ערב יום הזיכרון בחירייה

רשומה רגילה

אני לא מסתדר עם יום הזיכרון. הוא מוציא ממני את מה שהוא מוציא מכולם, אבל גם כעס. יש לזה לא מעט הסברים; לא ניכנס לזה עכשיו. זה רק הרקע.

בגלל זה, בערב יום הזיכרון, שעה וחצי לפני הצפירה, נעלתי את הנעליים וברחתי רחוק רחוק מפייסבוק ומהרדיו ומהצפירה. לא משנה שרצתי עשרה ק"מ ביום שלפני כן ועוד עשרה לפני יומיים – החלטתי לצאת יום שלישי ברציפות, והפעם לריצה ממש ארוכה. העיקר כדי לא להיות בסביבה ליד כל הזיכרון והצפירות האלו.

(ספויילר: עמדתי, בטח שעמדתי).

וכן, אני יודע. יום הזיכרון הופך אותי לפעמים לטיפוס רציונלי במידה. עכשיו, שבוע אחר כך, עוד כואב לי בגלל שיקול הדעת הלקוי הזה – אבל נדבר עליו פעם אחרת.

בדרך כלל אני רץ את הארוכות שלי בימי שישי בבוקר בפארק הירקון. לאט לאט. אבל לא התחשק לי להיכנס לאוטו. בכל זאת, היתרון האולטימטיבי של הריצה על פעילויות אחרות הוא הנגישות שלה. כל מה שצריך לעשות זה לצאת מהבית ויאללה בלגן. אתם כבר רצים. וכאמור, היתה דחיפות בעניין (שלא לדבר על זה שהבריכה וחדר הכושר סגורים בימי זיכרון משום מה).

והופה לדרך. לאט לאט. איבדתי את רצועת הדופק שלי לפני שבועיים, אבל אני יודע מצוין לרוץ בדופק מתחת ל-140. לא תמיד לא חייבים רצועה.

בקיצור, אני יוצא מהבית בשכונת ביצרון, יורד במשה דיין ומשם לדרך הטייסים. 2 ק"מ לתוך הדרך, אני עובר ליד בית ספר בדרך הטייסים, ושומע את הרמקול עם הילדים:

"מה אברך לו במה יבורך?"

Merede!

ברגע הזה חשבתי לעצמי, שבעצם, מאז קום המדינה, אולי אפילו קודם, התנהלה תחרות על שיר המלחמות האולטימטיבי. זה מתחיל, נדמה לי, במסביב למדורה שכתב אלתרמן כבר ב-48, לכבוד יום ההולדת השביעי של הפלמ"ח (יאיר רוזנבלום הלחין ב-1971, אבל אני לא אתן לפרטים כמו המציאות להפריע לתאוריה שלי). אבל אתם זוכרים את השירים: (אהא!) את דודו ואת באב אל ואד, את אנחנו שנינו מאותו הכפר ואת אליפלט (שאלתרמן כתב בתחילת שנות השישים ללהקת גייסות השריון אם איני טועה, כי הבת שלו בדיוק התגייסה לשם), את האם השלישית (גם כן אלתרמן) ואת ליל חניה (נו נו).

ויש גם את האחי צעיר יהודה ובן יפה נולד שכתב אהוד מנור על אחיו, ואת השירים הנהדרים והאיומים שכתב נתן יונתן, כמו אל הנירים האפורים וכשתגדל ליאור שלי ילדי, על בנו שנפל. בכלל, אלתרמן הוא כנראה גדול משוררינו, אבל "מחר אולי ירד כבר סתיו" של נתן יונתן היא עדיין השורה האחת במוזיקה העברית שמעלה בי דמעות רק מלחשוב עליה.

ויש את "אלוהים אלוהים אלוהים! לו אך בירכת לו חיים" של רחל שפירא ורוזנבלום מ-1968. לוקח את כולם בנוק אאוט. אולי זו רבקה זוהר. אולי זה השילוב שלה עם רוזנבלום. בכל מקרה, דוז פואה.

ובום, זה מה שאני מקבל שני ק"מ לתוך הריצה. ולמה זה אמא למה בוכות הדמעות בעצמן?

חבל על כל טיפה, חשבתי. והמשכתי, כי בכל זאת, בלוג על ריצה.

חשבתי לרוץ 16 או 18. בדרך כלל אני רץ לגן הלאומי ברמת גן או לפארק דרום, אבל אלה ריצות של 10 ק"מ בערך (3 ק"מ כל כיוון + מסלולון קטן בפארק באמצע). וממילא שמתי עין מזמן על סובב חירייה. קראתי עליו בכמה מקומות, ויצאתי לריצה בשש בערב. יהיה אור עוד שעתיים. יאללה קדימה. כשתהיה צפירה אני אהיה כה רחוקה, חשבתי לעצמי. אל תחפשו אותי.

כשדרך הטייסים נגמרה פניתי ימינה לדרך לוד (אחרי התברברות קלה) ומשם אחרי כמה מטרים לרח' הרב עובדיה בידאני, שמגיע אולי לנקודה הדרומית ביותר בתל אביב. הרחוב הזה נגמר בגדר, אבל יש בה פשפש, ומשם ממשיכים על השביל, ישר דרומה (למי שאין מצפן פנימי או חיצוני – פשוט ממשיכים ישר).

חמישה קילומטר לתוך הריצה (הריצה שלי. אני הרי מודד מהבית… בת'כלס, זה בערך ק"מ אחד מדרך לוד) סוף סוף פוגשים את הפנייה שמאלה ומצטרפים לציר שמקיף את חירייה. הוא נחמד להפליא. אפשר לרוץ בשביל סלול או בכביש שלצידו, צריך להיזהר מעט ממכוניות שעוברות בו (אני פגשתי שתיים בסך הכל) ואם אתם רצים לפנות בוקר או בחושך, מוטב לכם להצטייד בפנס. רוב הדרך, השביל צמוד לנחל איילון, ועושה את הצלילים הנהדרים האלה שמי שנכנס לגן הלאומי או לפארק הירקון לפני הזריחה או השקיעה מכיר ממש מצוין: צלילים של חיים וטבע ורון בלב.

חוץ מזה, אם תסלחו לי על המעבר החד, כדאי לזכור שממזרח לחירייה, ממש צמוד לכביש 4, יש כמה מאות מטרים מסריחים להפליא, ועוד חוץ מזה אחד: יש חשש מסוים לפגוש כלבים לא נחמדים מדי פעם. הם לא מתקרבים בדרך כלל, אבל אם כן, פשוט תצטיידו באבן בגודל של אגרוף. לא צריך לפגוע בהם. הם מבינים את הקונץ ועוברים הלאה.

כשגמרתי את ההקפה הייתי עם עשרה קילומטר מאחורי, אבל חיכתה לי עדיין שעה של אור, אז חתכתי שמאלה ונשארתי על השבילים הדרומיים שממש צמודים לכביש מספר 1. בדרך עקפתי רפת (שוב זהירות מכלבים) וגיליתי שיש גשרים לכיוון אזור. אבל אני, מה יש לי לעשות באזור? אז בסוף חזרתי מזרחה וצפונה ושבתי דרך המסלול החביב עלי בפארק דרום, מסביב לאגם. כשהגעתי בדיוק החשיך, ואיך שעברתי ליד פינת החי נשמעה הצפירה. היעלים והיענים הביטו בי במבט שואל, ואני התייחדתי.

את שלושת הקילומטרים האחרונים זחלתי הבית. רגליים עייפות, אבל שירה בלב.

מסקנות:

1. 18 ק"מ זה קצת יותר מדי בשבילי.

2. אי אפשר לברוח מיום הזיכרון.

3. סובב חירייה זה קסם של מסלול.

והנה המסלול. סטוקרים, עכשיו אתם אשכרה יודעים איפה אני גר. 🙂

ריצה יום הזיכרון.png

6 מחשבות על “ערב יום הזיכרון בחירייה

כתיבת תגובה