המירוץ הראשון שלי – חלק ראשון, עומר 1984

רשומה רגילה

 

בכיתה ד' (וה'. ו-ו' גם) הגעתי בדרך כלל שישי. או אולי שביעי? ספי היה מגיע ראשון, אחריו אלון אני חושב, ונדמה לי שגם אמיר פלג היה מגיע לפני. ואולי גם מיקי שפי. ויעל וורד, כמובן. בעצם היו צריכים לקרוא להן איילה ואיילה, איך שהן רצו, שתי אלו.

היינו רצים מסביב לבית ספר עומרים בתחילת כל שיעור התעמלות. 600 מטר, קראו לזה. אולי קצת פחות. זה התחיל בירידה, משם פנייה לרחוב הדר, עוד פעם שמאלה לצבר, שמאלה לפני אחרון לרותם – ואחד אחרון למגרש הספורט, נקודת הפתיחה שהיא גם נקודת הסיום.

מגדל מים עומר

אני לא סגור לגמרי על התמונות, כי אני לא מרבה להגיע לעומר בעשרים וחמש השנה האחרונות וכתוב שזו הספרייה, אבל ב-1984 זה היה סתם מבנה מוזר בבית הספר, שהיה נטוע מחוץ לגדר. ליתר דיוק, זו היתה כיתה ו'1. הכיתה שלי.

הייתי לא רע בזה. לא טוב כמו ספי ואלון, שהיו ספורטאים מדהימים. בטח לא מבריק כמו יעל וורד, שלדעתי היו קטגוריה בפני עצמה גם באליפות ישראל באותה תקופה (או שזה הדמיון הילדותי שלי שזוכר את זה ככה?) לא רע. וגם לא טיפוס שמוותר. בין אם רצים 500 או 1,500, אפשר היה לסמוך עלי שארוץ עד הסוף.

אבא שלי היה סגן אלוף הארץ ב-1,500 לנוער. דווקא אחי הקטן לקח את הגן הזה ממנו, והיה אוכל את כולם לארוחת בוקר בריצה. אני התמקדתי בגיל הזה בכדורגל. לא הייתי כוכב גדול, אבל הייתי מכור. כל יום במגרש. כל יום, כמו שעון.

הריצה לא היתה אותו דבר. גם ככה ילדים לא מתאמנים כל כך הרבה בריצה, למעט בודדים. נדמה לי שהיתה תקופה שהייתי בחוג לאתלטיקה של רוני (היישוב ההוא, עומר, היה חממה ספורטיבית לילדים), אבל ת'כלס, זה היה רק כדי להעביר את הזמן עד הכדורגל. סליחה, אבל אתה צריך להיות טיפוח מוזר למדי כדי ללכת לחוג אתלטיקה בגיל 10.

ובכל זאת, השתתפתי במירוץ עומר של כיתה ו'. אולי כי תומר הגיע לקבוצת הגיל המינימלית ועמד להשתתף. אז אם הקטן רץ, גם הגדול ירוץ. אולי פשוט כי הוא המירוץ שם ורציתי גם אני. אני לא זוכר הרבה חוץ מזה שהיה צפוף. רצנו 1,500, אולי 2,000, ועל כל מטר היו שניים-שלושה מרפקים. נקודת הזינוק היתה ליד הספריה, וכשהגענו לבית הספר צבר, הידיים שלי כבר היו כחולות ממרפקים. היום, כואבות לי הרגליים בריצה, אבל מהבוקר ההוא אני זוכר בעיקר את הכאבים בידיים.

כיכר בעומר

שוב, לא בטוח בכלל כי כמעט לא הייתי שם מאז, אבל נדמה לי שזה המפגש בין רחובות רותם ותמר, שהיה קרוב מאוד לנקודת הסיום של המירוץ. וכמה שזה נראה ירוק, ככה אני יכול להרגיש את המדבר בריאות שלי כל פעם שאני חושב על המקום הזה.

ואת מדליית הזהב של אחי הקטן. שהיתה מקור לשמחה גדולה ואולי גם קנאה. לא בטוח, אבל סביר להניח שכן. בכל זאת, הייתי בן 12. בכל מקרה, אני סיימתי במקום החמישי או השישי. אולי השביעי. אחרי ספי ואלון וגם כמה ילדים מכיתות אחרות. אולי לפני מיקי. מי זוכר?

במירוץ של הבנות, אני די בטוח שיעל סיימה ראשונה וורד אחריה. ועד היום, אם אני צריך להיזכר ברץ הכי טוב שראיתי בחיים שלי, אני לא חושב על קרל לואיס ואדווין מוזס, וגם לא על סבסטיאן קו. אפילו על ריצת הברווז הנפלאה של מייקל ג'ונסון אני לא חושב. רק על יעל פוטשניק שרצה מהר כמו הרוח. ועל ורד מנור שהיתה תמיד רגע אחד מאחוריה.

4 מחשבות על “המירוץ הראשון שלי – חלק ראשון, עומר 1984

  1. ערן

    התמונה הראשונה היא של הספריה היום. בעבר זה היה המתנס שהיה צמוד לבית ספר עומרים .
    התמונה השניה היא הצומת של רחוב הדר תפוז שיזף. בעבר הוביל שם כביש שהפריד בין עומרים לצבר. לפני הרבה שנים איחדו את בית הספר וסגרו את הכביש.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s