יום ראשון בערב לא היה ערב ככל הערבים. יום ראשון היה הערב שבו, בלי כחל ושרק. ואולי עם כחל ושרק. מה יש לבן אדם לעשות עם כחל ושרק? למה זה מתחבר? יש את זה בוויירלס? בקיצור, עם שחל וכרק וגם עם הרבה סוואג בפוזמק, הלוך הלכתי לשחות אחרי שלושה חודשי יובש.
כן כן. שלושה חודשים. שלושה שבועות דלקת ותשעה נוספים עצלת חובקת.
וככה, אני נכנס למים, מגלה שבהתחלה הם קצת רטובים וגם אחורי זה הם קצת רטובים, ואני מותח יד ועוד יד, כמה ידיים שהבאתי מהבית, ומתקדם מעדנות מצד אחד לצד השני, וככה עפים וחוזרות ועפים וחוזרות, ומה אגיד לכם, הכל בדיוק אותו דבר.
הכלור אותו הכלור.
הנעים אותו הנעים.
הפכפוך אותו הפכפוך.
השעמום תחת אותו שעמום תחת.
שחיתי רק 35 דקות לאט לאט. אולי 60 בריכות. והלכתי הביתה באמצע האימון, והייתי גאה. גאה בשליטה העצמית. גאה ברצון הברזל. גאה במשמעת הפלדה.
ואז גמרתי חבילת צ'יריוס.
אוכל, ריצה, גבר, שחייה 