האמת היא שהתשובה הפשוטה לשאלה שם למעלה היא שהתאפקתי. לא רצתי היום. ככה תרמתי לסיכויים שלי לרוץ מרתון ב-2017.
מותגים 1
כשפתחתי את הבלוג הזה, הזוגתי שתחיה אמרה לי, "ולך תדע, אולי אולי מנהלי שיווק ומנהלי מוצר חרוצים ישימו לב למה שאתה עושה פה, וישלחו לך דוגמיות נחמדות כדי שתכתוב עליהן! אני מתה לחזיות ספורט! למה לא תכתוב על חזיות ספורט?"
אני, מצידי, דפקתי לה את המבט הכי סוציאליסטי שלי, הפטרתי שאני "כותב בשביל הלב, לא בשביל מתנות", ושילבתי אצבעות מאחורי הגב. לונגג סטורי שורט: לא עבד. חצי שנה הבן אדם כותב בלוג, ולא תגידו רק כותב, גם רץ כמו ארנבת עיוורת ושוחה כמו לווייתן צולע – וכלום. נאדה. נישט. אף מנהל שיווק לא רואה אותי ממטר.
עד לפני שבועיים, כשאנשי השיווק של ספידו החליטו לשלוח לי חבילה. אני כמעט בטוח שהבחור שדיבר איתי אמר לעצמו בלב, "בלוג תחת. מרחמים אני שולח".
וככה, הגיע בגד ים יותר צבעוני משבוע הגאווה (מהמם!) ומשקפת חדשה, וכל אלה יעזרו לי לרוץ מרתון ב-2017!
מה?
לא יודע, זה מה שכתוב בשלט הקטן שלהם שמונח על השולחן ומשמח את ליבי עד מאוד. תודה! בפעם הראשונה אי פעם, אני לגמרי מרגיש בחבר'ה.
כואב
כמובן, בתפנית מרושעת במיוחד של המזל האנושי, לפני שבועיים הפסתי לרוץ טוטאל, ועד עכשיו עדיין כואבת לי הברך. למה? לא יודע. כי ככה זה עם הברכיים שלי. שבועיים בלי לרוץ. לא בדיוק עוזר למאמצי המרתון של 2017.
ואם זה לא גרוע מספיק, אז ביליתי שבוע בעישון (!) וזלילת ממתקים מהדכדוך. אני חושב שככה השליח של ספידו מצא אותי במדרגות, מעשן פאקט מרלבורו וטוחן ארבעה קילו שוקולד בישול של צֶדֶ (מותגים, בייבי, מותגים!)
אבל אבל אבל, אל תירא ישראל אל תירא, השבוע כבר הייתי בבריכה שלוש פעמים ושחיתי שמונה קילומטר עוד לפני האימון האכזרי של מחר, למרות שהגרמין שלי משקר לגבי כל העניין (ע"ע: מותגים 2.)
מותגים 2
תראו מה זה הטכנולוגיה הזאת. אני על הגוגל דוקס שלי, מחוץ לבית ספר כצנלסון בגבעתיים, מקליד בטלפון ומחכה לילדה שתגמור עם החוג סקטים.
בקיצור, איפה הייתי?
כאילו שהשנה לא התחילה רע מספיק, גם הרצועה של הגרמין החליטה למות.
ואני וגרמין, יש לנו סיפור. לא בטוח שהוא מעניין, אבל הלו, הוא שלנו.
בקיצור, אני מסתכל על השעון הזה ושומע עליו כבר איזה חמש או שש שנים, מאז שחבר שלי יוד התחיל לרוץ ולאכול לי את הראש על הריצה. וכשהתחלתי לרוץ הוא אפילו היה נחמד ונתן לי את ה-610 שלו עד שאחליט מה אני רוצה מהחיים.
אחר כך קניתי גרמין לריצה, ואחרי עוד חצי שנה קניתי את הפיניקס 3, כי זה היה או זה או לקחת רוסי עצבני שיספור לי כמה בריכות אני שוחה, ואני פוחד מרוסים.
אז יש לנו כבר מערכת יחסים, לגרמין ולי. אני חושב שהוא מודד מרחקים כמו שמאלני אופטימי שאין לו מושג מהמציאות, ובגלל זה בסוף כל מירוץ של 10 ק"מ, בגרמין כתוב 10.5 או 11, ורק אלוהים יודע כמה הוא ימדוד לי במרתון, אבל למרות זאת, אני אוהב אותו.
ויש את העולם הסודי הזה שיש לך עם כל עונד גרמין שאתה פוגש ברחוב, כי שניכם רצים או שוחים או רוכבים, וברור שיש לשניכם עולם רוחני עשיר ומרגש ומלא סטיקרים של מספרים רוחניים על האוטו.
ונכון, אתה חולק את העולם הסודי הזה גם עם עונדי הפולאר והסונטו, אבל אנחנו לא ניתן לפרטים לחרבש לנו את הנרטיב, לא ככה?
איפה הייתי? אה, הלכה הרצועה. בקיצור, כבר התחלתי לשחות בלי שעון וראיתי בעיני רוחי איך כל התיעוד הספורטיבי שלי יורד למצולות, כי ייקח המון זמן עד שתהיה לי רצועה חדשה, אבל ביקור של שעה במעבדה בבני ברק, ומסתבר שיש אחריות ובסוף השעה סחבק והגרמין ורצועה חדשה יצאו שמחים וטובי לב מבני ברק.
אז שאפו ליבואן.
ואל תשכח את סחבק כשמגיע הגרמין 5 בעוד חודש-חודשיים, כן?
#שלחלחמך
פיזיו ופילאטיס
עד שאגיע ל"פיזיותרפיסט הקוסם" שהבטיחו לי, בשבוע הבא, חזרתי לפילאטיס לראשונה אחרי שנים. למעשה זו הפעם הראשונה שאני עושה רצפה ולא מכשירים.
וכן, כמו שתמיד אומרים, פילאטיס זה קסם והגוף שותה אותו בצמא, ואפילו הברכיים פחות כואבות למחרת אימון. לא עניין של מה בכך בחיים הדואבים האלה.
אז זהו, עד שתקראו את זה סחבק יילך להיזרק על איזה מזרון, והכל כדי לשקם את הגאווה הפגועה, ובעיקר את הברך המעאפנה. כי בכל זאת, מה עוד בן אדם יכול לעשות כדי לרוץ מרתון ב-2017.
אוכל, ריצה, גבר, שחייה 