רץ כמו דג, שוחה כמו זברה

רשומה רגילה

קודם כל רציתי להגיד לכם שאם אתם אנשים כותבים, אז אין זמן כתיבה כמו הרגע שאחרי הריצה. איך שאני נוחת בחזרה בבית, אני מרכיב משקפיים, פותח לפ טופ ומפגיז. וזה עובד כמו קסם. לפחות עד שהאדים ממלאים את המשקפיים ואז אין לי מושג על מה אני מדבר.

ברצינות, אני כותב את זה כי היום אני כבר הרבה אחרי, ורציתי לדבר גם על הריצה של השלשום, שהיא בכלל בת 48 שעות, מה שאומר שמה שאני זוכר ממנה זה בעיקר מה שהגרמין השאיר מאחוריו. אבל היי, אם לא אנסה היא תישכח בזמן. לנצח. וזה לא דבר יפה לעשות לריצה שלך.

בכל אופן, בחמישי בבוקר הקצתי קצת יותר טוב אחרי שברביעי מצאתי את עצמי חולה לגמרי. מה שהיה מוזר מדי, כי מאז שאני עושה הרבה ספורט זה כמעט לא קורה. מה שעשיתי היה להפיל את כל העניין על עומס יתר באימונים וללכת לישון. כאמור, זה עבד לא רע, וביום חמישי קמתי רק חצי חולה.

אבל אחר הצהריים מצאתי את עצמי חולה לגמרי מחדש. הפעם מסיבה אחרת: 48 שעות בלי לעשות כלום, וסחבק מרגיש איך הוא והגוף שלו כבר לא. אז חיכיתי קצת, התאפקתי, הלכתי לנוח שעה, קמתי, הסתכלתי על אשתי והילדים, לבשתי מבט אולטרה משכנע – והודעתי שאני כבר לא חולה.

  • "יופי!" צהלו כולם.
  • "ואני הולך לרוץ".
  • "דביל," ענו ארבעתם ביחד וחזרו לטלפונים שלהם.

אז ניגשתי, גיששתי, ביקשתי, תחננתי – וגיליתי שאני אולי כבר בריא, אבל רצועת הדופק של הגרמין עושה קולות של מתה. ואיך, איך בן אדם יכול לרוץ בלי רצועת דופק?

אז בואו, מכיוון שאני כאן ואתם כאן ואני כזה נבון שחבל על הזמן, אז אני אסביר לכם. אפשר לרוץ בלי רצועת דופק. זה קצת שונה: אתה שם רגל אחת אחרי הרגל השנייה ודוחף מהעקבים עד קצות האצבעות, גב זקוף, ידיים רפויות נשלחות קדימה עם הרגל הנגדית וכל זה בלי רצועת דופק.

אני יודע. מסובך בטירוף, אבל עם האימונים זה מצליח. סמכו עלי.

ומכיוון שהיה כבר יום חמישי וכבר היה ערב, החלטתי ללכת אול דה וויי ולהרביץ את הנפח. נפח בימים אלה זה כמו הריצות הרגילות, אבל עם עוד שני ק"מ. אני יודע, זה טיפה מביך אם אתה מרתוניסט, אבל לא רע בשביל אנשים כמוני, שעד לפני פחות משנתיים השאיפת עשן היתה נפצעת מהם – ולא להפך.

ולא רק זה: החלטתי גם שהיום אשלב את חיבתי האחת לצאת לריצה מדלת הבית עם חיבתי השנייה לרוץ בפארק הירקון, וככה, יצאתי, רצתי בעליית הנוער, ירדתי לבורסה, שברתי בביאליק, עליתי על דרך נמיר – והופה! פארק הירקון! הוקוס פוקוס. ואפילו נשאר לי עוד קצת מרחק, אז רצתי עד הפארק לפני שחזרתי דרך הגדה הצפונית.

אני ממליץ בחום על גיוון מסלולים. זה טוב לא רק לנשמה, אלא גם למוח. אתה נדרש לתכנון נוסף (תוך כדי תנועה, כן? לא משהו מסובך מדי, חלילה), רואה דרך אחרת, נתקל ברמזורים חדשים, נובח על כלבים חדשים. כל זה טוב לשכל. ככה הוא לא ישן. ואני יודע שלפעמים זה נראה כאילו אני עבד של הדחקות בטקסטים שלי, אבל אני מתכוון לזה בשיא הרצינות: בכל פעם שיש לכם הזדמנות לרוץ במסלול חדש, או סתם במסלול אחר מתמול-שלשום – קחו אותה. בשתי ידיים.

כלומר, רגליים.

12  %d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%a7

שישי הוא יום קדוש. בדרך כלל יש בו לפחות ריצת נפח (היתה ביום חמישי) או אימון שחייה, אבל אתמול לא היה לי רגע דל, ומכיוון שגם רצתי בחמישי, מצאתי את עצמי מתבטל יום שלם. וככה, בזעזוע מסוים גיליתי שעם כל המחלות והעיסוקים והעניינים, לא שחיתי מאז יום ראשון. וכמו שכבר כתבתי פה בעבר – לא טוב לא לשחות הרבה זמן. זה הופך את החזרה לקשה ומתישה.

אז החלטתי לנצל את שבת בבוקר, לפני הנסיעה לזיכרון, לקטנה בבריכה. כבר לא יוצא לשחות הרבה לבד, כי האימונים ב-TI הם מאוד אינטנסיביים ויש לי תחושה שהם מחזקים אותי מאוד, ויחד עם הריצה פשוט לא נשאר זמן. היום, באופן חריג, היה זמן.

החלטתי מראש שאני לא מגזים. 2 ק"מ וזהו. צריך לנסוע לזיכרון. צריך לא להגזים. צריך להקשיב ללב, לים ולכאב. צריך לא להגזים. אמרתי כבר שצריך לא להגזים? 2 ק"מ ודי.

לפני שהתחלתי להתאמן ב-TI, לפני חודש בערך, הצלחתי לרדת פעם או פעמיים מ-20 דקות לק"מ. באימון הבודד שעשיתי לבד מאז שהתחלתי, שחיתי 2 ק"מ ב-39.30 והייתי מרוצה מעצמי בטירוף. היום נכנסתי למים ואודרופ, ובלי למצמץ סיימתי בקצת יותר מ-38 דקות. אוטוטו אני יורד את ה-19.

מי שלא ראה אותי רוקד כשיצאתי הבוקר מהמים, לא ראה קרנף מחולל בכרמים מימיו. כל כך הייתי מרוצה מעצמי, שבאה לי לראש הכותרת של הפוסט הזה.

%d7%a9%d7%97%d7%99%d7%99%d7%94

כל כך הייתי מרוצה מעצמי, שהחלטתי לצאת לריצה בזיכרון. בכל זאת, שבוע עם יומיים ללא אימונים זה לא לעניין, אז צריך להשלים, וגם אתם יודעים איך זה, האדרנלין בדם אז המוח בחופש. וחוץ מזה אמרתי כבר: כשאתה מגיע למקום שהוא לא הבית שלך – צא לריצה. זה טוב למוח, זה טוב לכושר, זה טוב לאושר, זה טוב לציונות. רק לברכיים זה לא כל כך טוב.

בדרך כלל אני רץ בשמורה בזיכרון, אבל אתם יודעים, היום כל פוק יכול להצית חורש, אז החלטתי לעשות משהו שאני חושב עליו כבר הרבה זמן, ולעלות את העלייה של זכרון.

בקיצור, יצאתי מהבית של אחותי, רצתי איזה ק"מ וחצי בעלייה עד למדרחוב, ומשם צניחה חופשית כמעט עד לכביש ארבע – ובחזרה בעלייה. תתפללו בשבילי שלא נתפסו לי ההמסטרינגים עוד פעם כמו בפעם שעברה במצפה רמון, שבקושי יכולתי לזוז שלושה ימים.

 העלייה היתה שמחה גדולה. עליות עושות לי רק טוב. הן מחזקות את האמ-אמא של הרגליים שלי, מקלות עלי את הריצות האחרות עד בלי די (אני עדיין קצת בהלם מהמהירות של הריצות השבוע – פחות מחמש וחצי דקות לק"מ ממוצע במישוריות) וממלאות בסיפוק אחר לגמרי. באמת, זו חתיכת אתגר שנעים לעמוד בו.

הייתי ממשיך לדבר על זה, אבל אולי לא הכל צריך להסביר: עליות זה טוב. תסמכו עלי עם העניין הזה. מירידות כדאי להיזהר, כי הן הורגות את ההמסטרינג. אבל עליות? דבש דבורים טהור.

%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d %d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f

מסקנה מהעלייה של זיכרון: לא קשה כמו העלייה של מצפה רמון, אבל אני בטוח שאם היא תשקיע ותעבוד – גם היא תשתפר.

%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa

עדכון: אחותי שלחה תמונות של הוואדי שמצפון לירידה הגדולה עולה באש שעה אחרי שירדתי בו. עצוב. בוא כבר, גשם.

חוץ מזה, איך שהגעתי בחזרה, גיליתי שמהיובש התקלף לי הפרצוף ונפל לי האף. מקווה שזה לא יפריע מחר בבריכה.

ואחרון חביב: ספורט הוא התירוץ האולטימטיבי לשופינג חסר פשר שממלא אותך בשמחה מתפרצת נטולת כל אינטלקט. תארו לעצמכם כמה אני מאושר מתיק אימוני השחייה החדש שלי.

(רמז, יש מצב שאני הולך להגיע איתו מחר לפגישות עסקיות. אעדכן.)

tik

נ"ב:

מחר נגמרת ההרשמה המוקדמת לסדנת הכתיבה השיווקית שלי. תבואו. אפשר לחזור בריצה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s