הבוקר שחיתי לראשונה אחרי חמישה ימים. ולא, זה לא שהתבטלתי מי יודע כמה. פשוט היתה ריצת הלילה הזו ולגמרי נהיה לי נעים לרוץ וביום חמישי בערב פגשתי חבר במקום לשחות ולא התחשק לי לקום בשישי בבוקר, ולונג סטורי שורט – רצתי ורצתי ורצתי ולא שחיתי בכלל.

אגב, תוך כדי ריצה חשבתי לעצמי שכל הבלוג הזה הוא "קמתי והלכתי ועשיתי ושחיתי ורצתי והבאתי". באלוהים, אני מתנצל על זה. זה בלוג אישי חווייתי שכזה. ואם הוא יוצא משוויץ, אני מתנצל אנושות. אני בסך הכל חושב פה בקול רם.

בקיצור, רצתי ורצתי, ואולי אולי מצאתי מחשבות חדשות על סגנון ועל רפיון שרירים במהלך ריצה. משהו שמזכיר קצת את הסגנון הרפוי של שחיית TI. למי שלא מכיר: ב-TI מרפים את הגוף, מה שמאפשר לשחות לאורך זמן במינימום מאמץ. אני עוד לא בטוח אם זו גאונות פיזית או שיווקית. מה שכן בטוח, זה שאני יכול לשחות ככה חמישה ק"מ רצוף. לפני שהתחלתי לשחחות ככה הייתי מאבד את ההכרה אחרי 200 מטר.

עכשיו, כשאתה לא רץ חמישה ימים, אז כל הגוף צועק לך שאיזה יופי שאתה רץ, ואתה לא צריך לעשות כלום כדי לעשות תוצאה נהדרת. חוץ מלרוץ, that is.

בשחייה זה לא ככה. בשחייה, אם אתה לא שוחה חמישה ימים, הגוף שואל אותך "איפה היית?" ו"למה השארת אותי לבד" ואז הוא אומר לך "אני מקווה שנהנית כשאני ישבתי פה לבד בחושך" ומקנח ב"אוקיי, עכשיו תסבול".

אז בדרך כלל אני מתחמם איזה 10-12 בריכות. היום עצרתי אחרי ארבע והוצאתי מים מהריאות. אחר כך המאמן שלח אותנו לפעמיים 400 מטר בינוני, ואחרי עשר בריכות בערך גררו אותי מהקרקעית. וככה זה נמשך בכל הק"מ הראשון של האימון.

אחר כך אני לא זוכר כלום.

ואם כל זה לא מביך דיו, מסתבר שהתאמנה איתנו בחורה שהיא אלופת הארץ בטריאתלון, או אולי אלופת היקום בהכל. לא יודע. בכל אופן, היא שחתה כל כך מהר שיכולתי לחבר אליה כבל ולהחליק על המים. והמאמן גם העיר לי שהיא רצה 10 ק"מ רבע שעה יותר מהר ממני.

היה כל כך מביך שמזל שממילא שכבתי על הקרקעית עם ריאות מלאות ומבט מזוגג ואף אחד לא ציפה ממני ליותר מדי.

ואיזה כיף זה, הגהינום הזה, הא?

—

רציתי להעיר *שוב* שאני כל הזמן קורא כמה שרצים מרוצים מעצמם. ויש שורה של משפטי "שיט שספורטאים חובבים אומרים". האמת היא שזו רשימה בלי סוף, הנה הצצה קטנטנה, באמת:

• "אני מרגיש התקדמות אדירה בטכניקת הריצה שלי".
• "אני לא אחת שמוותרת".
• "התגברתי על האתגרים ועכשיו אני קרנף".
• "לצד המקצועיות והחתירה למצוינות והישגים, יש אצלנו המון הווי וכיף".
• "מדהיםםםםם!!!".

סליחה אם אני מתנשא, כן? אבל לפעמים אני חושב שאנשים שרצים – מרוב אדרנלין הם מאבדים כל רסיס של מודעות. באלוהים, כשהילדים שלי הגיעו לגיל שמונה אמרתי להם שאולי הגיע הזמן להפסיק להישמע כל כך מרוצים מעצמם.

אחת מהערות הכתיבה שאני הכי אוהב היא זו: אל תגידו כמה אתם נהדרים. תתארו. תעבירו תחושה. אל תגידו מה בדיוק חוויתם. נסו להעביר את זה בסט התחושות שמסביב. ולא, "מדהיםםםם" זה לא סט תחושות אפקטיבי.

ועל הדרך, רצים יקרים: אתם גומאים קילומטרים, לא גומעים אותם.

זה רק אני שגומע. מים. בקרקעית של בריכת סופר זאוס ברמת גן.

שבוע טוב.

ובואו לסדנת הכתיבה האפקטיבית שלי. אתם צריכים את זה.