לרוץ עם פציעה זה קצת כמו לראות את משחקי הכס: אנחנו יודעים מצוין איך זה ייגמר, אבל פשוט לא יכולים להתאפק. זה לא אינטליגנטי, זה לא אסתטי, זה לא משהו שאתה מספר להורים או לילדים, אבל כמו השורה האחרונה של העוגת גבינה פירורים משבועות, כמו השאלה אם לראות את הפרק החדש או ללכת לישון – לפעמים פשוט אי אפשר להתאפק.

אתמול רצתי שמונה ק"מ. מכירים שאתם יוצאים לריצה ולא בטוחים לאיזה מרחק היא? זה מסוג הדברים שאי אפשר לנצח: או שאתה רץ פחות מדי ואז אתה סמרטוט, או שאתה רץ יותר מדי ואז אתה אידיוט. ולא, אין נקודת אופטימום. זה או סמרטוט או דביל. אין אמצע.

בהתחלה חשבתי שאני יוצא לעשר, ואז הרגשתי נהדר אז חשבתי למה לא 15? אבל אז חשבתי שלא כדאי להגזים, אז 12! ואז אחרי ארבעה קילומטר הרגשתי צביטה מאחורי הברך וחשבתי שאם נצליח לרוץ 8, אז יהיה פצצה – וחזרתי לאט לאט הביתה.

את הפרק של משחקי הכס התחלתי לראות לפני הריצה וסיימתי אותו רק אחריה. אני רואה את הפרקים האלה במנות קטנות, כדי לעצור את הדימום בין סצנה לסצנה. וחשבתי לעצמי שבאמת, פרק שמתחיל עם שני האחים לבית קלגיין, נו אתם יודעים, שום דבר טוב לא ייצא מזה. כל מה שאתה יודע זה שיעופו ראשים.

כמו לרוץ עם פציעה, אמרתי כבר?

==

קראתי מישהו אומר שהדיאלוגים בעונה הזו של משחקי הכס הם הרבה יותר טובים מאלה של השנים הקודמות. ובכן, סחבק נוטה שלא להסכים.

השיחה בין ג'יימי לאניסטר לאדמור טאלי לא יכולה להתקיים. כלומר, היא יכולה להתקיים, אבל לא ככה. לא אצל ג'ורג' מרטין, על כל פנים.

כי מרטין, אפילו בספרים הרביעי והחמישי – שהם הרבה פחות טובים מקודמיהם – הוא לא זיין מוח. הוא כותב 1,000 עמודים לספר אבל מקפיד לא לאכול את הראש. הוא לא מסביר לנו את הדמויות שלו, והדמויות שלו לא צריכות להסביר לנו את עצמן. הרי דמות שמסבירה את עצמה לקורא היא מופת של כתיבה רעה. תארו לעצמכם שקין היה מסביר לנו למה הוא הרג את הבל. שאברהם היה מסתובב ונותן מונולוג על "לשחוט או לא לשחוט את יצחק, זו השאלה!"

נו באמת.

ספרות טובה היא מגרש המשחקים שבין מה שהסופר כותב לבין מה שהקורא מבין. אבל ברגע שהסופר, באמצעות הדמויות, מוליך אותנו ומאכיל אותנו בכפית במוטיבציות של הגיבורים שלו – זה הרגע שבו נגמרת הספרות.

ולכן, אצל מרטין, ג'יימי לעולם לא היה מסביר את עצמו לאדמור, ואדמור לעולם לא היה מטיח בג'יימי שהוא אדם רע. כי מרטין הוא הרבה דברים, אבל סופר מחורבן הוא לא.

והכותבים של הסדרה? הם יודעים לבד שזה לא זה. הם מבינים שזו כתיבה רעה. ובגלל זה הם שולפים את המשפט ההוא, The things I do for love, שהוא (ולא ולאר מורגוליס!) המפתח ליקום של מרטין. אתם בטח זוכרים, זה המשפט שג'יימי לניסטר אומר כשהוא זורק את בראן מהחלון. זה האקדח מהמערכה הראשונה.

זה משפט שג'ורג' מרטין כתב.

==

רוצים עוד שיעורים בכתיבה? יש פה, ותיכף תיכף גם סדנה חדשה לבלוגרים ולאנשים שרוצים לכתוב נהדר. אפשר לכתוב לי ולקבל פרטים:

bashanpr@gmail.com

==

בשבוע הבא יש מיני מרתון. כל בר דעת יגיד שכדאי לי לצאת לחופש מריצה לשבועיים או שלושה או ארבעה ולטפל ברגל עד שתעבור הפציעה. וכל רץ גם יבין את הייסורים של ההחלטה הזו. מה, לוותר על המירוץ הזה שכל כך חיכיתי לו? המירוץ הראשון שלי!

גם היום החלטתי לא להחליט. נרוץ השבוע עוד פעם או פעמיים. ריצות לא ארוכות מדי, ונראה מה הברך חושבת על העניין הזה. עם קצת מזל אוכל לסחוב עד השבוע הבא, ולקחת את ההפסקה מיד אחרי המירוץ. ככה אוכל גם לרוץ את המיני מרתון  וגם לחזור לריצה בתחילת אוגוסט, כשנהיה בארץ אחרת.

באמת, גם לא להחליט זה החלטה, ולא פעם – זו ממש החלטה מטומטמת.

The things I do for love…

(בתמונה: מה שחיכה לי כשחזרתי מהריצה אתמול. להתחתן טוב זה חשוב)