת יומולדת ל-60 ילדים בני 13, שזה משהו שקצת מזכיר את אוכלוסיית סין. לפיכך, עוגת השוקולד המונומנטלית שלי, הפעם בגרסתה הכפולה, עמוק בתנור. מחר נרביץ עליה שכבה של קרם. רוצים סוכר? אני אראה לכם מה זה סוכר!

(טעמתי, בטח טעמתי. מה אני, בודהה? וגם צריך לבדוק שהעוגה בסדר, לא ככה?)

אבל לפני שטעמתי, חשבתי על הקונץ פטנט שלי להתמודדות עם אכילת ירקות בחמש מאות צבעים שונים כדי להתגבר על פציעות ספורט. קוראים לקונץ הזה רוטב העגבניות שאין דבר כזה של סחבק.

הכל מתחיל בזה שאני משתדל להכניס כמה שפחות מזון מתועש הביתה. שלא תבינו לא נכון: אני לא צדיק. יש פה בבית חמאה וחלב של תנובה, וחרדל ומיונז ופסטה שקיות. כל הזבל הסטנדרטי שיש בכל בית ישראלי כמעט. מה שאין פה, זה כל מני שימורים ומעובדים. כאלה יש הרבה פחות מאצל רוב האנשים. אין נקניקיות ושניצל תירס, אין (כמעט) אבקות מרק בצל, אין תערובות לעוגות וכאלה.

מכיוון שהבן שלי חי מפסטה מאז שאני זוכר אותו בערך, לפני שנה או שלוש תפסתי את עצמי קונה עוד איזה עשר קופסאות אדומות מזעזעות של רוטב אדום, וחשבתי שבטח עשר שנים לא נגעתי בחרא הזה. זה אשכרה מגעיל אותי.

אבל לבן שלי אני נותן כזה כל יום.

לבי נחמץ בקרבי, או משהו. לא, באמת, חשבתי לעצמי שככה אי אפשר יותר, וככה נולדו ימי הרוטב עגבניות שאין דבר כזה של סחבק.

רוצים מתכון? הנה מתכון:

החומרים:

4-5 בצלים

1-2 ראשי שום

30 עגבניות

אופן ההכנה:

מה אופן ההכנה מה? מה נראה לכם? מאדים עם קורט חוואתמה ומעבירים לטאבון לארבעה לילות שיתיישן? מה מסובך? מטגנים את הבצל עם כמה שפחות שמן, זורקים פנימה את כל היתר קצוץ עבה, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומכסים, מבשלים עוד שעה על אש קטנה – מלח, פלפל, כורכום, פפריקה – ויאללה סלמאת.

מקררים, מכניסים לבלנדר, טוחנים עד שיוצא חלק, מעבירים למיכלים – ומשם למקפיא.

כאן בתמונה אתם רואים תוצרת של המתכון הזה, רק פעמיים. משהו כמו שמונה ליטר רוטב אדום. שיספיק עד סוף השבוע.

עכשיו, פור דה רקורד, אני לא איזה טבח משהו משהו. אני מבשל נחמד, אבל לא הרפתקן גדול. למשל, בבית שלי אכלו איזה 35 שנה את העוף עם עגבניות שלי ("עוף אדום") כל יום שישי. עד כדי כך שחברה שלנו היתה נכנסת בערב שבת ושואלת, "אז איזה עוף אדום צופי בישל לנו היום?" (צופי זה אני.)

אני קצת כמו סוס: ברגע שמכיר את הדרך, לא זז ממנה.

אבל הרוטב האדום הזה, למדתי בשנתיים האחרונות, הוא ממזר גדול. לא רק שהוא טעים פצצה בפסטה של הילד, לא משנה איפה תכניסו אותו, הוא ירים לכם את האוכל. בעוף האדום? בטח! בבולונז? נו ודאי! בתוספת לאורז או סלט? נו ברור. נשבע לכם באמא שלי, גם בעוגת שוקולד הוא עובד.

טוב, אולי נסחפתי, אבל שופו על הגיבץ' איך יפה עם האדום-אדום רגע לפני ההתבשלות!

ואחרי הערבוב:

אז זהו, תזכרו: לא משנה איזה זבל אתם כופים על עצמכם במסגרת התזונה הספורטיבית שלכם, משורה ישחרר הרוטב עגבניות שאין דבר כזה של סחבק.

והופה, כתבנו כתבנו… בסוף יצאה העוגת יומלדת למחר. ושאלוהים ירחם על נפשותינו הרכות.

וחוץ מזה אחרון אחרון חביב לא קשור: איך יודעים שהתרגילי חיזוק עובדים?

אלמנטרי ווטסון! אתה פשוט קם בבוקר ולא מרגיש את התחת!