החלק השמח של היום הזה הוא שהשתתפתי במשחה. זה טוב לנשמה, זה טוב לנפש, זה טוב למדוזה שנדבקה לי לחצי הגוף השמאלי וגרמה לי לתהות מה זה הצורב צורב הזה לעזאזל, זה טוב לשוונג שצריכים לעשות כסף מסחים כמוני ולדחוף להם את החולצות המכוערות האלה שבאלוהים, אף אחד לא רוצה. זה טוב.

החלק העצוב הוא שגיליתי שאני פדלאה. וזה, איך להגיד את זה בזהירות, זה לא כל כך נעים. בן אדם יוצא כל בוקר. ואם לא כל בוקר אז בטח כמה פעמים בשבוע, שוחה, רץ, רץ, שוחה, עוברת שנה וחצי, הבן אדם שוחה 4.5 ק"מ בים., משהו ברמת השעה ושלושת רבעי – ומגלה שהוא פדלאה.

לא נעים. אשכרה לא נעים. אנשים גמרו את המשחה והכינו שקשוקה לחצי פתח תקוה עד שאני יצאתי מהמים. אנשים גמרו את המשחה, נכנסו למערכת יחסים ויצאו ממנה עד שאני גמרתי את המשחה. אנשים נולדו, חיו, הולידו ילדים, הוציאו את הכלב והשיגו את הוט בטלפון עד שאני יצאתי מהמים.

מסתבר שמה שהפך אותי ללהיט הבלתי ניתן לערעור של מסלול 3 בבית ברבור ולשחיין היחיד ששחה 150 מטר רצוף בלי לאבד את ההכרה במזרח תל אביב, לא ממש מספיק כדי לשחות כמו שצריך ממנטה ריי למציצים. לא שמצאתי תשובה למה לשחות ממנטה ריי למציצים, כי אם כבר אז עדיף ממציצים למנטה ריי. קצת פינס, למען השם..

אז כן כן. סחבק סמרטוט. סיים אחרון במקצה שלו, רגע אחרי ששוונג אספו את הציוד שלהם ודיווחו לאגף החופים של העירייה שהלכתי לאיבוד. האמת היא שהם השאירו צלם כדי להציא את הגופה. התחננתי אליו שיצלם, אבל צלמים של שוונג הם לא אנשים שמתמסרים בקלות. חוץ מזה, עם איך שנראיתי הוא פחד על העדשה.

אז זהו, בקיצור, אני ממש צריך למצוא קבוצה להתאמן איתה כמו בן אדם. ברגע שיהיו לי זמן ומוטיבציה זה הדבר הראשון שאני עושה.

ועד אז, נראה לי שנגזר עלי לשחות 5.3 ק"מ בנתניה בעוד שבועיים. אם אצא מתישהו בעשר הדקות הקרובות, יש סיכוי שהפעם אגיע לפני שיפרקו את קו הסיום.

אה, חוץ מזה, הערה אחרונה לשוונג: מגניב שיש אפליקציה שאתה מכניס את המספר שלך ומקבל תמונה שלך. פחות מגניב שהתמונה שלך היא בת 30 מתולתלת ורזה. ונכון, זה יותר אטרקטיבי ממני (לא חוכמה), אבל בשביל לדעת את זה אני באמת לא צריך אתכם.