אז הנה הצעה: אקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה תמיד יירה במערכה השלישית.

—

אני אוהב לרוץ, והכי אני אוהב לרוץ במקומות חדשים, וככה חמש דקות אחרי שהגענו למצפה רמון, כבר הייתי על בגדי ספורט. משם מצאתי את עצמי מדלג בין אבנים על טיילת משגעת שצופה על מכתש רמון, או שסתם על המדבר. בינינו, רובנו לא מבדילים, וממילא הייתי עסוק בלדלג בין הסלעים, לא ליפול, ולצלם סלפיז עם יעלים, אז אין לי מושג על מה צפיתי. רק שהיה מקסים.

בואו נגמור עם כל היעלים בבת אחת

היה טכני מאוד. גם כי המדרך לא תמיד נוח לגמרי וגם כי הדרך רצופה עליות וירידות. אבל קשה לא היה. הנה, עובדה שהיה לי מספיק פנאי לחשוב על הערות מנטאליות לפוסט הזה.

בקיצור, אחרי 2.5 ק"מ נגמר השביל והגעתי לכביש, שצלל בירידה מקסימה מדברה, נגבה, אילתה – ובעיקר למטה. ואני, במצהלות אדרנלין שהן המקבילה הביולוגית לטמטום, דהרתי לי מטה, מפספס לגמרי את האקדח.

הדבר היחיד שיש לי לומר לזכותי הוא שהשכלתי להסתובב כשהגעתי לחמישה ק"מ. במקרה נזכרתי שאשתי אמרה לי שאנחנו עושים שטויות אידיוטיות תחת שלטון האדרנלין. וככה, למרות שנורא רציתי להמשיך לרוץ בירידה – 5 ורבע דקות לק"מ בדופק 140, מה רע? – עמוק בפנים הבנתי שעכשיו צריך לעלות את כל הדרך בחזרה.

180 מטר ירידה – ועלייה

לאט לאט בייבי

ירידות להמחשה

מפה לשם ובחזרה.

אחסוך מכם את הפרטים. אסכם בזה שהריצה הזו היתה לא רק אחת מהחוויות הנהדרות ביותר שלי במסגרת התחביב המטופש הזה, אלא גם אחת מהקשות שבהן. אם לא ה-. וגם: הארבע ראשי שלי מעולם לא היה תפוס יותר מהבוקר.

ואל תשכחו, בסוף כל שבת יש מוצאי שבת, בסוף כל ירידה מתחילה עלייה, וכן, בסוף כל מערכת בחירות מחכה סוף העולם.

סחבק להמחשה