שלושה קילומטר של דכדוך

רשומה רגילה

חמש שעות עברו מאז שיצאתי מהבריכה. חמש שעות ושייק חלבונים וארוחה קטנה ופרי ואפילו שנ"ץ קטן, אבל העייפות, העייפות עדיין בגוף. וההצטננות גם.

Finukim!

Finukim!

העניין עם אימון נפח בסוף השבוע הוא נהדר מצד אחד, אבל מצד שני הוא בא אחרי שבוע ארוך-ארוך, ואז, לא פעם כבר במטרים הראשונים אתה מרגיש את הלאות בכל הגוף. משהו מזה יעבור כשאתה מתקדם לתוך האימון, אבל יש גם משהו שנשאר לפעמים עד הסוף. ולפעמים גם אחר כך.

זה שבוע שני שאני עושה שלושה אימוני ריצה ושלושה אימוני שחייה, אבל היום היתה הפעם הראשונה עם נפח משמעותי. אני לא יודע להסביר את זה, אבל יש איזשהו איזון עדין שאני חוצה אחרי 100 בריכות. ואימונים של 3 ק"מ שחייה הם לא פעם עניין קשה מנטלית ופיזית, גם מעבר לקושי הבסיסי של לקחת את עצמך ולהיכנס למים.

אני חושב שזו קודם כל הבריכה, והעובדה שהיא נגמרת אחרי 25 מטר. בריצה אתה תמיד יכול להסתכל קדימה ולסמן לך את העץ במרחק, או את הפנס, או את הסיבוב בשביל. להתרכז במטרים הבאים או במאות המטרים הבאים. בבריכה זה לא עובד. תיכף תיכף נגיע לקיר. ונתהפך. ומחדש. עוד פעם.

וכן, אני יודע, אני יכול לשחות גם בים, ומשחים בים הם נהדרים. עשיתי אחד כזה השנה ועוד אחד בכנרת והיה כיף גדול. אבל זה דורש התארגנות אחרת: איפה שמים את המפתח של האוטו? ועדיף לא לעשות את זה לבד, אז מי יבוא אתי? ולמי יש כוח עכשיו לנסוע עד חוף הצוק? ומה אם יהיו זרמים או גלים? או כרישים, אופנועי ים, ספינות טילים, נושאות מטוסים, ספוטניקים, פאקינג מדוזות! יותר מדי דברים יכולים לקרות. ומלח וחול וסחבק איסטניס מהגיהנום. והבריכה נמצאת בדיוק 1.7 ק"מ מהבית. בלי פקקים. עם חניה.

בריכה איט איז.

הבריכות הראשונות הן טיפה מדכאות. אני לא רץ עם מוזיקה, אז היא לא חסרה לי גם במים (וכן, אני יודע שיש אנשים ששוחים עם מוזיקה). מה שכן, כשאתה שוחה 2 ו-4 בריכות ויודע שמחכות לך עוד 100 פלוס, אז כל התרגולת הזאת נראית קצת חסרת תוחלת. אני אומר לעצמי שזו שעה במים, והנה, עברה הדקה הראשונה. והשנייה. והשלישית.

עדיין מדכא.

מה שמחזיק אותי זה העיסוק האובסיסיבי שלי בשברים ובאחוזים. שלוש בריכות? שניים וחצי אחוז. חמש בריכות? אחת חלקי עשרים וארבע מהדרך. שש? חמישה אחוז!

ולא רק זה. אני מחלק את האימון לפירמידה: מדרגה ראשונה 40%, שנייה 30%, שלישית 20%, רביעית 10%. כשזה מאה בריכות אז זה 40-30-20-10. כשזה 120, זה 48-36-24-12 (כשזה 160 זה כל כך מדכא שאני מוותר, כי גם אחרי 40% נשארות לך 96 בריכות) ותמיד כשאני מגיע לאמצע המדרגה השנייה אז אני כבר 55% לתוך האימון (מתמטיקה. זה תמיד ככה.) ויש קצת תקוה.

היום, אגב, הייתי גמור אחרי 60 בריכות. אבל כשאתה שוחה את המשחים האלה ככה, כמו ריצה, בלי לעצור, בלי לקחת אוויר לרגע, אז אתה יודע שעוד עשר דקות כבר יישארו רק עוד ארבעים בריכות. ועוד עשרים דקות יישארו רק עוד עשרים. ואתה ממשיך. אינרציה.

עוד דרך להחזיק מעמד היא פשוט להתרכז בתנועות מסוימות. לפעמים אני מתרכז במתיחה של הכתפיים במשך כמה בריכות, או בסיבוב של האגן, או במבט הישר למטה (זה שבגללו אני מתנגש בשלוש אולגות ושתי סווטלנות באימון ממוצע. ואיגור אחד. אסור לשכוח את איגור). אבל האמת היא שכשאני עסוק ככה בטכניקה אני מגלה מהר מאוד שאני שוחה מהר (כי אני משפר את הטכניקה), וכשאתה נכנס לבריכה לשלושה-ארבעה קילומטר, אסור לך למהר, שלא ייגמר הכוח.

אני מהיר למדי בכל זאת. למרות שאני בקושי משתמש ברגליים (שעייפות מהריצה), אני שוחה הרבה הרבה יותר מהר מהשחיין הממוצע בבריכה הממוצעת. וכשכבר מגיע איזה מסוקס ועוקף אותי ומשאיר פס, אז אני שוחה אחריו שלוש או ארבע או עשרים או שלושים בריכות, שבסופן הוא יוצא מהמים, ולי נשארות עוד חמישים בריכות. כן, גם אני יכול לתת ספרינטים ולשחות 100 מ' בדקה וחצי ומטה (אני חושב), אבל הלו, העניין הוא המרחק.

מדי פעם אני חושב גם לגוון עם אימוני איכות. אינטרוולים או כפות ידיים או אימוני רגליים עם קרש. אבל אני מתעצל, ובסופו ש דבר תמיד הולך על נפח פשוט. את האינטרוולים והעליות אני משאיר לריצה מדי פעם. יש מצב שהשנה אצטרף לקבוצת שחייה למבוגרים כדי לגוון קצת, גם בתרגילים וגם בסגנונות. נראה. עד היום עבד לי מצוין הלבד, אבל אולי.

אחרון חביב: לקבוצות של שחיינים ברמה שלי קוראים מאסטרס. זה נורא מצחיק אותי. מה מאסטרס מה? מישהו פה ג'ימי קונורס? יאניק נואה? מארק ספיץ? אבל אסור להגיד את זה בקול רם, כי אנשים מבוגרים שעוסקים בספורט באינטנסיביות מאבדים את חוש ההומור. אני חושב שזה בא מכל הצבת המטרות הזו והסיפוק התמידי מעמידה במטרות. כלומר, מגניב, עמדת במטרות שלך. אתה עושה שינוי אמיתי בחיים, אתה אפילו יכול להישמע מבסוט מעצמך, זה בסדר.

אבל מאסטרס? דחילק.

מה מסובך? כולה מכניסים את הראש למים וממשיכים ישר עד הקיר.

(יצא ארוך, הא? תנוח דעתכם: לשחות את זה לקח יותר זמן.)

והאפליקציה מעירה: 720 קלוריות, שזה בערך כמו 9 ק"מ ריצה. אבל קשה כפליים.

והאפליקציה מעירה: 720 קלוריות, שזה בערך כמו 9 ק"מ ריצה
אבל קשה כפליים.

==

בשבוע הבא: אוותר על חלק מהאימונים, ואולי אשתתף במשחה פורט טו פורט. 4.5 ק"מ בתל אביב. נשמע נחמד. ולא, לא ארוץ את ה-33 בעמק. זה היה התכנון, אבל הרגליים שלי פשוט לא עומדות בעומסים האלה. בקיצור: אולי בעוד שלושה חודשים כבר ארוץ 33 ק"מ. בשבוע. עד אז, סחבק שומר כוחות למירוץ הלילה של הסחים. כל שנה אני חושב שאולי סוף סוף השנה יהיה לי את הכושר. עכשיו יש.

ככה נראות הריצות שלי בימים אלה. מהשבוע הבא זה יהיה 5.40-6 דקות לק"מ ודופק נינוח בהרבה.

ככה נראות הריצות שלי בימים אלה. מהשבוע הבא זה יהיה 5.40-6 דקות לק"מ ודופק נינוח בהרבה.

3 מחשבות על “שלושה קילומטר של דכדוך

  1. הי,
    זה באמת לא אנושי לשחות 100 בריכות.
    בוא, בוא לצוק, הרבה יותר כיף בחבורה ואוקטובר הוא החודש שהכי כיף בים.
    היום נראה כל כך אחרת אם מתחילים אותו בים.
    מחר בשבע
    וגם בכל בוקר אחר

    Liked by 1 person

  2. גדי

    תרגיל שובר שיגרה לבריכה שעובד נפלא עבורי – 3-5-7-9: בריכה ראשונה נשימה כל 3 תנועות, בריכה שניה 5, אז 7 ואז 9. אחרי ה-9, 3 שוב. כמה סטים כאלה. עוזר מאוד לפיתוח יעילות הנשימה, ולכן מוריד דופק לריצה (לפחות עבורי זה עובד מצוין). אבל העיקר – מוסיף תרגילי חשבון נהדרים לספירת הבריכות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s