לפני שמתחילים:

למה עדיף לרוץ ולא לשחות?

נו, ברור, כי אתה יכול לראות אם השעון פועל או לא. וגם (וזה החלק החשוב באמת): כי אתה יכול להסתכל מסביב, והלב מתרחב לך והסיפורים ממש מספרים את עצמם מעצמם.

ואחורי כל הטוב הזה אתה גם לא מצטנן. מה רע? תגידו לי אתם, מה רע?

—

כבר אתמול היה ברור לי שהיום הזה טיפה מסובך, כי אני ישן בבוקר ועסוק בערב, ואם ארצה לרוץ אז זה ככה, בואכה הצהריים. "נראה," אמרתי לעצמי לפני שהלכתי לישון, אבל עצמי היה כל כך עייף שהוא לא ענה.

בקיצור, בבוקר קמתי ורציתי לצאת לריצה. למה? כי תמיד בבוקר אני רוצה לצאת לריצה. וגם בצהריים. ובערב. זה מוחלט לגמרי. תמיד יש לי חשק לרוץ. אז החלטתי שדר איז נו בטר טיים דן רייט נאו, או משהו בסגנון, ויאללה, ישבתי לנעול נעליים.

היה 11 בבוקר ו-27 מעלות, אבל נראה שה-27 מעלות של עכשיו הן משהו אחר לגמרי מה-27 מעלות של אוגוסט. אני זוכר איזה בוקר בתחילת אוגוסט, נדמה לי שהשעה היתה תשע והטמפרטורה כבר היתה ברמת ה-30 מעלות. רצתי 8 קילומטר בקצב 6 בפעם הראשונה וכמעט החזרתי את נשמתי לבורא. לא לקח. הבורא. את נשמתי, אני מתכוון. הפעם היה הרבה הרבה יותר קל, למרות השמש.

150 מטר אחרי היציאה פגשתי את אשתי ליד האוטו, בדרך לחדר הכושר. היא העירה לי שכדאי לי למרוח קרם הגנה ואני נבחתי עליה שאני כבר באמצע, במפגן דבילי של טמטום גברי. 150 מטר, לעזאזל. תעצרו, תמרחו קרם הגנה ותתחילו מחדש. אל תהיו אהבלים כמו סחבק. זה לא חכם.

בכל אופן, רצתי לשדרות ההשכלה ומכיוון שהיה שבת בבוקר, החלטתי לעשות משהו מהפכני לגמרי, ולרוץ במסלול שלא רצתי בו אף פעם. רצתי העירה, לדרום ולמרכז. למקומות שהאוטובוסים בהם צועקים ומפויחים והרמזורים תמיד אדומים, אבל בשבת בבוקר, הו בשבת בבוקר הכל אפשרי. אפילו בתל אביב.

רצתי מההשכלה דרך עמינדב ויגאל אלון ללה גווארדיה, ומשם דרך הרכבת לכיוון התחנה המרכזית הישנה וכיכבר המושבות, נזכרתי שאבא של זוגתי – בן אדם שחי 70 שנה בירושלים – תמיד מספר איך כשהוא הגיע לארץ אנשים עמדו בכיכר המושבות ועמדו ועמדו, וצפו בריכוז בהצגה הכי טובה בעיר: הרמזור הראשון בתל אביב מתחלף.

המשכתי בדרך יפו, ומשם עליתי בהרצל וברוטשילד לאלנבי, עד שינקין. יודעים שגרתי פעם בשינקין? נדמה לי שזה היה ב-1998. ונכון, זה היה בטח עשר שנים מאוחר מדי, אבל זה עדיין מגניב בטירוף. שכרתי חדר וחצי לגמרי לבד ליד בית דבר, והספקתי לגור שם אולי חודש עד שהחברה החדשה שלי שכנעה אותי לבוא לגור איתה ולחסוך קצת כסף. ובאמת, אני חושב שהיה לי חשבון מאוד ארוך ומאוד לא סגור עם החברה הזאת אם לא הייתי מתחתן איתה אחורי זה.

בקיצר, רצתי בשינקין וחיפשתי פנים מוכרות, וחשבתי לעצמי שהפנים המוכרות שאני מחפש באמצע תל אביב היום הם בעיקר של תסריטאיות. בעולם הפרטי שלי, התסריטאיות האלה הן האלתרמן והשלונסקי של ימינו. יכול להיות שאם הן היו נולדות פעם הן היו משוררות, אבל היום כבר אין משוררים. כמעט בכלל. בטח לא אלתרמן ואבידן. או שיש וסתם אין לי מושג על מה אני מדבר. בכל אופן, והתסריטאיות האלה?  איתן אפשר לנשום טיפה אוויר פסגות.

ובכל זאת נזכרתי בפעם ההיא שפגשתי משורר חבר ושתיתי איתו פתאום באמצע היום בקפה כזה או קפה כאילו או עץ קפה או איכווייס נישט. כל בתי הקפה בשינקין תמיד היו גרועים באותה מידה. נזכרתי גם שלפני יותר מעשרים שנה היתה חנות בגדים שאהבתי ליד סוס עץ, והייתי קונה שם את חולצות הפלאנל שלי ואת הדוקטור מרטנס שכולם נעלו וגם את הקאטרפילר הראשונות שלי. אתם יודעים כמה מקום תופסות נעלי קאטרפילר גבוהות במידה 47? בגלל זה הדירת חדר וחצי. החצי זה בשביל הנעליים.

בקיצור, עם כל הבגדים הגרנג'יים האלה והשיער עד אמצע הגב נראיתי פונקט אדי ודר. רק בלונדיני. ומזייף.

אחח, היו לילות.

כשהגעתי לשינקין פינת רוטילד שמתי לב שאולי כבר לא קשה כמו בתחילת אוגוסט, אבל אני כבר בדופק 170 פלוס, אז הורדתי טיפה את הרגל מהגז, וככה רצתי דרך הסוף של שינקין ולינקולן ומסביב לפסי הרכבת הקלה שנבנים להם בעצלתיים, בחזרה ליצחק שדה. נורא מעניין, איך ברחוב אחד אתה עובר ככה מתל אביב של פעם למוסכים של המסגר – והופה אתה ביצחק שדה (שדה, שדה), בואכה יגאלון וביצרון וגבעתיים ולפני שאתה ממצמץ אתה עלול למצוא את עצמך בפתח תקוה.

__

קצת על הריצה: רצתי בקצב הרגיל רק שלא שמתי לב (באמת!) שהדופק שלי טיפה גבוה מדי עד שהפרמדיק של מגן דוד אדום הוריד לי כמה סטירות כדי שאתעורר. או במילים אחרות: אין אפס, ב-27 מעלות, אותה ריצה, אותו הקצב, הדופק שלך יהיה גבוה ב-10-15 פעימות לדקה מאשר בבוקר ב-18-20 מעלות.

כן, אני יודע, נו שיט שרלוק. אבל אף פעם לא הבטחתי לא להגיד את המובן מאליו, לא ככה?