- המרחק מהבית שלי לאיצטדיון וינטר ברמת גן הוא 3.2 ק"מ. בשביל בן אדם שגדל בסבנטיז ובאייטיז ושמע כל שבת שירים ושערים כמו נרקומן "איצטדיון וינטר ברמת גן" זה הרבה יותר מציון מקום. זה סוג של מוקד עלייה לרגל. מכה. בית מקדש.
- השבוע השער של וינטר היה פתוח. בקושי עצרתי את עצמי מלעשות סיבוב בתוך האיצטדיון.
- היום שוב הייתי ברעננה. החוג של יונתן ברעננה הוא הזדמנות בלתי חוזרת (כלומר, חוזרת פעם בשבוע, אבל למה לדקדק, למה?) לרוץ מסלולים שאני לא מכיר. כתבתי כבר, כשיש לך מסלול חדש לרוץ – רוץ אותו!
- העניין עם מסלולים חדשים זה לא רק שאתה רואה מקומות חדשים ובניינים חדשים ואנשים חדשים ורמזורים חדשים ופקקים חדשים. העניין בלרוץ במסלול חדש זה שהוא מתעסק לך בחיווטים של המוח. אתה מאמן לא רק את הירכיים והברכיים והשוקיים, אלא גם את החיווטים בתוך המוח.
לשם ובחזרה. עצרתי בפסי הרכבת כי שמעתי שבשעות האלה מסתובבים דרקונים בכפר שמריהו.
- ולאמן חיווטים בתוך המוח בגילי האו-טו-טו סופני, זה משהו שאתה לוקח כשיש לך הזדמנות. זה כמו להיכנס למנהרת זמן. נכון, לא תיסע הרבה אחורה, וסביר להניח שתצא ממנה ברחובות, אבל נותנים לך להיות דאג וטוני לרגע, לא תיקח?
- רעננה והרצליה זה לא תל אביב. מלא עליות קטנות ונחמדות ומועילות!
- עוד אימון למוח זה לעקוף צוחפתים ברחוב אחוזה. יה רבנן, כמה צוחפתים! וכולם הולכים ככה בצוחפתית באלכנוס.
- לא, באמת, פעם זה הכל היה אמריקאים ואמריקאים ברעננה. איפה הלכו כולם? לעמונה?
- בקיצר, מסתבר שההמשך של 531 מרעננה מערבה סגור. יה רבנן איך קשה לבן אדם אחרי שלושה קילומטר ריצה לא לרדת לאוטוסטרדה שאין בה מכוניות! אבל בכל זאת, לך תדע מי אולי נוסע שם ובאיזה מהירות. וחושך מצרים. התאפקתי. וכל הכבוד לי גם.
- כשאתה רץ יש לך מלא זמן לחלום חלומות. ואם אתה רץ מספיק זמן, החלומות האלה הופכים לתוכניות.
- ואלה תוכניות גרנדיוזיות, כי אתה לא חושב "אני ארוץ 14 קילומטר בשבת". אתה חושב "אני ארוץ מרתון באביב ואולטרה בסתיו".
- התכוונתי לרוץ 11 ק"מ. 11 זה מספר ראשוני. קשה לעבוד איתו. אני שונא מספרים ראשוניים!
- מסתבר שמהאמצע של רעננה ועד פסי הרכבת של הרצליה-כפר שמריהו, יש כולה שישה ק"מ.
- ומסתבר גם שרוכבי אופניים חשמליים חוצים רמזור רכבת אדום. וחבל. הם עלולים להידרס וזה לא טוב לאופניים.
- אתם בטח יודעים שאיילון נגמר בשבעת הכוכבים. וכשאתה רץ בצפון הרצליה, אתה יכול לרדת לאיילון ולרוץ ככה לבד על האוטוסטרדה! יה רבנן איך קשה לבן אדם אחרי שישה קילומטר ריצה, מלא אנדורפינים וכל אנדורפין חבר מרכז ליכוד, לא לרדת לאוטוסטרדה שאין בה מכוניות! אבל בכל זאת, לך תדע מי אולי נוסע שם ובאיזה מהירות. וחושך מצרים. התאפקתי. וכל הכבוד לי גם.
- רוכבי האופניים החשמליים בהרצליה, תל אביב, רעננה, רמת גן וגבעתיים, כולם ביחד, חולקים ביניהם מוח אחד. לא גדול.
- החלטתי לרוץ 12 ק"מ. 12 זה יופי של מספר. הוא מתחלק ל-2, 3, 4, 6. פצצה של מספר. כולם אוהבים את 12. אבל אני יש לי בעיה של נון-קונפורמיזם. שזה אומר שאם כל הילדים שותים זיפ, אני שותה טרופית. אפילו אם אני שונא טרופית. כי ככה זה, בן אדם חייב להיות מיוחד. ורק אני ככה בעולם, רוצה להיות מיוחד. כולם מסתפקים בלהיות כמו כולם. אבל אני? מה פתאום. זיבי אני ארוץ 12 ק"מ!
- אז רצתי 13 ק"מ. 13 זה טוב. 13 זה מספר ראשוני. אני אוהב מספרים ראשוניים.
זה קצת טפשי לרוץ 13 כשהנפח בשבת הוא 14.
- לרוץ זה כואב בברכיים, אינעאל העולם. אבל מה שיפה זה שאם אתה רץ יותר מהר, אז יותר כואב לך בברכיים. בקיצור, תרוץ פחות מהר, פחות יכאב. אלמנטרי, ווטסון.
- אבל בכל זאת קניתי לי בנגיי. בן אדם לא מעשן, לא עושה סמים, מה נשאר לו בחיים? נכוןץ בנגיי.
מה שטוב בברך שלי זה שיש לי עוד אחת.
- מכל העיסוקים וההורות והדברים של המבוגרים שאאני עושה, נהיו לי ארבעה ימים בלי בריכה. אז מחר נשחה. אולי שלושה. אולי ארבעה. אולי חמישה ק"מ. שחייה זה טוב. גם שלו, גם לא כואב בברכיים, והכי חשוב – אתה לא שומע את הדביל עם האופניים החשמליים כשהאוזניים שלך בתוך המים.
אוכל, ריצה, גבר, שחייה 