שחייה זה כמו כתיבה: החוק הראשון של שחייה וכתיבה הוא שאתה לא יכול להפסיק. תפסיק ליום, יומיים, שלושה – ובום! אתה צריך להתחיל מחדש ואין לך שום כוח לדרעק הזה.
שחייה זה כמו כתיבה: הכי טוב על הבוקר.
שחייה זה כמו כתיבה: או שכל הגוף שלך רועד מרוב חשק לעשות את זה, או שבאלוהים – אתה לא רוצה לעשות את זה יותר לעולם.
שחייה זה כמו כתיבה: זה שאתה לא מרגיש את הידיים זה לא תירוץ אפקטיבי להפסיק.
שחייה זה כמו כתיבה: אתה תמיד צריך לגמור את המקטע הבא, אבל זה שגמרת אותו זה רק סיבה להתחיל את המקטע שאחריו.
שחייה זה כמו כתיבה: עדיף לרוץ, אבל למי יש ברכיים בשביל החרא הזה.
שחייה זה כמו כתיבה: זה שהתקלחת בסוף לא מוציא לך את הריח של זה מהנחיריים.
שחייה זה כמו כתיבה: עדיף לשבת למישהו על הזנב. לבד יותר קשה.
שחייה זה כמו כתיבה: סדר גודל של: 50% שלמחרת תתעורר חולה.
האימון של אתמול בערב
אני משתדל לשחות בבקרים, אבל לפעמים נאלץ להגיע לאימוני ערב. המסקנה שלי מאתמול בערב זה שכשהמאמן אומר לך לשחות 200 בינוני ואחרי זה 100 מהר בלי הפסקה, הוא בעצם מתכוון להגיד לך "תמות".
ואם הוא נותן לך שני סטים כאלה, הוא בעצם אומר "בייסורים".
ואם אתה מחליט להוביל את כולם ולא לעשות דראפטינג (לשחות על השובל של מישהו אחר. זה מפחית את המאמץ בעשרים אחוז) כמו בן אדם תרבותי – אז שאלוהים יעזור לך.
אחרי ה-600 מטר האלה של הייסורים, למאמן היה קונץ פטנט חדש: 100 מהר, 25 לאט לאט. כפול שמונה. הדבר הבא שאני זוכר, דוקטור, זה איך פגעתי בקרקעית.
אול אין אול היה אימון נחמד. ולחשוב שאשכרה בחנתי ברצינות את האפשרות ללכת לאימון גם הבוקר. באמת, אני בחור משעשע.
איך לעשות מה, אינעאל העולם
הכאב ראש האולטימטיבי של לוח האימונים שלי הוא לוח האימונים שלי.
אני יודע שאני רוצה לשחות לפחות ארבע פעמים בשבוע. זה החלק הפשוט, במיוחד כשלא רצים. יש לי שישה או שבעה אימונים בקבוצה לבחור מהם, ואם אני לא מספיק, אז אני משלים לבד באימוני נפח. זה קל. עם זה אני מסתדר.
הבעיה היא כל מה שהוא לא שחייה: אימוני חיזוק צריך לעשות, כדי להציל את הברך וגם כדי לשפר את השחייה. לא ככה?
בטח ככה.
אני מנסה לעשות את זה בג'ים בימים אלה. בבית יש לי נטייה לעגל פינות, ובג'ים יש מכשירי אימונים שמאפשרים לי לקרוע את עצמי בלי להתאמץ. אז ג'ים איט איז, פעמיים-שלוש בשבוע.
מה שלא משאיר זמן לדברים אחרים, כמו פילאטיס. אני אוהב פילאטיס. ויש לי גם מחשבות על קרוס פיט. והחבלים האלה, נו איך קוראים להם, שאנשים תולים את עצמם עליהם בפארקים ובשדרות. זה גם נראה נחמד. אני מאוד מתחבר להבעות הכאב של אנשים בשדרה.
ואופניים. אני מת לאופניים!
כל כך הרבה אימונים, כל כך מעט זמן. איך אתם מחליטים מה לעשות וכמה?
—
תוספת מאוחרת: שחייה זה כמו כתיבה. אי אפשר לאכול תוך כדי.
—
הגעתם עד לפה?
ב-20.2 אני מעביר סדנת אימייל בתל אביב.
תבואו.
אוכל, ריצה, גבר, שחייה 