יקום, אהבה, ספרינגסטין, ריצה

רשומה רגילה

הלכתי לאיזה כנס השבוע. אני לא אוהב כנסים. אנשים שם עשויים מהקרטון הזה שממנו עשויים כרטיסי ביקור. אני לא אוהב את זה. אבל הבטחתי להנחות פאנל, אז הלכתי.

13339471_10154270588649809_6083129831335605883_n

בקיצור, יצא לי לעמוד שם עם טיפוס כזה שעשוי מקרטון, מהסטרט אפיסטים האלה שכבר גייסו כל כך הרבה מיליונים, שהם כבר לא ממש מבדילים בין אמת לפאוור פוינט, והוא מסכים איתי שספרינגסטין מדהים, כי עובדה שהוא מופיע שלוש שעות וחצי בערב, או משהו.

ואני שם עומד מולו ומקשיב ומהנהן כמו איש מקרטון, וחושב לעצמי שאי אפשר להסביר באמת ממה עשויה אהבה. בטח, זה נחמד שספרינגסטין מופיע שלוש שעות וחצי. אבל את מה שמרגישים שם אי אפשר להמליל. זה, כמו שאומר חבר שלי, זה בכלל החומר שממנו עשוי היקום. אם אתה אוהב מספיק, אז הוא שם מסביבך.

ולמה אני מספר לכם את זה? כי מדבקות של 21.1 ו-42.2 ו-33 ו-100 ו-166 ו-437 קילומטר. מהן אומרות? הן דרגה. זה הכל. כמו הופעה של שלוש שעות וחצי. אבל את מה שעבר עליך בקילומטרים האלה, את זה שום סטיקר לא יודע לספר.

==

אתמול נכנסתי לקליניקת הגמל המעופף (באמת) של ידידתי הטובה דורית פרנס, שהיא לא רק אחד מהאנשים והנשים הבודדים והבודדות שאני מוכן להודות שהם נבונים ממני, אלא גם מטפלת שאני מאוד סומך עליה, אחרי שהצילה אותי מסדרה ארוכה וכואבת של שרירים תפוסים בגב.

אחרי שהיא אמרה שנהייתי חיה רעה, מה שמאוד מצא חן באוזני, היא שואלת אותי שאלות ובודקת מעט ומסכימה שאכן אולי זה ה-ITB , היא מתפנה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב מכולם.

להכאיב לי עד מוות.

היא משלבת טווינה, שזה עיסוי אכזרי במיוחד, עם דיקור, שזה משהו שאתה פשוט שוכח כמה הוא כואב כדי להיות מסוגל לשרוד. בקיצור, לפני שאני מספיק להגיד "מיני מרתון",   ההיא נועצת בי שש מחטים והשכנים באים לבדוק מי האידיוט שצורח בתשע בערב. היא מעירה שאני מתפתל כמו תולעת משי.

20160608_214901

אני סולח לה על כל זה כי אני סומך עליה שהיא ממש ממש טובה במה שהיא עושה. וגם, אני ממילא לא יכול לעשות שום דבר בנידון. אני מרגיש כאילו חנה עלי שופלדוזר. לא יכול לזוז מילימטר.

אחר כך עוברים לטווינה, וזה כואב עד אימה. היא מעירה שעכשיו אני נשמע כמו כלב ים, "שזה שיפור בסך הכל".

בקיצור, אני לא באמת יודע לדווח מה עבר עלי במשך השעה אצלה, חוץ מזה שהסיכות פשוט מסמרו אותי לצלב הטיפולים, סליחה, מיטת הטיפולים, ושבחלק ניכר מהזמן צחקתי בהיסטריה, בעיקר בגלל, ובכן, ההיסטריה.

בסוף הזהירו אותי לא לרוץ יומיים, ובבקשה להוריד עומס אחרי המיני מרתון המטופש הזה. פחות קילומטרים, פחות קצב, יותר מתיחות ובניית שריר.

תתחיל בשישה קילומטר, היא מסמסת לי היום. ולאט. צודקת, אני חושב לעצמי. זה הרי לא המרחק שחשוב, זאת האהבה. זה החומר שממנו עשוי היקום. כמו הופעות של ספרינגסטין.

==

"רגע", דורית שואלת אותי כשאני יוצא מהקליניקה שלה בסוף הטיפול. "אם ממילא אתה רץ 20 קילומטר כל סופשבוע, מה אכפת לך מהמירוץ הזה?"

"זאת המדבקה," אני אומר לה. "אני מת שגם לי תהיה כבר מדבקה".

*מוקדש לארנון.

Somtimes you gotta walk on, walk on

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s