שבוע הכאב והקלישאה

רשומה רגילה

בשלישי בערב אחרי הריצה הברך כבר כאבה מספיק כדי שאדע שחלומות המרתון שלי צריכים לנוח טיפה, ועוד יותר מהם, הברך שלי צריכה לנוח איזה חמישה ימים או שבוע.

כתבתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים, שזו קלישאה.

אין דבר, חשבתי לעצמי, נעשה כמה ימי שחייה. מה מסובך? מה רע? לא כואב בברך, לא כואב בשום מקום אחר, לא מזיעים, לא גומרים את הנעליים. שחייה זה אליפות. במיוחד כשכואבת הברך.

ושור אינאף, ביום רביעי סחבק מצא את עצמו במים. ומה יש לכתוב על שחייה בבריכה? אתה מתחיל בצד אחד, שוחה לצד השני, ובחזרה. וככה איזה פעם, פעמיים או חמישים. אין מה לחדש.

הנה, אני שחיתי 120 בריכות. אין לי שום דבר מעניין להגיד על זה, למעט העובדה שאחרי 80 בריכות, השתלטו לי על המסלול שלוש נשים, והצליחו להפריע אחת לשנייה אפילו יותר משהן הפריעו לי. בכלל, היתה לי תחושה שהן ממשיכות מריבה שהתחילה בצנעה ב-1915.

אהבתי במיוחד את ההיא שפשוט פסעה מעדנות במסלול שלי, משוחחת עם מישהי במסלול הסמוך ואדישה לחלוטין לאנשים שבאו לבריכה כדי לעשות דברים אחרים. לשחות, למשל. חוץ מלהביא למים את הקוקר ספנייל שלה שיחרבן עלי היא עשתה הכל.

אבל אני, לא אכפת לי. אני שוחה. לשם וחזרה, לשם וחזרה, לשם וחזרה, ולפעמים, כדי לגוון – לשם וחזרה.

וככה חשבתי שאשחה גם בחמישי ושישי ושבת, רק שקמתי באמצע הלילה, וגיליתי שהעורף שלי תפוס כמו אדמתנו הקדושה בעמונה.

בן אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. ומילא אלוהים, שריר הטרפז שלו מתגלגל ברצפה, נקרע מצחוק.

הבוקר הכרזתי על השבוע הזה כשבוע כאב, והחלטתי להקדיש אותו למנוחה ולטעמים חדשים של האגן דאז. קלישאה, אני אומר לכם. כל הכאבים האלה, כולם כבר היו פה בעבר, כולם מרגישים בדיוק כמו פעם, ואתם מבזבזים את הזמן שלכם כשאתם קוראים על דברים שידעתם שיקרו.

==

בעודי כותב בראש את הטקסט הזה כמו שאני עושה בדרך כלל, ישבתי באוטו, גנחתי את כאבי הברך שלי ושמעתי איזה פלייליסט שיש לי בטלפון (אני אומר את זה כאילו יש לי הרבה פלייליסטים בטלפון. יש לי אחד.) יש שם את ספרינגסטין, את פרל ג'אם וקצת Avett Brothers. וגם כן כמה שיחות טלפון מוקלטות שלי שהתגנבו פנימה, אבל נדלג על זה. זה בעיקר ברוס ופרל ג'אם, פרל ג'אם וברוס.

ואני מבסוט נורא, למרות הברך והעורף, כי אתם יודעים, בן אדם שומע את ברוס ופרל ג'אם, פרל ג'אם וברוס. מה, מה כבר יכול להשתבש. זה התחיל בדרך מתל אביב עם The Price You Pay ומאז ידע המון המון שיאים. בחצי שעה האחרונה, אני חושב לעצמי, רוב השיאים הם של פרל ג'אם דווקא.

וכמו שאני חושב את זה, קלישאות כמו קלישאות, הגיטרה מסמנת שהגיע הזמן של Black. אני יודע, זה הכי בנאלי בעולם, אבל הלו, כשהשיר הזה יצא הייתי בן 19 או 20, ותמיד הייתי באמצע מאוהבות או פרידה ו-I know someday you'll have a beautiful life ורק מלחשוב על זה אני מתחיל לייבב כמו תחקירן במשרד של עופר וינטר.

קלישאות קלישאות, אני מקנח את האף וחושב, אבל מי היה מאמין שהשיא של הפלייליסט הזה יהיה של אדי ודר דווקא? אני כבר באיילון עובר מתחת לגשר רוקח, תוהה על העניין המטריד הזה, ואז הפסנתר של של רוי ביטן פוצח באינטרו השני הכי מפורסם שלו, בשיר ההוא על הסמטאות האחוריות, ואני חושב לעצמי שפרל ג'אם הם נפלאים, אבל אין, אין שום דבר בעולם שדומה לברוס ספרינגסטין.

קלישאה, אני יודע. אני קלישאה, החיים שלי קלישאה והטעם שלי קלישאה. ותשאלו כמה אנשים. הם יספרו לכם איך בהופעות אני תמיד יודע מה יהיה השיר הבא. כי אני מזהה את הקלישאה בהתרחשותה ואת הנוסטלגיה בהתהוותה, אבל זה לגמרי בסדר ככה. החיים שלי אולי קלישאה, אבל לא הייתי מוותר ולו על בדל מובן מאליו אחד.

טוב, אולי חוץ מהכאבים בברך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s