היום רצתי (קצת) רחוק מדי ו(הרבה) מדי בשעה מאוחרת מדי (09:00 בבוקר, 31 מעלות בצל. אין צל.)

הריצה הזו הביאה אותי לעמוד באחד מהיעדים הרכים והסודיים הראשונים שלי – לרוץ 10 ק"מ בפחות משעה. היא גם לימדה אותי שוב כמה מיותרים רוב היעדים שאני מציב לעצמי כשאני רץ. הבעיה איתם, עם היעדים האלה, זה שאני נורא ממהר לעמוד בהם. וכוס אוחתו העולם מה יקרה בדרך.

ומה שקורה בדרך זה שבדרך כלל כואב לי.

התחלתם לרוץ? רוצים יעדים? הנה יעד בשבילכם: לרוץ לאט יותר. והנה עוד אחד: לרוץ מעט יותר. שוואיה פאקינג שוואיה. הדבר היחיד שמחכה לכם אחרי שתרוצו את הריצה הארוכה והמהירה שהבטחתם לעצמכם, זה כאב. כאב בברך, כאב בשוק, כאב בירך, כאב בכף הרגל. מה זה משנה איזה כאב? מה שיפה עם הכאבים האלה זה שהם כולם מיותרים באותה מידה.

רוצים יעד? נקו את התחרותיות המיותרת מהסיסטם שלכם. ואני אומר את זה כאחד שנכשל בעניין הזה על בסיס יומיומי. אין ניצחון בלרוץ רחוק או מהר. יש ניצחון בלקום מחר ובעוד שלושה ימים ובעוד שבוע, ולהמשיך שגרת אימונים טובה בלי הפסקות מיותרות. לפעמים עדיף להסתכל בשעון הרבה פחות, ולא לנסות להפחית כמה שניות מכל ק"מ. זה מיותר לחלוטין. בדרך כלל אנחנו אשכרה מצליחים להזיק לעצמנו בשניות האלה שאנחנו מגלחים.

היעד שלי להשבוע הוא לא לרוץ. לא לרוץ בכלל. וגם את זה לעשות לאט. אולי אולי אנסה ביום שישי, אבל לא בטוח. אולי עדיף לדחות את כל העניין ביום נוסף. רק לטפל ברגל, להרביץ אותה בטיפולים האנטי-דלקתיים בתזונה (לא. בלי סביח. וכן, זה אחד הדברים היחידים ששוברים לי את הלב בתזונה הזו. הבלי סביח). וללכת לישון מוקדם. לא לחכות לפרק של משחקי הכס הערב. למיטה תיכף ומיד.

ועד אז?

לא לרוץ זה לא אומר בהכרח לשבת בסלון ולטחון גלידה, למרות האטרקטיביות של הרעיון הזה. עד סוף השבוע מחכים לי שני אימונים בחדר הכושר ושניים או שלושה בבריכה. ככה לא אאבד את זה. וגם בזה אני צריך לא להגזים כדי להישאר על הרגליים.

בקיצור, הטיפ היומי ב"איך להתחיל לרוץ": להפסיק לרוץ.