אני אוהב את מערכות היחסים עם האנשים שאתה שוחה איתם. אני, למשל, לא זוכר את השמות של אף אחד מהם. בלב אני קורא להם "המזוקן", "המזוקן 2", "המזוקן הנמוך", "הזה עם הזקנקן תיש" ו"ההוא עם השערות בר מצווה על הסנטר". ואלה מערכות יחסים לא מחייבות מדי. השיחות שלנו הן בדרך כלל סביב ה"מה הוא אמר?" "כמה שוחים?" ומה שתמיד אומרים לי, שזה "אחינו, אתה חייב לקנות בגד ים קצת יותר גדול. זה לא נעים".
עכשיו, כמו שלהם יש שמות, ככה גם לי יש. ולמרות הפיתוי לקרוא לי "המגולח", יצא שקוראים לי "השמן". לא יודע למה. והיום, כשפגשתי הרבה אנשים שלא פגשתי כבר איזה שלושה חודשים, כולם הסתכלו עלי בהערכה, ואמרו לי "אכלת!"
פייר, התרגשתי.
אחר כך שאלו אותי עוד פעם איפה הייתי שלושה חודשים, ועוד פעם אמרתי שסבלתי מסיבוכים של סתלבטת כרונית. ואז שחינו.
האמת, לא מעניין, הלשחות. אפילו בשיעור טכניקה, הקונספט הזה של "תשחה לשם ואז תחזור", איכשהו לא משתנה באופן מהותי. עשיתי 400 חימום, 600 רגליים עם סנפירים בכל מיני תרגילים מונפצים, עוד 400 בעוד תרגילים מונפצים ועוד 200 תתחיל לאט ותגביר – ואז איבדתי את ההכרה. או שאיבדתי את ההכרה קודם. לא יודע.
מה שיפה זה שבאימוני טכניקה כל אחד מתרכז בעניין ספציפי. יש כאלה שמתרכזים במתיחה של חגורת הכתפיים. יש אחרים שעובדים בעיקר על הפיתול של שרירי הבטן, או עבודת רגליים. עבודת רגליים זה נורא. זה בעצם עבודה על סיבולת לב-ריאה, וכל מי שרץ עשרה או עשרים קילומטר וחושב שיש לו סיבולת לב ריאה, מוזמן לשחות 200 מ' רגליים ולדבר אתי על הסיבולת שלו.
בכולופן, גם אני התרכזתי היום רק בעניין ספציפי: להוציא מים מהריאות. היה בסדר בסך הכל, והצוות נת"ן אמרו שיחסית לשמונה דקות שהייתי מונח בקרקעית הנזק המוחי הוא מינורי.
כמה מינורי? נראה לי שמחרתיים עוד פעם אלך. לכו תדעו. אולי הפעם אצליח להישאר עד אמצע האימון בלי להקיא במסלול של הצילייגרים.
אוכל, ריצה, גבר, שחייה 