תוגת הפצוע

רשומה רגילה

תרשו לי לפתוח בנימה פוזיטיבית: כושילירב רב רב רבאק ערס.

זהו, הוצאתי את זה.

אנשים כותבים על איך ריצה משנה להם את החיים, "איך הצבתי לעצמי אתגר ועמדתי בו" וכל החרא הזה. אני לגמרי מכבד את התחושה הזו שלהם אבל אני לא יכול לקרוא את זה. זה פח זבל אמוציונלי דרג א'. זה הפתיחה למבוא של הפרולוג של כתיבה מחורבנת שתביא לכם ים של לייקים רק כדי שלא תכתבו עוד פעם.

חוץ מזה, זה מסתיר את האמת.

האמת היא שריצה זה כאב לב. זה טרגדיה. זה כאב ירכיים ושוקיים, כאב במפרק הירך ובקרסול, זה דורבן וקיפוד וארמדיל וקרנף, וכולם כואבים נורא. וזה ברכיים מזוינות.

אבל ממש ממש מזוינות.

וכל הדברים האלה לא מאפשרים לרוץ. ותאמינו לי, הרבה יותר טוב לא להתחיל לרוץ ולא להבין מה לוקחים מכם כשאתם מפסיקים, מאשר לרוץ ולהיפצע ולהיפצע ולהיפצע.

ומה שיפה זה שכשאתה פצוע, זה באשמתך. אין לך אף אחד להאשים, להפיל עליו את האחריות. שום דבר מזה. שום כלום. זה אתה איתך ועם עצמך ועם כל מה שאיבדת ולך תדע אם אי פעם תשיג מחדש – והכל כי אתה דביל.

זה ריצה.

ולא רק ריצה זה ככה.

הנה, אחרי עשרה ימים מנוחה מריצה החלטתי לנוח עוד כמה ימים, טו בי און דה סייף סייד ולתת לקולות של שבר המאמץ להירגע. ואפילו לבריכה לא הלכתי, כי הגוף שלי עשה לי קולות של "תנוח", וצריך להקשיב לגוף. כל מתאמן שקנה את הנעליים הראשונות שלו לפני עשר דקות יגיד לכם: תקשיבו לגוף שלכם.

אז הקשבתי ונחתי. וככה, אחרי שלושה ימים מנוחה, התעוררתי ביום שישי מהשנ"ץ עם דלקת מהגהינום בכתף. ואני מתכוון אשכרה מהגהינום. כזאת שכתוב עליה: "שלא תעז להזיז את היד. ומנוחה לשלושה שבועות."

(אני מכיר את הכתפיים שלי. פרקתי אותן כל כך הרבה פעמים שאני מבין רמזים.)

אז כמו שאמרתי קודם: כושילירב רב רב רב רב רב רבאק עארס.

==

אבל אני, אני לא אחד שמתייאש. רק המעז מנצח, או משהו. בלי האמונה שמעון מזרחי לא היה נראה כמו קוקר ספאנייל שנעלו אותו בחדר זבל (תודה לאל על חסדים קטנים). וגם קניתי לי נעליים חדשות.

ונעליים חדשות זה שמחה.

לפני קצת יותר משנה עברתי לברוקס ומאז החיים הרבה הרבה יותר טובים. זה הדגם השלישי. הפעם גוסט 10. עם קצת קארמה טובה, הן ימותו עד נובמבר

אז הערב נעלתי את ה-ghost 10 הדנדשות וטייטס וגופייה ורצועת דופק וכל הטקס, וככה יצאתי ספורטיבי ואסתטי מהבית והתחלתי לרוץ. חימום איטי איטי שכזה, אבל אחרי שבועיים מנוחה, בכל צעד אתה מרגיש איך אתה מפלח את האוויר, איך אתה ממריא.

ואחרי 150 מטר עצרתי. והסתובבתי והלכתי הביתה. השוק עוד לא בסדר.

כבר הערתי שכושילירב רב רב רב רב רב רב רב רב רב רב רבאק עארס? כי אם לא, אז שתדעו שככה. כן. כושלירב רב רב רב רב רב רב רבאק עארס.

==

חזרתי הביתה, פרשתי את המזרון, ועשיתי אימון כוח אכזרי של 40 דקות, ואפילו העליתי את הדופק ל-110 (#אימוג'יבוכה). זה היה טוב, ותודה לאל שעוד 48 שעות אפשר לעשות עוד אחד כזה. בסוף, יהיו לי ארבע ראשיים כאלה אכזריים, ושרירי בטן כאלה איומים, ומייצבים כאלה אולטימטיביים, שממילא לא אצטרך יותר את הברכיים ואוכל סוף סוף לרוץ כמו ספורטאי אמיתי.

על הביצים.

==

אם מישהו מחפש אותי, אני מורח משחות אנטי-דלקתיות, אוכל אנטי דלקתי ועושה אמבטיות כורכורמין. תחזיקו  אצבעות.

==

 

הסדנה הבאה שלי, גם (ואולי במיוחד) לבלוגרים: ב-6.7, ארבע שעות. החל מחמש בערב. אתם מוזמנים.

מחשבה אחת על “תוגת הפצוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s