עברו כבר שש וחצי שנים מאז חזרנו לתל אביב. מה שאומר שהשנה היתה הפעם השישית שאני מתכוון להשתתף במרוץ הלילה של תל אביב. העבר, עם זאת, מלמד שהכוונה לא תמיד סייעה לי  להשתתף בפועל. ליתר דיוק, בחמש הפעמים הקודמות זה הצליח פחות.

פעם אחת עישנתי. בעצם, ארבע פעמים עישנתי, פעמיים הייתי 100 קילו פלוס. ניסיתי להירשם לזחילת הלילה, אבל התחרטתי. שלוש פעמים לא יכולתי לרוץ 300 מטר ובשנה שעברה הייתי פצוע. הצליח פחות, כבר אמרתי?

אבל השנה, אחרי שבקושי רצתי בנובמבר ובאוקטובר, הגיע הזמן. הגיעה שעתי להיות כאחד הסחים ולהגשים חלום ישן – לרוץ סוף סוף בק"ק תל אביב, העיר שלא רצתי בה מעולם.

חוץ משלוש פעמים בשבוע.

==

יש משהו מאוד מתנשא ואינפנטילי בלהיות תל אביבי: "הו, עוד פעם הם זוחלים מכל החורים שלהם וסותמים לנו את הרחובות, החניה ובתי הקפה", המהם אלתרמנוביץ ושאף עוד אחת מהמקטרת הברלינאית שלו. אכן, ענה לו אבידנוביץ הצעיר, מתבונן בכוס השיכר המיושן היטב שלו – ערימת פרחחים חובבי תרבות גוף. מתי הם היו במוזיאון, הטמפיטים!

גם החברים התל אביבים שלי ככה, זועמים ש"פעמיים בשבוע יש מרוץ," ו"שלוש פעמים בחודש הם גם שוחים ברחובות עם האופניים שלהם, הילידים!" והאמת היא שלהתנשא זה נחמד. זה גורם לך להרגיש מוצלח יותר ומגניב יותר למרות שאתה משלם שכירות של 9,000 שקל על 80 מטר אכולי ג'וקים ברחוב כל כך מסריח וקולני, שאפילו האוטובוסים מסרבים לעצור בו.

גם אני ככה מתנשא. בכל זאת, גר בתל אביב (גם אם בצד הלא נכון של איילון), עיר ללא הפסקה, עיר ללא רחמים, עיר ללא בושה, עיר ללא תוחלת. ברור שאני מרגיש יותר חכם, יותר מצחיק, יותר מגניב. הרי אני מתל אביב. ואנשים שלא מתל אביב הם הרי לא מתל אביב! ואני כן! הראו לי בבקשה דיפרנציאציה בוטה מזה! הו, כמה מוצלח שאני!

ולמרות הטמטום הלוקאל-פטריוטי של הציבור הלא פטריוטי בעליל, כשאתה מגיע למתחם שממנו יוצא המרוץ, שכל מטר ממנו נמכר לתאגיד מסואב אחר, בכל זאת מתמלא הלב. המון המון אנשים. אבל באמת המון המונים. יותר מעשרים אלף. וכולם נרגשים ומתמתחים למרות שיש עוד שעה וחצי ולובשים חולצות של המרוץ (מי לובש חולצות מרוץ, לעזאזל?) וחולצות המרוץ נורא יפות (צריך להודות, לעזאזל). והצמידים של המודעות לסוכרת מהבהבים יפה על הידיים של אלפי אנשים, והנה, ראה זה פלא: הם כולם, כל כולם מודעים פתאום לסוכרת.

וצפוף צפוף, והמוזיקה איומה ואנשים דורכים עליך ודוחפים אותך ומזיעים עליך וחולדאי אוכל את הראש מהבמה, אבל נחמד. נורא נחמד. באמת, על גבול המרגש.

ויאללה יוצאים. יצאתי במקצה הראשון, כי אני הרי גדול וחזק וספורטיבי ומלא עזוז ומתמודד על המקומות הראשונים, ואיך שהתחילה הריצה הרגשתי שהיום זה היום. היום אני מראה לכולם שנולדתי בשביל זה, משאיר פס, דופק שני סיבובים ועדיין מגיע בזמן לחלוקת מדליות, ותוך כדי שהמחשבות הנהדרות האלה עוברות לי בראש, זוג בני 90 עובר אותי וחורך את המדרכה. ושתי אימהות עם עגלות. וילד עם סוכריה על מקל. והשכן שלי אברום שנפטר בשנה שעברה מסרטן.

ובכל זאת, למרות שאני קצת מביך, זאת הריצה הכי מהירה שלי. החצי הראשון עובר לי בפחות מ-24 דקות ואחרי שישה קילומטר אני חושב שהערב הזה כל כך מדהים ונהדר ומהיר, שתכף אמות. כי למרות שזה המרוץ ה"קצר" הראשון שלי, כזה שאין בעיה לסיים אותו, יכול להיות שפחות מחמש דקות לקילומטר זה לא בשבילי.

אז אני מדדה את מה שנשאר יחד עם האחרונים, מפנה טיפה את הרחוב כדי לתת לחבורת קשישים בכיסאות גלגלים לעקוף, מחזיק בריאה הכואבת כאילו רצתי כבר 47 ק"מ, מועד טיפה ביהודה המכבי, מתנשף את דרך נמיר ופונה לבסוף לתוך הפארק לחצי ק"מ אחרון, כמו אוטוביאנקי 72 בדרך לגריטה – וצולע את המטרים האחרונים עד שאני מתמוטט על קו הסיום.

רק כדי לגלות שיש עוד מאתיים מטר עד קו הסיום האמיתי. אין ברירה, אני קם ודופק את ה-200 מטר בספרינט מטורף, ואחרי 14 דקות חוצה את קו  הסיום (עכשיו באמת) והאנשים הטובים מההפקה ניגשים אלי בעדינות ואומרים לי "אדוני, אין כניסה להומלסים שרבו עם עצמם".

זהו. היה נהדר. בשנה הבאה אני בטוח עושה את זה עוד פעם. כל כך כיף לרוץ עם אנשים שמסתכלים סביבם בהשתאות ושותים את תל אביב בצימאון ונהנים מהסוכריות טיק טק חינם מהאקספו המוגזם ומהדוכן של הקפה השחור (וואט דה פאק?) באמת, אתם חייבים את זה לעצמכם.

במיוחד אם אתם תל אביבים.

==

מזכיר לכם שסדנת הכתיבה הנהדרת שלי תיערך ב-13.12 ליד קניון איילון ואתם רצויים ומוזמנים. והנה לינק.