ואז נגמרה הסוללה בגרמין

רשומה רגילה

מצד אחד, אנשים אומרים לי מדי פעם שהבלוג הזה ממלא אותם במוטיבציה ומוציא אותם מהבית, ומצד שני יש לי תחושה קבועה של בן אדם שעף על עצמו כל כך גבוה, שכבר מזמן היו צריכות להינמס לו הכנפיים. והבלוג? הבלוג כבר מזמן היה צריך להינמאס על שניים וחצי קוראיו.

להינמס להינמס להינמס. וואו, איזו מילה איומה. סליחה.

אז אפתח בהתנצלות ובהסבר: אני, העניין שלי עם העולם הזה הוא לכתוב. אז זה מה שאני עושה. וכל מה שאני מצליח לחזור איתו מכל הספורט הזה, הוא תיעוד של מה עשיתי, איפה הייתי וכמה השמנתי. זה מה יש. אני מנסה לכתוב את זה מעניין, אבל לא בטוח שמצליח לי. ואני גם מנסה לא להישמע מרוצה מעצמי מדי. אפילו שמדי פעם אני כן.

כי כל הספורט הזה, הוא משנה את החיים. הוא משנה את התודעה. הוא מאפשר לעשות דברים שלא האמנתם שתוכלו לעשות. ואני לא מדבר על מרתונים. אני מדבר על המשפחה והעבודה וההבטחות הקטנות שאנחנו לא עומדים בהן, והספורט מלמד אותי שאפשר.

אבל אני לא מתכוון לדבר על זה היום. במקום זה, אעוף על עצמי כרגיל.

==

הכי נחמד שהאחים שלי מספרים לי כמה הם רצו היום. ואז הם מעירים לי שזה שום דבר לעומת מה שאני עושה, והם סתם חובבנים. ואז, כשהם אומרים לי את זה, אני הולך לימים הראשונים שלי עם הגרמין, איפשהו לפני קצת יותר משנה (האמת היא שהתחלתי לפני יותר משנה וחצי, אבל אז עוד לא היה לי שעון שמתעד את כל זה).

הנה הדיווח של הכי הקטן על ריצה השבוע. מרגש להפליא!

הנה הדיווח של הכי הקטן על ריצה השבוע. מרגש להפליא!

%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%94-%d7%99%d7%a9%d7%a0%d7%94

והנה ריצות שלי מלפני שנה. לא כל כך מהר ולא כל כך רחוק.

%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%94-%d7%99%d7%a9%d7%a0%d7%94

אני יודע שאנשים תוהים איך בדיוק עושים את זה. התשובה שלי נכון להיום, היא צעד אחד כל פעם. זה נורא נחמד לעשות תוכניות שבוע וחודש קדימה, ולסגור חבילות למרתון פראג במאי, אבל זה הופך את כל המאמץ הזה למשהו גדול כל כך, שהוא עלול להיות מפחיד.

ריצה אחת עכשיו. זה הכל. ואם קשה לצאת, אז תארו לעצמכם כמה טוב תרגישו עם עצמכם אחרי זה. הרי מדובר בסך הכל על עשר דקות או רבע שעה של מאמץ. והתשלום על זה הוא 24 שעות של שביעות רצון. מה רע? תגידו לי אתם. איפה אתם מקבלים דיל כזה?

אל תחשבו על שלוש ריצות בשבוע, על קילומטראז' מצטבר, על ריצות לילה של עשרה קילומטר ועל טייטסים מהממים ובטן שטוחה. זה יכול להועיל, אבל זה יכול גם להזיק. לחשוב על שניים או שלושה קילומטר היום? ולגרור את עצמכם החוצה כדי לעשות את זה. הו! לזה יש ערך של ממש.

ותנוחו, אף אחד לא מסתכל עליכם. כולם מסתכלים על עצמם, מודדים את עצמם. אם אתם לא מהממים לחלוטין, רוב הסיכויים שאנשים פשוט יעברו לידכם וימשיכו.

==

אני ככה. כל יום ביומו. לפעמים יש לי רעיונות ארוכי טווח, כמו חצי מרתון בסוף ינואר או אולי אפילו יותר אחרי זה; כמו עשרה ק"מ בכנרת במאי או שלושה ימים בשלושה ימים (זה קונץ כזה של 30 ק"מ בכנרת, בים התיכון ובאילת. אולי בשנה הבאה).

העשרה הראשונים היום. הו מאמא!

העשרה הראשונים היום. הו מאמא!

ובינתיים? בינתיים אני אוסף את עצמי למרות שקר או גשום, וגורר אותי לבריכה או לריצה, ותמיד חוזר מאושר. אפילו היום, כשהסוללה של הגרמין נגמרה אחרי עשרה ק"מ ולא תיעדה את השלושה האחרונים. עדיין, ה-10 ק"מ הכי מהירים שלי אי פעם, ואפילו בלי כוונה.

ככה זה, כשאתה יוצא כל יום פשוט קורים דברים טובים.

סיכום נובמבר. נובמבר היה חודש טוב

סיכום נובמבר. נובמבר היה חודש טוב

==

הגעתם עד כאן? למה לא תירשמו לסדנת הכתיבה שלי? וחוץ מזה, אם עוד לא הספקתם היום, צאו לריצה. יעשה לכם רק טוב.

2 מחשבות על “ואז נגמרה הסוללה בגרמין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s