ב-9 ביוני השנה שחיתי 5.5 ק"מ בים של חיפה. היה ארוך-ארוך ומייגע-יגע, ואחורי זה החלטתי לנוח קצת משחייה-חייה. "כי אם אני אנוח מהכל, אז אולי תחלים לי הברך".

(לא עבד.)

הקצת נהיה כמעט חצי שנה. חזרתי לשחות לפני חודש בערך, ועכשיו, לאט לאט, אני שוב מתחיל להתקרב לכושר הגופני הזה שמאפשר לך לשחות עשרה קילומטר בשבוע. אתמול אפילו זרקתי פנימה ביקור בחדר הכושר, בשאיפה לפעמיים בשבוע. כי צריך לעבוד על הברך, אתם יודעים.

וככל שאני ככה, מצליח להגיע ליותר אימונים בדיוק בזמן ולעשות את כל מה שצריך, אני מזהה מחדש את הקשר בין הספורט לכל האספקטים האחרים של החיים היצרניים: ככל שאתה עושה יותר אתה יכול יותר. ככל שאתה עושה יותר מתחשק לך יותר. ככל שאתה עושה יותר, אתה מרגיש מסוגל יותר.

עכשיו, אני שונא טקסטים מעוררי השראה. באלוהים, הם מעוררים בי אלימות כמו שמעט מאוד דברים עושים. אבל זאת האמת. אין אפס. מתנצל. ככה זה. אני, ככל שאכתוב יותר, ככה ארגיש מסוגל יותר לעשות דברים בעבודה. וזה לא משנה אם אני כותב בקשה לחברת היי-טק למדען הראשי או טקסט למטפל בנערים סוערים. ואפילו כשאני כותב דברים שהם רחוקים נורא מהעבודה – כמו זה – פתאום יש לי יותר חשק, יותר אנרגיה, יותר יכולת.

וככל שארוץ יותר, ככה יתחשק לי לרוץ יותר. ככל שאשחה יותר, ככה ארגיש טוב יותר. וגם אהיה מצונן יותר (הלו, אין טעם לצייר את החיים כאילו הם איזה גן של שושנים, ואפילו אם החיים הם גן של שושנים, אין לך מה לעשות עם גן של שושנים כשהאף שלך תמיד סתום מארבעה ביקורים בשבוע בבריכה).

==

וזה לא רק העניינים של הטווח הקצר. יש גם את התוכניות ארוכות הטווח האלה: להגיע ללקוחות חדשים, לרוץ מרתון, להקים סטרט-אפ, להתגבר על ההצטננות, לעשות מדיטציה, לרדת את העשרה קילו המעאפנים האלה שעשויים מ-80% קרמבו ו-20% ארטיק שוקו בננה בטעם קרטון מהסבנטיז (אין, זה הדבר הכי טעים בעולם. אין מה לעשות).

בקיצור, ב-9 ביוני השנה שחיתי 5.5 ק"מ בים של חיפה. היה ארוך ארוך ומייגע-יגע. אתמול הסתכלתי בתמונה משם וראיתי את שרירי הבטן שלי. נשבע לכם. לא ידעתי שיש לי. אבל הם היו שם. לרגע.

אז זהו, מסע חדש 10-12 ק"מ בשבוע. לאט לאט. בלי לבדוק את השעון כל רגע. בלי תוכניות גדולות מדי למחר. ממילא כל פעם שאתה הולך לבריכה את מתחיל יום טוב (כל עוד אתה מצליח להתעלם מהצלילים האוויליים שעושה המאמן שלך. השבוע הוא התחיל להשמיע לנו בלדות מהסבנטיז, והמגמה היא תמיד בירידה). ממילא כל פעם שאתה מגיע לג'ים אתה מסמן אחלה גולגולת על החגורה.

לך תדע. אולי שרירי הבטן האלה הם לא אגדה. אולי הם באמת היו שם לרגע.

שוקו-בננה אחרון ואני מתחיל לברר.

(אגב, אם אתם בעניין של לכתוב: לבלוג, לעסק או למועצה לכבלים ולוויין, סדנת הכתיבה החד יומית שלי תיערך בשבוע הבא ביום שלישי, ואתם מוזמנים לאללה.)