אני במקום אחר. אולי תבואו גם אתם?

רשומה רגילה

אהלן אהלן,

רציתי להגיד שאני מפרסם בימים אלה פוסט יומי בבלוג של כתיבה אפקטיבית. לשם גם הולכים הפוסטים הספורטיביים שלי, בעיקר בסוף השבוע. אפשר להצטרף כעוקבים לבלוג, אבל כרגע ההרשמה עצמה היא רק דרך המחשב (את הפוסטים אפשר לקרוא גם בטלפון).

בקיצור, אתם מאוד מאוד מוזמנים לעקוב אחרי שם. כרגע, הבלוג הזה ימתין בסבלנו לתורו. אני לא מתכוון לעדכן אותו בימים אלה.

תודה. תבואו. מחכה לכם.

כל מסע ארוך מתחיל בקרמבו

רשומה רגילה

ב-9 ביוני השנה שחיתי 5.5 ק"מ בים של חיפה. היה ארוך-ארוך ומייגע-יגע, ואחורי זה החלטתי לנוח קצת משחייה-חייה. "כי אם אני אנוח מהכל, אז אולי תחלים לי הברך".

(לא עבד.)

הקצת נהיה כמעט חצי שנה. חזרתי לשחות לפני חודש בערך, ועכשיו, לאט לאט, אני שוב מתחיל להתקרב לכושר הגופני הזה שמאפשר לך לשחות עשרה קילומטר בשבוע. אתמול אפילו זרקתי פנימה ביקור בחדר הכושר, בשאיפה לפעמיים בשבוע. כי צריך לעבוד על הברך, אתם יודעים.

וככל שאני ככה, מצליח להגיע ליותר אימונים בדיוק בזמן ולעשות את כל מה שצריך, אני מזהה מחדש את הקשר בין הספורט לכל האספקטים האחרים של החיים היצרניים: ככל שאתה עושה יותר אתה יכול יותר. ככל שאתה עושה יותר מתחשק לך יותר. ככל שאתה עושה יותר, אתה מרגיש מסוגל יותר.

עכשיו, אני שונא טקסטים מעוררי השראה. באלוהים, הם מעוררים בי אלימות כמו שמעט מאוד דברים עושים. אבל זאת האמת. אין אפס. מתנצל. ככה זה. אני, ככל שאכתוב יותר, ככה ארגיש מסוגל יותר לעשות דברים בעבודה. וזה לא משנה אם אני כותב בקשה לחברת היי-טק למדען הראשי או טקסט למטפל בנערים סוערים. ואפילו כשאני כותב דברים שהם רחוקים נורא מהעבודה – כמו זה – פתאום יש לי יותר חשק, יותר אנרגיה, יותר יכולת.

וככל שארוץ יותר, ככה יתחשק לי לרוץ יותר. ככל שאשחה יותר, ככה ארגיש טוב יותר. וגם אהיה מצונן יותר (הלו, אין טעם לצייר את החיים כאילו הם איזה גן של שושנים, ואפילו אם החיים הם גן של שושנים, אין לך מה לעשות עם גן של שושנים כשהאף שלך תמיד סתום מארבעה ביקורים בשבוע בבריכה).

==

וזה לא רק העניינים של הטווח הקצר. יש גם את התוכניות ארוכות הטווח האלה: להגיע ללקוחות חדשים, לרוץ מרתון, להקים סטרט-אפ, להתגבר על ההצטננות, לעשות מדיטציה, לרדת את העשרה קילו המעאפנים האלה שעשויים מ-80% קרמבו ו-20% ארטיק שוקו בננה בטעם קרטון מהסבנטיז (אין, זה הדבר הכי טעים בעולם. אין מה לעשות).

בקיצור, ב-9 ביוני השנה שחיתי 5.5 ק"מ בים של חיפה. היה ארוך ארוך ומייגע-יגע. אתמול הסתכלתי בתמונה משם וראיתי את שרירי הבטן שלי. נשבע לכם. לא ידעתי שיש לי. אבל הם היו שם. לרגע.

אז זהו, מסע חדש 10-12 ק"מ בשבוע. לאט לאט. בלי לבדוק את השעון כל רגע. בלי תוכניות גדולות מדי למחר. ממילא כל פעם שאתה הולך לבריכה את מתחיל יום טוב (כל עוד אתה מצליח להתעלם מהצלילים האוויליים שעושה המאמן שלך. השבוע הוא התחיל להשמיע לנו בלדות מהסבנטיז, והמגמה היא תמיד בירידה). ממילא כל פעם שאתה מגיע לג'ים אתה מסמן אחלה גולגולת על החגורה.

לך תדע. אולי שרירי הבטן האלה הם לא אגדה. אולי הם באמת היו שם לרגע.

שוקו-בננה אחרון ואני מתחיל לברר.

(אגב, אם אתם בעניין של לכתוב: לבלוג, לעסק או למועצה לכבלים ולוויין, סדנת הכתיבה החד יומית שלי תיערך בשבוע הבא ביום שלישי, ואתם מוזמנים לאללה.)

 

שחייה אפקטיבית

רשומה רגילה

המדריך שחייה שלי, הוא קצת באטרף מדידות בזמן האחרון. כל יום הוא מעדכן בוואטסאפ מי שחה 200 מטר באיזה מהירות. זה הקטע שלו.

והקבוצה שאני שוחה בה, איך להגיד את זה בזהירות, יש בה אנשים ששוחים ממש ממש מהר. נגיד, בדקתי את זה. השיא העולמי ב-200 מטר חופשי הוא 1.42. שזה דקה וארבעים ושתיים שניות, כן? אז החבר'ה אצלי בקבוצה שוחים 200 מטר ב-30, 35 שניות. נשבע לכם.

טוב, אולי אני מגזים. אבל אני מדבר אתכם על איזה 100 איש שמתאמנים בקבוצה הזאת. וכולם שוחים 200 מטר ב-2.20-2.30. אשכרה. יש אחד בן 94 ששוחה ב-2.45. כל היתר טורפדואים.

ויש אותי. עבדכם הנאמן הידוע בכינויו "השמן".

וחזרתי לשחות רק השבוע, אחרי שלושה חודשים של דלקת בגיד המוטיבציה. והמאמן שלי, כמו שכבר אמרתי, הוא, יש לו משימה בחיים. הוא עושה טסטים. מודד.

ביום ראשון אמרתי לו "באמא שלך תעזוב אותי צחי", וביום שלישי אמרתי לו "דחילק, רד ממני" והבוקר גם אמרתי לו "בעוד שבועיים, צחי. תן לי דקה להתרגל אליך שוב". ואז הוא אמר, טוב, אז עכשיו תשחו 3 כפול 200. מהר."

עכשיו, אני, אל תראו אותי ככה. אני בחור חריף. יש לי תפיסה חזקה של המציאות והבנה עמוקה של תהליכים. "אם עכשיו צריך לשחות שלוש פעמים 200 מהר," חשבתי לעצמי, "אז ניתן לצחי למדוד את הראשונה והוא יעזוב אותי בשקט".

"וואלה," עצמי ענה לי.

וככה יצאתי לספרינט של שמונה בריכות. ללא פשרות, ללא הנחות, ללא סייגים ובעיקר ללא תבונה. יש אנשים שבאמצע החיים יוצאים לחפש את עצמם בסין ובנפאל וביפן ובדרום אמריקה ואיכווייס נישט, בפריימארק. אני? אני שוחה לצד השני ובחזרה. מצאתי את עצמי כבר כל כך הרבה פעמים, שאני יודע כבר מזמן שאין יותר מדי מה לחפש, אמצע החיים או לא אמצע החיים.

בקיצור, זה היה מסע הירואי, תועפות של שרירים משתרגים, גפיים נמתחות, כתפיים מתנפחות ומעל הכל, כרס רוטטת. לא מי יודע כמה אסתטי. בסוף, נטול נשימה, נטול כוחות ונטול אוריינטציה, גמרתי את המאמץ המטורף הזה, ושאלתי, נו, כמה?

"עוד שש בריכות, אידיוט".

לא אלאה אתכם. כלומר, לא אלאה אתכם יותר מכפי שהלאיתי עד כה. בסוף סיימתי. השנה היתה 2017, הסתיו עדיין בושש לבוא. ואני רבצתי על סף הבריכה, חושב על החיים, על הטעויות שעשיתי ועל בפלות לימון.

"3.31", ההוא אומר לי. "לא רע".

ואני, מתוך דמדומי טמטומי, עונה לו: "עוד שבועיים אני מוריד מזה חצי דקה".

"נהה, הוא אומר לי. אתה לא שווה פחות מ-3.20".

בשלב הזה התנפחתי ויצאתי דביל, כי אתם יודעים, אדרנלין ועמבה וכל הדברים האלה שאתה מפריש כשאתה גמור. לא נשחזר את הדיאלוג המטופש. העיקר ששרדתי.

עם קצת מזל, הוא ישכח את המדידה הבאה.

 

==

 

(לא ממליץ לכם ללמוד ממני לשחות, אבל לכתוב? זה כבר משהו אחר לגמרי. אלה הימים האחרונים של ההרשמה המוקדמת לסדנה של 2 בינואר. כל הפרטים בתוך הלינק. ההרשמה גם. תבואו. יהיו מגבות.)

בחזרה לבריכה 2

רשומה רגילה

אני אוהב את מערכות היחסים עם האנשים שאתה שוחה איתם. אני, למשל, לא זוכר את השמות של אף אחד מהם. בלב אני קורא להם "המזוקן", "המזוקן 2", "המזוקן הנמוך", "הזה עם הזקנקן תיש" ו"ההוא עם השערות בר מצווה על הסנטר". ואלה מערכות יחסים לא מחייבות מדי. השיחות שלנו הן בדרך כלל סביב ה"מה הוא אמר?" "כמה שוחים?" ומה שתמיד אומרים לי, שזה "אחינו, אתה חייב לקנות בגד ים קצת יותר גדול. זה לא נעים".

עכשיו, כמו שלהם יש שמות, ככה גם לי יש. ולמרות הפיתוי לקרוא לי "המגולח", יצא שקוראים לי "השמן". לא יודע למה. והיום, כשפגשתי הרבה אנשים שלא פגשתי כבר איזה שלושה חודשים, כולם הסתכלו עלי בהערכה, ואמרו לי "אכלת!"

פייר, התרגשתי.

אחר כך שאלו אותי עוד פעם איפה הייתי שלושה חודשים, ועוד פעם אמרתי שסבלתי מסיבוכים של סתלבטת כרונית. ואז שחינו.

האמת, לא מעניין, הלשחות. אפילו בשיעור טכניקה, הקונספט הזה של "תשחה לשם ואז תחזור", איכשהו לא משתנה באופן מהותי. עשיתי 400 חימום, 600 רגליים עם סנפירים בכל מיני תרגילים מונפצים, עוד 400 בעוד תרגילים מונפצים ועוד 200 תתחיל לאט ותגביר – ואז איבדתי את ההכרה. או שאיבדתי את ההכרה קודם. לא יודע.

מה שיפה זה שבאימוני טכניקה כל אחד מתרכז בעניין ספציפי. יש כאלה שמתרכזים במתיחה של חגורת הכתפיים. יש אחרים שעובדים בעיקר על הפיתול של שרירי הבטן, או עבודת רגליים. עבודת רגליים זה נורא. זה בעצם עבודה על סיבולת לב-ריאה, וכל מי שרץ עשרה או עשרים קילומטר וחושב שיש לו סיבולת לב ריאה, מוזמן לשחות 200 מ' רגליים ולדבר אתי על הסיבולת שלו.

בכולופן, גם אני התרכזתי היום רק בעניין ספציפי: להוציא מים מהריאות. היה בסדר בסך הכל, והצוות נת"ן אמרו שיחסית לשמונה דקות שהייתי מונח בקרקעית הנזק המוחי הוא מינורי.

כמה מינורי? נראה לי שמחרתיים עוד פעם אלך. לכו תדעו. אולי הפעם אצליח להישאר עד אמצע האימון בלי להקיא במסלול של הצילייגרים.

#אעדכן

בחזרה לבריכה 1

רשומה רגילה

יום ראשון בערב לא היה ערב ככל הערבים. יום ראשון היה הערב שבו, בלי כחל ושרק. ואולי עם כחל ושרק. מה יש לבן אדם לעשות עם כחל ושרק? למה זה מתחבר? יש את זה בוויירלס? בקיצור, עם שחל וכרק וגם עם הרבה סוואג בפוזמק, הלוך הלכתי לשחות אחרי שלושה חודשי יובש.

כן כן. שלושה חודשים. שלושה שבועות דלקת ותשעה נוספים עצלת חובקת.

וככה, אני נכנס למים, מגלה שבהתחלה הם קצת רטובים וגם אחורי זה הם קצת רטובים, ואני מותח יד ועוד יד, כמה ידיים שהבאתי מהבית, ומתקדם מעדנות מצד אחד לצד השני, וככה עפים וחוזרות ועפים וחוזרות, ומה אגיד לכם, הכל בדיוק אותו דבר.

הכלור אותו הכלור.

הנעים אותו הנעים.

הפכפוך אותו הפכפוך.

השעמום תחת אותו שעמום תחת.

שחיתי רק 35 דקות לאט לאט. אולי 60 בריכות. והלכתי הביתה באמצע האימון, והייתי גאה. גאה בשליטה העצמית. גאה ברצון הברזל. גאה במשמעת הפלדה.

ואז גמרתי חבילת צ'יריוס.

הסיפור על הסוס עם סלק על המצח וסלק על הגב וחתיכה של גזר תקועה לו, ובכן, בזנב

רשומה רגילה

הזיכרון העז ביותר שלי מחדר האוכל בקיבוץ הוא סלק. הייתי בן שש כשעזבנו, אבל הסלק, מתוק מתוק ואדום אדום, נחקק נחקק בראשי מרוב שהיה מגעיל מגעיל.

וככה גם הגזר, רק בכתום.

אבל, כמו שאבא שלי שר כל יום עד שהיתה יוצאת לנו הנשמה:

בחיים הכל עובר

בחיים הכל עובר

השנים חולפות מהר

בחיים הכל עובר

ואחרי שנים שאשתי מנסה לגרום לי לטעום סלק, מתישהו לפני שנה הצליח לה, ולא תאמינו: טאדאם! טעים טעים!

אכן מוזרות דרך אוניה בלב ים, דרך גבר בעלמה, דרך סחבק בסלק.

==

הרבה זמן לא כתבתי פה על אוכל. גם כי הרבה זמן לא כתבתי פה, וגם כי, איך להגיד את זה בעדינות: בן אדם שמאבד כל חוט של שיקול דעת כשהוא רואה עוגיית צ'וקלד צ'יפ של פילסברי: אולי עדיף שלא ידבר על אוכל.

הנה, סחבק מבשל סלק כאילו אין מחר. וגם כן: מישהי אמרה לי פעם שסלק זה טוב נגד דלקות, ואין, ככה מדליקים אותי עד הסוף. למשל, תגידו לי שקישואים טוב נגד פסוריאזיס, אני נכנס לאטרף של קישואים, אפילו שאין לי פסוריאזיס

וחוץ מזה בחודשים האחרונים אנחנו כל כך עמוסים בעבודה שממילא אף אחד לא מבשל פה.

אבל איך שמגיע הקיץ וזורחת השמש והבן אדם משכשך בזיעה של עצמו משל היה מוסכניק בשלולית שמן, והדלקת בברך דולקת כמו יער אורנים למחרת התמוטטות של עוד כתובת אש של צופי יקנעם, אני שב ומנסה להרגיע עם הסוכר.

==

ומה טוב יותר למלחמה בסוכר מירקות מתוקים. אז בקיצור, מקלפים כמה סלקים, מסליקים לצידם כמה גזרים, חותכים לקוביות ועיגולים, מבשלים 20-25 דקות וזהו זה. מוכן.

עוד אחד מהימים האלה שבאים הפוסט מוכן לפני האוכל, ואז סחבק סחבק כותב וכותב ובסוף רעב

אפשר להוסיף שמן זית. ודבש. אני לא מוסיף. ואם כן אז גם קצת כוסברה. גם לימון הולך עם זה טוב. יש אנשים שמוסיפים מלח ופלפל, ואז יוצא להם סלט מתוק עם מלח ופלפל.

אנשים זה עניין מוזר.

בכל מקרה, זה טעים טעים, מתוק מתוק ובריא בריא, ויכול לחיות במקרר איזה שלושה ימים. ואם אני מתמיד שבועיים עם התזונה הזו, אז אני נהיה להיט בקרב האמהות הרוסיות של חוג הגלגיליות של אנה.

חבל רק שהחוג נגמר בעוד שבוע.

==

קצת ספורט: אתמול היה אימון כוח.

היום היה ניסיון לשיעור יוגה מול האינטרנט. מסקנה: או שאתה מסתכל על המסך או שאתה מתרגל יוגה. אין גם וגם. בקיצור, הספקתי לשיעור יוגה נהדר בבית ברבור בערב. שמחה וצהלה.

מחר: אימון כוח!

איך כתב לי באר שבעי סימפטי אתמול בערב: החיים זה מה שאתה עושה בין פציעה לפציעה. כי ככה זה שמאלנים, תמיד ידחפו לך רפרנס לג'ון לנון.

==

ועוד תזכורת: סדנת כתיבה אפקטיבית חד-מפגשית, 6.7 אחר הצהריים. תבואו. 

 

לסיום: פלטת קינוחים

תוגת הפצוע

רשומה רגילה

תרשו לי לפתוח בנימה פוזיטיבית: כושילירב רב רב רבאק ערס.

זהו, הוצאתי את זה.

אנשים כותבים על איך ריצה משנה להם את החיים, "איך הצבתי לעצמי אתגר ועמדתי בו" וכל החרא הזה. אני לגמרי מכבד את התחושה הזו שלהם אבל אני לא יכול לקרוא את זה. זה פח זבל אמוציונלי דרג א'. זה הפתיחה למבוא של הפרולוג של כתיבה מחורבנת שתביא לכם ים של לייקים רק כדי שלא תכתבו עוד פעם.

חוץ מזה, זה מסתיר את האמת.

האמת היא שריצה זה כאב לב. זה טרגדיה. זה כאב ירכיים ושוקיים, כאב במפרק הירך ובקרסול, זה דורבן וקיפוד וארמדיל וקרנף, וכולם כואבים נורא. וזה ברכיים מזוינות.

אבל ממש ממש מזוינות.

וכל הדברים האלה לא מאפשרים לרוץ. ותאמינו לי, הרבה יותר טוב לא להתחיל לרוץ ולא להבין מה לוקחים מכם כשאתם מפסיקים, מאשר לרוץ ולהיפצע ולהיפצע ולהיפצע.

ומה שיפה זה שכשאתה פצוע, זה באשמתך. אין לך אף אחד להאשים, להפיל עליו את האחריות. שום דבר מזה. שום כלום. זה אתה איתך ועם עצמך ועם כל מה שאיבדת ולך תדע אם אי פעם תשיג מחדש – והכל כי אתה דביל.

זה ריצה.

ולא רק ריצה זה ככה.

הנה, אחרי עשרה ימים מנוחה מריצה החלטתי לנוח עוד כמה ימים, טו בי און דה סייף סייד ולתת לקולות של שבר המאמץ להירגע. ואפילו לבריכה לא הלכתי, כי הגוף שלי עשה לי קולות של "תנוח", וצריך להקשיב לגוף. כל מתאמן שקנה את הנעליים הראשונות שלו לפני עשר דקות יגיד לכם: תקשיבו לגוף שלכם.

אז הקשבתי ונחתי. וככה, אחרי שלושה ימים מנוחה, התעוררתי ביום שישי מהשנ"ץ עם דלקת מהגהינום בכתף. ואני מתכוון אשכרה מהגהינום. כזאת שכתוב עליה: "שלא תעז להזיז את היד. ומנוחה לשלושה שבועות."

(אני מכיר את הכתפיים שלי. פרקתי אותן כל כך הרבה פעמים שאני מבין רמזים.)

אז כמו שאמרתי קודם: כושילירב רב רב רב רב רב רבאק עארס.

==

אבל אני, אני לא אחד שמתייאש. רק המעז מנצח, או משהו. בלי האמונה שמעון מזרחי לא היה נראה כמו קוקר ספאנייל שנעלו אותו בחדר זבל (תודה לאל על חסדים קטנים). וגם קניתי לי נעליים חדשות.

ונעליים חדשות זה שמחה.

לפני קצת יותר משנה עברתי לברוקס ומאז החיים הרבה הרבה יותר טובים. זה הדגם השלישי. הפעם גוסט 10. עם קצת קארמה טובה, הן ימותו עד נובמבר

אז הערב נעלתי את ה-ghost 10 הדנדשות וטייטס וגופייה ורצועת דופק וכל הטקס, וככה יצאתי ספורטיבי ואסתטי מהבית והתחלתי לרוץ. חימום איטי איטי שכזה, אבל אחרי שבועיים מנוחה, בכל צעד אתה מרגיש איך אתה מפלח את האוויר, איך אתה ממריא.

ואחרי 150 מטר עצרתי. והסתובבתי והלכתי הביתה. השוק עוד לא בסדר.

כבר הערתי שכושילירב רב רב רב רב רב רב רב רב רב רב רבאק עארס? כי אם לא, אז שתדעו שככה. כן. כושלירב רב רב רב רב רב רב רבאק עארס.

==

חזרתי הביתה, פרשתי את המזרון, ועשיתי אימון כוח אכזרי של 40 דקות, ואפילו העליתי את הדופק ל-110 (#אימוג'יבוכה). זה היה טוב, ותודה לאל שעוד 48 שעות אפשר לעשות עוד אחד כזה. בסוף, יהיו לי ארבע ראשיים כאלה אכזריים, ושרירי בטן כאלה איומים, ומייצבים כאלה אולטימטיביים, שממילא לא אצטרך יותר את הברכיים ואוכל סוף סוף לרוץ כמו ספורטאי אמיתי.

על הביצים.

==

אם מישהו מחפש אותי, אני מורח משחות אנטי-דלקתיות, אוכל אנטי דלקתי ועושה אמבטיות כורכורמין. תחזיקו  אצבעות.

==

 

הסדנה הבאה שלי, גם (ואולי במיוחד) לבלוגרים: ב-6.7, ארבע שעות. החל מחמש בערב. אתם מוזמנים.