“אין לי תחושת מים טובה היום."

נשבע לכם שמישהי אמרה את זה באימון הבוקר. את זה או משהו דומה.

אני, אגב, מרגיש תמיד אותו דבר במים. אני מרגיש רטוב.

אבל אולי זה אני.

—

הדרך לאימוני הבוקר כוללת פקק בתל אביב, פקק בגבעתיים ופקק ברמת גן. פקקים קטנים. רבע שעה ואני שם. מה שכן, אני מרגיש מאוד אורבני בדרך.

ולהבדיל מריצה – יש דרך לעשות. הדרך אל הדרך. זה לא שאתה יוצא מהמיטה ומתחיל לרוץ, או זורק את הילדים מהבית ומתחיל לרוץ. לא לא. יש לך שלושה פקקים בדרך. זה המון זמן להתחרט. איכשהו, אני מתגבר.

אבל יש לי מילה אל האנשים שלא עושים ספורט. כן כן, אתם שם. אני יודע שאתם שם. תקשיבו רגע: לא משנה כמה קשה האימון שלכם. לא משנה אם אתם רצים חמש דקות או חמישה ק"מ או 25 ק"מ. לא משנה אם אתם מתאמנים למרתון או טור דה פראנס או סתם רוצים להוריד קצת את הבטן ולהיות יותר בריאים. בסופו של דבר, החלק הבאמת קשה באימון הוא הרגע שלפני.

ברגע שאתם כבר בתוך הצרה הזאת, אז אתם כבר בדרך החוצה. תכף זה ייגמר. עוד חמש דקות, עוד רבע שעה, עוד 10 ק"מ. מה זה משנה. מה זה עוד 100 בריכות בין חברים?

—

והנה טיפ קטן לנרקומנים של דקתלון. ובינינו, יש רק דרך אחת לא להיות נרקומן של דקתלון – והיא לא להגיע לדקתלון. מרגע שהגעתם לשם כבר נגזר עליכם לחזור ולעשות ספורט כמו פסיכופטים, רק בשביל הצ'אנס לחזור ולקנות עוד בגדי ספורט.

אז ככה: אנשים ששוחים, אין להם באמת הרבה בגדי ספורט. זה בגד ים וזהו זה. קצת עזרים טקטיים ליד ומשקפת ותיק בריכה, אבל בגדים? בגד ים. סה טו. (טוב, יש את אלה שקונים גם חליפה לים, אבל לא נדבר על זה עכשיו, כי אני שוחה בים רק בקיץ).

בקיצור, בדקתלון אתה יכול לקנות בגד ים גם בשלושה וחמישה יורו, והוא עובד יופי. מחברים אותו למחשב וזה פלאג אנד פליי סטנדרטי. או שסתם נכנסים איתו למים. הבעיה היא שיש להם אורך חיים קצר. הם לא מצליחים לשמר את הגמישות למשך יותר מכמה שבועות, וככה, אחרי חודש אתה נהיה שחיין אינסטלטור.

חריץ והכל.

אז זהו, הכנסתי לשימוש את בגד הים הממותג והצבעוני ששלחו לי מספידו, ועכשיו אני ממותג וצבעוני. נכון, לבנבן. נכון, שמנמן. אבל לפחות כבר לא אינסטלטור. דטס א סטארט.

—

יש אימונים ויש אימונים. ביום שישי שחיתי את ה-300 חימום והבנתי שהיום אני הולך למות, ושור אינאף, רבע שעה אחר כך לא זכרתי איך קוראים לאמא שלי ולמה לעזאזל אני עושה את זה. היום, למרות שלהיא לא היתה תחושת מים, הכל היה פיקס פוקס קלי קלות. כלומר, קרעתי את התחת ושחיתי חצי בריכה מאחורי ההיא, אבל לא היה שם שום דבר מהתחושה הזאת שאני לא מסוגל ושרק יבואו ויקחו אותי מפה כבר.

וזה הכל באיך שאתה נכנס למים. ואולי גם ב-48 שעות מנוחה שיש לפני אימונים מסוימים.

אגב, היום צחי המאמן שלח אותנו לשחות פעמיים 200+50 (200 מהר, 50 לאט) "כדי שיהיה לי על מה לכתוב". אז אפרופו זה, מה שלא הצלחתי להסביר לעצמי במילים עד היום, זה שמאמני שחייה הם צורת חיים מיוחדת שפועלת בדרך כלל בגופים כמו בוקו חראם ודאעש. ורק כשיש בריכה וקורבנות שבוחרים בעצמם להתנדב לשטות הזו, הם מוציאים את הנטייה שלהם לאלימות על אנשים כמוני. אחר כך היה 50+25 כפול עשר, אבל זה כבר השלב שבו אני לא מגיב לגירויים חיצוניים, אז יכול להיות שאני לא מדייק.

זהו. בשמונה בערב חדר כושר, כי אם אתם בעניין של להכאיב לעצמכם, תמיד עדיף להשתמש באמצעים טכניים מתקדמים.

—

הגעתם עד לפה?

מחר אני מעביר סדנת אימייל בתל אביב.

ב-2.3 – סדנת תוכן בבני ברק.

תבואו.