איך כמעט קניתי פאקט מרלבורו לייטס ואת ההרחבה האחרונה של World of warcraft, ובמקום זה (שוב) מצאתי את עצמי בחירייה

רשומה רגילה

הכל התחיל אתמול בחדר הכושר. אני הולך לחדר כושר כדי לעבוד על הידיים ועל חלק הגוף העליון, אבל בזמן האחרון אני מנצל את הביקורים שם גם לתרגילי חיזוק להמסטרינג, לארבע ראשי, לישבנוס מקסימום ולכל אלה.

ולא התחשק לי. באלוהים, כמה לא בא לי! אחרי ארבעים דקות של תרגילי חיזוק, לפני שאני מתחיל עם המשקולות של הידיים והחזה, עצרתי וקיללתי את האמ-אמ-אמא של כל ההבטחות ל"שבע דקות ביום". מה שבע דקות מה? בשבע דקות אפשר לחזק מצית, לא את הרגליים והמותניים והתחת.

וחשבתי לעצמי שזה בסדר. בן אדם מתאמן כבר שנה פלוס. מגיע לו שיהיו לו ימים פחות טובים. במיוחד השבוע, שבו הלכתי לבריכה ולחדר הכושר כמו טטל'ה בימים שבהם לא רצתי (והיו הרבה כאלה).

==

היום אחר הצהריים, הזוגתי שאין כמוה בעולם הלכה לחדר הכושר ולקחה את הילד לבריכה. הוא צריך את זה כדי לחזק את הגב. "אתה בא?" הם שאלו אותי בידיעה שברור שאני בא.

"לא בא!" עניתי.

"למה?"

"לא בא לא בא לא בא! לא בא לי!!"

"טוב אל תבוא. מה אתה אוכל את הראש?"

וכמו שהם הולכים לבריכה, אני הולך לקנות לי מסטיגם. מת על מסטיגם. ואחרי זה עוגיות בלחמנינה. טחינה פיסטוק. כדי להוריד את המסטיגם. ואחרי שאני אוכל איזה שישים עוגיות כאלה והם חוזרים הביתה ואני מחביא את מה שנשאר מהעוגיות, אני קולט שאני אשכרה על סף הדיכאון. כל המתוק הזה והלא רוצה הזה, זה סימפטומים. זה סימפטומים של בן אדם נרקומן שלא מקבל את המנה שלו. אני מבין בדברים האלה, אז ישר אמרתי לעצמי שאני יודע מה אני צריך.

"מה אתה צריך?" עצמי שאל אותי בחזרה.

"מרלבורו לייטס. וקולה זירו. ואת ההרחבה האחרונה של World of Warcraft," עניתי.

"זה אסור, עצמי ענה לי. אבל אולי במקום נצא לרוץ."

Screenshot_20160615-222101

==

וככה עוד פעם יצאתי לרוץ בלי לדעת כמה בדיוק. וכמו שאני מתקרב לגן הלאומי, אני חושב לעצמי שאולי אקיף כבר את חירייה. אני בטח יכול לרוץ איזה 12-13 ולהתחיל להזכיר לגוף שלי מה זה ריצה ארוכה לקראת המיני מרתון בשבוע הבא, כי שום דבר לא כואב. אז רצתי דרך רחוב עובדיה בידאני שהוא הנקודה הכי דרום מזרחית של תל אביב (כמעט), ואני אוהב לקרוא לו רחוב מוסטפה דיראני, והתחלתי את ההקפה, ואחרי שבעה או שמונה ק"מ התחיל לכאוב שם מאחורי הברך.

ואז נזכרתי שכמה אנשים אמרו לי בזמן האחרון שכאב הוא כאב והשאלה היא מה אתה עושה איתו. והרבה אנשים אמרו לי לעולם לא לרוץ עם כאב, שזה קצת מצחיק, כי ריצה זה עסק כואב. אצלי, בדרך כלל הכי כואב בשני הקילומטרים הראשונים. בעקב ובברך ובשרירים ובעצמות ובוורידים ובכליה ובכלב. ואני אין לי כלב. אבל אפילו הוא כואב.

אז אם לא ארוץ עם כאב, לא ארוץ עולם.

ונזכרתי גם ביהודי ההוא שהיכרתי שחי 17 שנה בלי רגליים. גם לו כאב. ממש כאב. אז החלטתי להמשיך עוד קצת. אולי אעצור אחרי 10 ק"מ, אולי אחרי 12, אבל בוא ונראה למה מתכוון הכאב הזה כשהוא ככה מופיע באמצע של שומקום ואומר לי לעצור. אני הרי לא טיפוס שעושה מה שאומרים לו, לא ככה?

אז המשכתי והקפתי את חירייה, והפעם רצתי על המסלול שקרוב לגדה הדרומית וכמעט לא עשיתי טעויות בדרך (טיפ: את הנחל חוצים כשמגיעים לגשר. רוב האנשים מבינים את זה. רוב הילדים מבינים את זה. פאקינג דורה החוקרת מבינה את זה. סחבק, איך להגיד את זה בעדינות? סחבק מבין דברים אחרים.)

אחרי הטעות הקטנה שכללה ירידה לערוץ הנחל (בחלק היבש) ועלייה בחזרה ועצירה לרוקן את הנעליים מאדמה, המשכתי על המסלול שמדרום לפארק דרום עד לנקודה המזרחית שלו. יש לי רק מילה אחת כדי לתאר את המסלול הזה: כיף. בשתי מילים: כיף עצום. עם זאת, אני שוב מזכיר (כתבתי את זה פה בעבר), שכדאי לא לרוץ שם בחושך, כי ממש אפשר לשמוע את הנחשים, ומוטב להישאר על השביל הסלול (או אספלט או אדמה) ולא לחפש הרפתקאות מחוץ לו.

Screenshot_20160615-211922 Screenshot_20160615-213317

==

כשהגעתי חזרה לפארק דרום כבר הייתי 13 ק"מ לתוך הריצה, והכאב לא הרים את הראש. היה לי רגע מפחיד של כאב בחלק הקדמי של הברך, אבל הוא עבר מהר למדי (והתחלף בשבע עשרה סוגים אחרים של כאב).

והיה לי קשה, אבל החלטתי שזה בסדר גמור. בזמן האחרון אני רץ 18 ו-20 ק"מ בלי קושי, וכמעט שכחתי שריצות למרחק כזה לא אמורות להיות קלות במיוחד. ובאמת, אם בכל פעם שטיפה קשה אעצור, הרי לא אגיע רחוק מדי.

אז מכיוון שהבנתי שזו הולכת להיות ריצת הנפח של השבוע (הרי לא ארוץ עוד ארוכה בעוד יומיים), אהפוך אותה כבר למסכמת לקראת המיני מרתון בשבוע הבא. ויאללה קדימה. סבלתי קצת בקילומטרים האחרונים, אבל זה היה סבל מתוק וחף מכאבים מיוחדים.

צירפתי השוואה של הריצה הזאת לריצה קודמת המסלול הזה (הפעם הארכתי מעט והקפתי את האגם פעם נוספת). בריצה הקודמת לא מדדתי דופק, אבל יש לי הרגשה שהפעם התאמצתי פחות.

וזהו. אני חושב שאני מוכן למירוץ בשבוע הבא. אני טיפוס שפוחד נורא מהתחייבויות, אבל יאללה. הגיע הזמן. הנה, החלטתי.

הרשמה למירוץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s