השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו

רשומה רגילה

Screenshot_20160608-101125

אחרי שבעה קילומטר הרגשתי צביטה מתחת לברך. צביטה כואבת של הגיד המחוריין הזה שם בצד, ה-ITB. צביטה כזאת שאומרת "עכשיו אתה לא סתם מרגיש משהו. עכשיו זה כואב". אז עצרתי והלכתי שלושה קילומטר הביתה.

זה הרבה זמן לחשוב, שלושה קילומטר. בפאקינג הליכה. ללכת הרבה יותר קשה מלרוץ. שלושה קילומטר זה המון!

וחשבתי על כל השקרים הקטנים האלה שאתה מספר לעצמך: לא כואב, לא כל כך כואב, טיפונת כואב. ועל זה שבעצם מאוד קשה לא לספר את השקרים האלה, כי הם במידה לא מבוטלת חלק מהעניין. אצלי למשל, בריצות של 10-20 ק"מ אני תמיד ארגיש קצת מיניסקוסים בפרונט של שתי הברכיים ולפעמים משהו בשוק וכאבים מסוימים בשריר הגדול הזה שמטפס מהברך אל המותן, הארבע ראשי.

קצת כואב, לא כל כך כואב, כואב בריא כזה של שרירים, או של חיכוך מתמשך. שום דבר דרמטי. שום דבר שצריך לעצור בגללו, ובטח לא משהו שצריך להימנע מריצה בגללו, כי אם בכל פעם שארגיש משהו, אז חבל להתחיל.

ומה, לא הרגשתי את ה-ITB? הרגשתי אותו. הרגשתי אותו עוד לפני הריצה. הוא כמו החבר הדמיוני שלי שאני לא סובל. כל הזמן אני מרגיש אותו. והנה, אתמול הפסקתי בדיוק בדיוק בזמן. כל כך הפסקתי בזמן שהוא לא כואב היום. המבחן הקלאסי הוא ירידה במדרגות. כשה-ITB כואב, הוא כואב בירידות. היום הוא לא כואב.

ועדיין, אני לא יכול לקחת אותו לריצה היום.

אז כן, אני מרגיש אותו. כל הזמן. אבל אתמול גם הרגשתי שאני יכול לקחת אותו החוצה. אז הוא אמר, וואלה, נכון. ואחרי שבעה קילומטר התחרט.

והשקרים הקטנטנים האלה. כאב לך? "לא, לא כאב בכלל", שזה בעצם "טיפה כאב, אבל לא חשוב". מה אפשר לעשות איתם? בן אדם מכור לריצה. פאקינג נרקומן. מה יגיד לעצמו? "עזוב, אתה לא צריך את המנה שלך עכשיו"? אין מצב. "אני צריך את המנה שלי עכשיו! מקסימום יכאב קצת".

אני מבין בהתמכרויות. 25 שנה עם ניקוטין, עוד מעט 45 שנה עם סוכר. אני יודע כמה קשה להפסיק באמצע. אני זוכר את עצמי מדליק סיגריה ועוד סיגריה עם ברונכיטיס. עם דלקת ריאות. הלו, הכאב הזה ב-ITB זה כסף קטן לעומת שיעול של ברונכיטיס ומרלבורו אדום, תאמינו לי.

אז אני לא רואה איך להפסיק לשקר. לא כל כך מהר.

==

רגע, אז מה עושים עם ה-ITB המזוינת הזו? אני הרי נורא רוצה לרוץ את המיני מרתון בפארק הירקון בעוד שבועיים, ואני לא מאמין באורתופדים ופיזותרפיסטים.

==

(הפוגונת: מה זאת אומרת לא מאמין ברופאים? הרי זה עניין למדע ולא לאמונה – אני מצטט פה איש חכם שאמר לי את זה השבוע. בעיני, הוא צדק ולא צדק. מצד אחד זה אכן מדע. מצד שני, כולם יודעים בדיוק מה זה ITB, ועדיין, יש מי שמספר שיצא מזה בשבוע-שבועיים ויש לא מעט סיפורים על חבר'ה שגוררים את הפציעה חצי שנה.

וגם: זה פאקינג ITB, פציעה פשוטה עד מאוד ונפוצה עד מאוד שלכאורה כל אחד יודע איך לפתור, אז איך זה שכל אחד – ואתם יודעים כמה מומחים יש בעסק הזה של ספורט ורפואת ספורט – אומר משהו אחר?

אז נכון, זה מדע, אבל בלי האמונה צסק"א לא היתה אוכלת אותה. ואתה צריך להאמין בפתרון שמציעים לך ובאדם שמציע לך את הפתרון, כדי ליישם אותו עד הסוף.)

אז קבעתי עם דורית, שהיא מעסה ומדקרת ומדענית ואחת הנשים המבריקות ביותר שפגשתי, ושגם הצילה אותי בעבר מלא מעט כאבי גב. אני מאמין גדול בדורית. הבעיה היא שהיא מטפלת בי גם בטווינה, אז יש מצב שמחר אכתוב על איך צרחתי אצלה בקליניקה כמו יהודי בפוגרום.

==

אה, והיתה גם ריצה. רצתי בדופק ממוצע של 143 (מקסימום 156) ובקצב של 6:25 בערך (השעון מרמה קצת כי שכחתי לכבות אותו כשהפסקתי לרוץ). אני עובד הרבה על להפחית את המרחק בין הרגל לאדמה, על צעדים קצרים וגם על קיצור זמן המגע עם הקרקע והתנועה לאחור של העקב, כדי להכניס יותר תנועתיות. עם זאת, אני מנסה לעשות את זה פחות באמצעות הפעלה מסיבית של הרגל, ויותר דרך הלב-ריאה. כלומר, לא לעבוד על הסגנון באמצעות כוח. אני מקווה שזה ברור.

Screenshot_20160608-100233 Screenshot_20160608-100243 Screenshot_20160608-102017 Screenshot_20160608-100321

העניין עם כל הטכניקות האלה, שהן מעלות לי את הדופק במהירות. ואני מזכיר שיצאתי אתמול לריצה שקטה ורגועה כדי לבדוק אם אני בכלל יכול לרוץ. דופק גבוה ממש לא היה בתוכניות שלי. בקיצור, התוצאה היא שאני לא ממש מצליח לאפיין את ההשפעה של כל אחד מהמלכים לשינוי סגנון, והגרפים מהגרמין מראים שאין לי מושג מה אני עושה. התחושה שלי היא שאני אצטרך להתאזר בסבלנות ולעבוד על עניין אחד בכל פעם.

אני שונא להתאזר בסבלנות.

==

ואחד אחרון: חזרתי לפארק דרום אתמול. חבל נורא שהעירייה לא משקיעה שם יותר בתאורה, כי יש שם איזה שני קילומטר פשוט נהדרים לרוץ בהם. אם רצים הלוך-חזור, או מחברים את המסלול לעוקף חירייה או אפילו לריצה לכיוון אור יהודה (עוד לא ניסיתי. בקרוב), יוצא מסלול נהדר ומעניין, במיוחד למי שכל הזמן רץ בפארק הירקון ובפארק הלאומי. אנחנו צריכים עוד מסלולים פה בתל אביב וזה של פארק דרום ממש מתחנן לקצת אהבה מהעירייה. וזה לא יעלה כמעט שום דבר ויהיה נהדר לתושבי האזור.

בקיצור, הלוואי שיטפלו כבר.

מחשבה אחת על “השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו

  1. אבשלום

    לא הייתי מנסה לרוץ לכיוון אור יהודה, רצתי בכיוון ההפוך (גבעת שמואל עד צומת אור יהודה ורציתי לחזור לגבעת שמואל מאזור מסובים ואין מעבר)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s