מחר!

רשומה רגילה

אני נגד יעדים. כבר כתבתי את זה. בעצם, אולי נכון יותר להגיד שאני נגד יעדים מאז'וריים. למשל, סחבק ירוץ את מרתון פתח תקוה 2017 בשעתיים ורבע, או אני מבטיח לסיים את תריאטלון מגדל העמק 2017 עד שנת 2018. לא מתאים. גדול מדי, רחוק מדי, מאיים מדי.

אני בעד יעדים קטנים: שלושה אימוני כוח ופעמיים בריכה בשבוע, למשל. הצלחתי! חמישה ימים בלי סוכר (הצלחתי! חוץ מליקוקים קטנים תוך כדי הכנת העוגה הזאת.)

20160602_100918

(כן כן, תמונת מאחורי הקלעים של העוגה. למה תמיד להראות אותן ככה מפונפנות? התמונות האלה שלי זה ריאל קיטשניק. ככה, שאנשים לא יחשבו שהכל כזה קשה ומסובך).

יעדי ריצה? לא לעשות שום נזק ארוך טווח השבוע. מקווה לעמוד גם בזה.

בקיצור, היום בבריכה הרגשתי כמו רמבו לאיזה שלוש דקות עד שנזכרתי שהשארתי את כל הגליקוגן אצל דודה שלי בחדרה, ויש לי עוד 48 בריכות לשחות ואין לי כוח אפילו להוציא את הראש מהמים כדי לנשום. ואם כל זה לא מספיק, אז במסלול לידי שחה שחיין מקצועי, שגומר ארבע בריכות גב בזמן שאני מנסה להסתובב על דופן הבריכה בלי לשתות יותר מליטר-ליטר וחצי מים. והוא גם נראה כמו דולפין תוך כדי שהוא עושה את זה.

נזכרתי במה שברוס ספרינגסטין אמר על לראות את פרינס בהופעה: It was a humbling experience.

אבל, את הפוסט הזה אני כותב בתור לקופה באושר עד. אז נכון, ספורטאי דמיקולו, אבל נראה את השחיין ההוא עושה את זה! (והנה עוד בעיה של עיסוק בספורט: נטייה מפגרת לגמרי לתחרותיות יתר, ואנשים שעונים לך על כל סיפור שאתה מספר ב"זה עוד כלום! חכה שתשמע מה אני עשיתי!" כן, גם אני חוטא בזה, וזו יופי של הזדמנות להתנצל בפני אשתי על העניין).

אניוויי, השחיין המקצועי ההוא, שבאמת שחה נפלא, סבל מבעיה שגם אני סובל ממנה לא פעם. אני מכנה אותה "תסמונת השמונה דודות רוסיות למסלול" שלא מאפשרת לך לשחות כמו בן אדם. וזה כל כך הפריע לו, שהוא פשוט עמד שם ברדודים, וחיכה שז'ניה, בז'ז'ניה, אינה ומזל (בכל זאת, שכונת התקוה) יפנו לו מקום.

וכמו שהוא עומד שם ונראה כאילו פיסלו אותו במיוחד בשביל איזה ז'ורנל חגיגי, כל הבנות בבריכה, מגיל שמונה ועד שמונים ושמונה, התחילו לכרכר סביבו ולקשקש איתו: על אימונים, על תנועה נכונה, על מקרמה – ובעיקר על חיי האהבה שלו. היה מקסים לראות את זה. בחיים שלי לא ראיתי נשים מחפצנות בחור ככה. תענוג.

כמובן, אף אחת לא הסתכלה עלי ועל הכרס עושים מתיחות וממשיכים משם למקלחות. אבל אין דבר. מחר 20 ק"מ בפארק. ועוד שנתיים-שלוש כאלה גם אני אהיה גיבור מעמד הפועלות.

לפחות של הפנסיונריות.

הערונת: לחבר'ה שרצו מאחורינו בשישי שעבר בפארק הירקון ומצאו את המפתחות שלי: תודה, כפרה עליכם.

 Screenshot_20160602-154006

וגם: תיעוד היסטורי של השחייה המביכה מהבוקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s