המדריך שחייה שלי, הוא קצת באטרף מדידות בזמן האחרון. כל יום הוא מעדכן בוואטסאפ מי שחה 200 מטר באיזה מהירות. זה הקטע שלו.

והקבוצה שאני שוחה בה, איך להגיד את זה בזהירות, יש בה אנשים ששוחים ממש ממש מהר. נגיד, בדקתי את זה. השיא העולמי ב-200 מטר חופשי הוא 1.42. שזה דקה וארבעים ושתיים שניות, כן? אז החבר'ה אצלי בקבוצה שוחים 200 מטר ב-30, 35 שניות. נשבע לכם.

טוב, אולי אני מגזים. אבל אני מדבר אתכם על איזה 100 איש שמתאמנים בקבוצה הזאת. וכולם שוחים 200 מטר ב-2.20-2.30. אשכרה. יש אחד בן 94 ששוחה ב-2.45. כל היתר טורפדואים.

ויש אותי. עבדכם הנאמן הידוע בכינויו "השמן".

וחזרתי לשחות רק השבוע, אחרי שלושה חודשים של דלקת בגיד המוטיבציה. והמאמן שלי, כמו שכבר אמרתי, הוא, יש לו משימה בחיים. הוא עושה טסטים. מודד.

ביום ראשון אמרתי לו "באמא שלך תעזוב אותי צחי", וביום שלישי אמרתי לו "דחילק, רד ממני" והבוקר גם אמרתי לו "בעוד שבועיים, צחי. תן לי דקה להתרגל אליך שוב". ואז הוא אמר, טוב, אז עכשיו תשחו 3 כפול 200. מהר."

עכשיו, אני, אל תראו אותי ככה. אני בחור חריף. יש לי תפיסה חזקה של המציאות והבנה עמוקה של תהליכים. "אם עכשיו צריך לשחות שלוש פעמים 200 מהר," חשבתי לעצמי, "אז ניתן לצחי למדוד את הראשונה והוא יעזוב אותי בשקט".

"וואלה," עצמי ענה לי.

וככה יצאתי לספרינט של שמונה בריכות. ללא פשרות, ללא הנחות, ללא סייגים ובעיקר ללא תבונה. יש אנשים שבאמצע החיים יוצאים לחפש את עצמם בסין ובנפאל וביפן ובדרום אמריקה ואיכווייס נישט, בפריימארק. אני? אני שוחה לצד השני ובחזרה. מצאתי את עצמי כבר כל כך הרבה פעמים, שאני יודע כבר מזמן שאין יותר מדי מה לחפש, אמצע החיים או לא אמצע החיים.

בקיצור, זה היה מסע הירואי, תועפות של שרירים משתרגים, גפיים נמתחות, כתפיים מתנפחות ומעל הכל, כרס רוטטת. לא מי יודע כמה אסתטי. בסוף, נטול נשימה, נטול כוחות ונטול אוריינטציה, גמרתי את המאמץ המטורף הזה, ושאלתי, נו, כמה?

"עוד שש בריכות, אידיוט".

לא אלאה אתכם. כלומר, לא אלאה אתכם יותר מכפי שהלאיתי עד כה. בסוף סיימתי. השנה היתה 2017, הסתיו עדיין בושש לבוא. ואני רבצתי על סף הבריכה, חושב על החיים, על הטעויות שעשיתי ועל בפלות לימון.

"3.31", ההוא אומר לי. "לא רע".

ואני, מתוך דמדומי טמטומי, עונה לו: "עוד שבועיים אני מוריד מזה חצי דקה".

"נהה, הוא אומר לי. אתה לא שווה פחות מ-3.20".

בשלב הזה התנפחתי ויצאתי דביל, כי אתם יודעים, אדרנלין ועמבה וכל הדברים האלה שאתה מפריש כשאתה גמור. לא נשחזר את הדיאלוג המטופש. העיקר ששרדתי.

עם קצת מזל, הוא ישכח את המדידה הבאה.

 

==

 

(לא ממליץ לכם ללמוד ממני לשחות, אבל לכתוב? זה כבר משהו אחר לגמרי. אלה הימים האחרונים של ההרשמה המוקדמת לסדנה של 2 בינואר. כל הפרטים בתוך הלינק. ההרשמה גם. תבואו. יהיו מגבות.)