אהלן אהלן,
רציתי להגיד שאני מפרסם בימים אלה פוסט יומי בבלוג של כתיבה אפקטיבית. לשם גם הולכים הפוסטים הספורטיביים שלי, בעיקר בסוף השבוע. אפשר להצטרף כעוקבים לבלוג, אבל כרגע ההרשמה עצמה היא רק דרך המחשב (את הפוסטים אפשר לקרוא גם בטלפון).
בקיצור, אתם מאוד מאוד מוזמנים לעקוב אחרי שם. כרגע, הבלוג הזה ימתין בסבלנו לתורו. אני לא מתכוון לעדכן אותו בימים אלה.
תודה. תבואו. מחכה לכם.
ב-9 ביוני השנה שחיתי 5.5 ק"מ בים של חיפה. היה ארוך-ארוך ומייגע-יגע, ואחורי זה החלטתי לנוח קצת משחייה-חייה. "כי אם אני אנוח מהכל, אז אולי תחלים לי הברך".
(לא עבד.)
הקצת נהיה כמעט חצי שנה. חזרתי לשחות לפני חודש בערך, ועכשיו, לאט לאט, אני שוב מתחיל להתקרב לכושר הגופני הזה שמאפשר לך לשחות עשרה קילומטר בשבוע. אתמול אפילו זרקתי פנימה ביקור בחדר הכושר, בשאיפה לפעמיים בשבוע. כי צריך לעבוד על הברך, אתם יודעים.
וככל שאני ככה, מצליח להגיע ליותר אימונים בדיוק בזמן ולעשות את כל מה שצריך, אני מזהה מחדש את הקשר בין הספורט לכל האספקטים האחרים של החיים היצרניים: ככל שאתה עושה יותר אתה יכול יותר. ככל שאתה עושה יותר מתחשק לך יותר. ככל שאתה עושה יותר, אתה מרגיש מסוגל יותר.
עכשיו, אני שונא טקסטים מעוררי השראה. באלוהים, הם מעוררים בי אלימות כמו שמעט מאוד דברים עושים. אבל זאת האמת. אין אפס. מתנצל. ככה זה. אני, ככל שאכתוב יותר, ככה ארגיש מסוגל יותר לעשות דברים בעבודה. וזה לא משנה אם אני כותב בקשה לחברת היי-טק למדען הראשי או טקסט למטפל בנערים סוערים. ואפילו כשאני כותב דברים שהם רחוקים נורא מהעבודה – כמו זה – פתאום יש לי יותר חשק, יותר אנרגיה, יותר יכולת.
וככל שארוץ יותר, ככה יתחשק לי לרוץ יותר. ככל שאשחה יותר, ככה ארגיש טוב יותר. וגם אהיה מצונן יותר (הלו, אין טעם לצייר את החיים כאילו הם איזה גן של שושנים, ואפילו אם החיים הם גן של שושנים, אין לך מה לעשות עם גן של שושנים כשהאף שלך תמיד סתום מארבעה ביקורים בשבוע בבריכה).
==
וזה לא רק העניינים של הטווח הקצר. יש גם את התוכניות ארוכות הטווח האלה: להגיע ללקוחות חדשים, לרוץ מרתון, להקים סטרט-אפ, להתגבר על ההצטננות, לעשות מדיטציה, לרדת את העשרה קילו המעאפנים האלה שעשויים מ-80% קרמבו ו-20% ארטיק שוקו בננה בטעם קרטון מהסבנטיז (אין, זה הדבר הכי טעים בעולם. אין מה לעשות).
בקיצור, ב-9 ביוני השנה שחיתי 5.5 ק"מ בים של חיפה. היה ארוך ארוך ומייגע-יגע. אתמול הסתכלתי בתמונה משם וראיתי את שרירי הבטן שלי. נשבע לכם. לא ידעתי שיש לי. אבל הם היו שם. לרגע.
אז זהו, מסע חדש 10-12 ק"מ בשבוע. לאט לאט. בלי לבדוק את השעון כל רגע. בלי תוכניות גדולות מדי למחר. ממילא כל פעם שאתה הולך לבריכה את מתחיל יום טוב (כל עוד אתה מצליח להתעלם מהצלילים האוויליים שעושה המאמן שלך. השבוע הוא התחיל להשמיע לנו בלדות מהסבנטיז, והמגמה היא תמיד בירידה). ממילא כל פעם שאתה מגיע לג'ים אתה מסמן אחלה גולגולת על החגורה.
לך תדע. אולי שרירי הבטן האלה הם לא אגדה. אולי הם באמת היו שם לרגע.
שוקו-בננה אחרון ואני מתחיל לברר.
(אגב, אם אתם בעניין של לכתוב: לבלוג, לעסק או למועצה לכבלים ולוויין, סדנת הכתיבה החד יומית שלי תיערך בשבוע הבא ביום שלישי, ואתם מוזמנים לאללה.)
המדריך שחייה שלי, הוא קצת באטרף מדידות בזמן האחרון. כל יום הוא מעדכן בוואטסאפ מי שחה 200 מטר באיזה מהירות. זה הקטע שלו.
והקבוצה שאני שוחה בה, איך להגיד את זה בזהירות, יש בה אנשים ששוחים ממש ממש מהר. נגיד, בדקתי את זה. השיא העולמי ב-200 מטר חופשי הוא 1.42. שזה דקה וארבעים ושתיים שניות, כן? אז החבר'ה אצלי בקבוצה שוחים 200 מטר ב-30, 35 שניות. נשבע לכם.
טוב, אולי אני מגזים. אבל אני מדבר אתכם על איזה 100 איש שמתאמנים בקבוצה הזאת. וכולם שוחים 200 מטר ב-2.20-2.30. אשכרה. יש אחד בן 94 ששוחה ב-2.45. כל היתר טורפדואים.
ויש אותי. עבדכם הנאמן הידוע בכינויו "השמן".
וחזרתי לשחות רק השבוע, אחרי שלושה חודשים של דלקת בגיד המוטיבציה. והמאמן שלי, כמו שכבר אמרתי, הוא, יש לו משימה בחיים. הוא עושה טסטים. מודד.
ביום ראשון אמרתי לו "באמא שלך תעזוב אותי צחי", וביום שלישי אמרתי לו "דחילק, רד ממני" והבוקר גם אמרתי לו "בעוד שבועיים, צחי. תן לי דקה להתרגל אליך שוב". ואז הוא אמר, טוב, אז עכשיו תשחו 3 כפול 200. מהר."
עכשיו, אני, אל תראו אותי ככה. אני בחור חריף. יש לי תפיסה חזקה של המציאות והבנה עמוקה של תהליכים. "אם עכשיו צריך לשחות שלוש פעמים 200 מהר," חשבתי לעצמי, "אז ניתן לצחי למדוד את הראשונה והוא יעזוב אותי בשקט".
"וואלה," עצמי ענה לי.
וככה יצאתי לספרינט של שמונה בריכות. ללא פשרות, ללא הנחות, ללא סייגים ובעיקר ללא תבונה. יש אנשים שבאמצע החיים יוצאים לחפש את עצמם בסין ובנפאל וביפן ובדרום אמריקה ואיכווייס נישט, בפריימארק. אני? אני שוחה לצד השני ובחזרה. מצאתי את עצמי כבר כל כך הרבה פעמים, שאני יודע כבר מזמן שאין יותר מדי מה לחפש, אמצע החיים או לא אמצע החיים.
בקיצור, זה היה מסע הירואי, תועפות של שרירים משתרגים, גפיים נמתחות, כתפיים מתנפחות ומעל הכל, כרס רוטטת. לא מי יודע כמה אסתטי. בסוף, נטול נשימה, נטול כוחות ונטול אוריינטציה, גמרתי את המאמץ המטורף הזה, ושאלתי, נו, כמה?
"עוד שש בריכות, אידיוט".
לא אלאה אתכם. כלומר, לא אלאה אתכם יותר מכפי שהלאיתי עד כה. בסוף סיימתי. השנה היתה 2017, הסתיו עדיין בושש לבוא. ואני רבצתי על סף הבריכה, חושב על החיים, על הטעויות שעשיתי ועל בפלות לימון.
"3.31", ההוא אומר לי. "לא רע".
ואני, מתוך דמדומי טמטומי, עונה לו: "עוד שבועיים אני מוריד מזה חצי דקה".
"נהה, הוא אומר לי. אתה לא שווה פחות מ-3.20".
בשלב הזה התנפחתי ויצאתי דביל, כי אתם יודעים, אדרנלין ועמבה וכל הדברים האלה שאתה מפריש כשאתה גמור. לא נשחזר את הדיאלוג המטופש. העיקר ששרדתי.
עם קצת מזל, הוא ישכח את המדידה הבאה.
==
(לא ממליץ לכם ללמוד ממני לשחות, אבל לכתוב? זה כבר משהו אחר לגמרי. אלה הימים האחרונים של ההרשמה המוקדמת לסדנה של 2 בינואר. כל הפרטים בתוך הלינק. ההרשמה גם. תבואו. יהיו מגבות.)
אני אוהב את מערכות היחסים עם האנשים שאתה שוחה איתם. אני, למשל, לא זוכר את השמות של אף אחד מהם. בלב אני קורא להם "המזוקן", "המזוקן 2", "המזוקן הנמוך", "הזה עם הזקנקן תיש" ו"ההוא עם השערות בר מצווה על הסנטר". ואלה מערכות יחסים לא מחייבות מדי. השיחות שלנו הן בדרך כלל סביב ה"מה הוא אמר?" "כמה שוחים?" ומה שתמיד אומרים לי, שזה "אחינו, אתה חייב לקנות בגד ים קצת יותר גדול. זה לא נעים".
עכשיו, כמו שלהם יש שמות, ככה גם לי יש. ולמרות הפיתוי לקרוא לי "המגולח", יצא שקוראים לי "השמן". לא יודע למה. והיום, כשפגשתי הרבה אנשים שלא פגשתי כבר איזה שלושה חודשים, כולם הסתכלו עלי בהערכה, ואמרו לי "אכלת!"
פייר, התרגשתי.
אחר כך שאלו אותי עוד פעם איפה הייתי שלושה חודשים, ועוד פעם אמרתי שסבלתי מסיבוכים של סתלבטת כרונית. ואז שחינו.
האמת, לא מעניין, הלשחות. אפילו בשיעור טכניקה, הקונספט הזה של "תשחה לשם ואז תחזור", איכשהו לא משתנה באופן מהותי. עשיתי 400 חימום, 600 רגליים עם סנפירים בכל מיני תרגילים מונפצים, עוד 400 בעוד תרגילים מונפצים ועוד 200 תתחיל לאט ותגביר – ואז איבדתי את ההכרה. או שאיבדתי את ההכרה קודם. לא יודע.
מה שיפה זה שבאימוני טכניקה כל אחד מתרכז בעניין ספציפי. יש כאלה שמתרכזים במתיחה של חגורת הכתפיים. יש אחרים שעובדים בעיקר על הפיתול של שרירי הבטן, או עבודת רגליים. עבודת רגליים זה נורא. זה בעצם עבודה על סיבולת לב-ריאה, וכל מי שרץ עשרה או עשרים קילומטר וחושב שיש לו סיבולת לב ריאה, מוזמן לשחות 200 מ' רגליים ולדבר אתי על הסיבולת שלו.
בכולופן, גם אני התרכזתי היום רק בעניין ספציפי: להוציא מים מהריאות. היה בסדר בסך הכל, והצוות נת"ן אמרו שיחסית לשמונה דקות שהייתי מונח בקרקעית הנזק המוחי הוא מינורי.
כמה מינורי? נראה לי שמחרתיים עוד פעם אלך. לכו תדעו. אולי הפעם אצליח להישאר עד אמצע האימון בלי להקיא במסלול של הצילייגרים.
יום ראשון בערב לא היה ערב ככל הערבים. יום ראשון היה הערב שבו, בלי כחל ושרק. ואולי עם כחל ושרק. מה יש לבן אדם לעשות עם כחל ושרק? למה זה מתחבר? יש את זה בוויירלס? בקיצור, עם שחל וכרק וגם עם הרבה סוואג בפוזמק, הלוך הלכתי לשחות אחרי שלושה חודשי יובש.
כן כן. שלושה חודשים. שלושה שבועות דלקת ותשעה נוספים עצלת חובקת.
וככה, אני נכנס למים, מגלה שבהתחלה הם קצת רטובים וגם אחורי זה הם קצת רטובים, ואני מותח יד ועוד יד, כמה ידיים שהבאתי מהבית, ומתקדם מעדנות מצד אחד לצד השני, וככה עפים וחוזרות ועפים וחוזרות, ומה אגיד לכם, הכל בדיוק אותו דבר.
הכלור אותו הכלור.
הנעים אותו הנעים.
הפכפוך אותו הפכפוך.
השעמום תחת אותו שעמום תחת.
שחיתי רק 35 דקות לאט לאט. אולי 60 בריכות. והלכתי הביתה באמצע האימון, והייתי גאה. גאה בשליטה העצמית. גאה ברצון הברזל. גאה במשמעת הפלדה.
ואז גמרתי חבילת צ'יריוס.
הזיכרון העז ביותר שלי מחדר האוכל בקיבוץ הוא סלק. הייתי בן שש כשעזבנו, אבל הסלק, מתוק מתוק ואדום אדום, נחקק נחקק בראשי מרוב שהיה מגעיל מגעיל.
וככה גם הגזר, רק בכתום.
אבל, כמו שאבא שלי שר כל יום עד שהיתה יוצאת לנו הנשמה:
בחיים הכל עובר
בחיים הכל עובר
השנים חולפות מהר
בחיים הכל עובר
ואחרי שנים שאשתי מנסה לגרום לי לטעום סלק, מתישהו לפני שנה הצליח לה, ולא תאמינו: טאדאם! טעים טעים!
אכן מוזרות דרך אוניה בלב ים, דרך גבר בעלמה, דרך סחבק בסלק.
==
הרבה זמן לא כתבתי פה על אוכל. גם כי הרבה זמן לא כתבתי פה, וגם כי, איך להגיד את זה בעדינות: בן אדם שמאבד כל חוט של שיקול דעת כשהוא רואה עוגיית צ'וקלד צ'יפ של פילסברי: אולי עדיף שלא ידבר על אוכל.
הנה, סחבק מבשל סלק כאילו אין מחר. וגם כן: מישהי אמרה לי פעם שסלק זה טוב נגד דלקות, ואין, ככה מדליקים אותי עד הסוף. למשל, תגידו לי שקישואים טוב נגד פסוריאזיס, אני נכנס לאטרף של קישואים, אפילו שאין לי פסוריאזיס
וחוץ מזה בחודשים האחרונים אנחנו כל כך עמוסים בעבודה שממילא אף אחד לא מבשל פה.
אבל איך שמגיע הקיץ וזורחת השמש והבן אדם משכשך בזיעה של עצמו משל היה מוסכניק בשלולית שמן, והדלקת בברך דולקת כמו יער אורנים למחרת התמוטטות של עוד כתובת אש של צופי יקנעם, אני שב ומנסה להרגיע עם הסוכר.
==
ומה טוב יותר למלחמה בסוכר מירקות מתוקים. אז בקיצור, מקלפים כמה סלקים, מסליקים לצידם כמה גזרים, חותכים לקוביות ועיגולים, מבשלים 20-25 דקות וזהו זה. מוכן.
עוד אחד מהימים האלה שבאים הפוסט מוכן לפני האוכל, ואז סחבק סחבק כותב וכותב ובסוף רעב
אפשר להוסיף שמן זית. ודבש. אני לא מוסיף. ואם כן אז גם קצת כוסברה. גם לימון הולך עם זה טוב. יש אנשים שמוסיפים מלח ופלפל, ואז יוצא להם סלט מתוק עם מלח ופלפל.
אנשים זה עניין מוזר.
בכל מקרה, זה טעים טעים, מתוק מתוק ובריא בריא, ויכול לחיות במקרר איזה שלושה ימים. ואם אני מתמיד שבועיים עם התזונה הזו, אז אני נהיה להיט בקרב האמהות הרוסיות של חוג הגלגיליות של אנה.
חבל רק שהחוג נגמר בעוד שבוע.
==
קצת ספורט: אתמול היה אימון כוח.
היום היה ניסיון לשיעור יוגה מול האינטרנט. מסקנה: או שאתה מסתכל על המסך או שאתה מתרגל יוגה. אין גם וגם. בקיצור, הספקתי לשיעור יוגה נהדר בבית ברבור בערב. שמחה וצהלה.
מחר: אימון כוח!
איך כתב לי באר שבעי סימפטי אתמול בערב: החיים זה מה שאתה עושה בין פציעה לפציעה. כי ככה זה שמאלנים, תמיד ידחפו לך רפרנס לג'ון לנון.
==
ועוד תזכורת: סדנת כתיבה אפקטיבית חד-מפגשית, 6.7 אחר הצהריים. תבואו.
לסיום: פלטת קינוחים
תרשו לי לפתוח בנימה פוזיטיבית: כושילירב רב רב רבאק ערס.
זהו, הוצאתי את זה.
אנשים כותבים על איך ריצה משנה להם את החיים, "איך הצבתי לעצמי אתגר ועמדתי בו" וכל החרא הזה. אני לגמרי מכבד את התחושה הזו שלהם אבל אני לא יכול לקרוא את זה. זה פח זבל אמוציונלי דרג א'. זה הפתיחה למבוא של הפרולוג של כתיבה מחורבנת שתביא לכם ים של לייקים רק כדי שלא תכתבו עוד פעם.
חוץ מזה, זה מסתיר את האמת.
האמת היא שריצה זה כאב לב. זה טרגדיה. זה כאב ירכיים ושוקיים, כאב במפרק הירך ובקרסול, זה דורבן וקיפוד וארמדיל וקרנף, וכולם כואבים נורא. וזה ברכיים מזוינות.
אבל ממש ממש מזוינות.
וכל הדברים האלה לא מאפשרים לרוץ. ותאמינו לי, הרבה יותר טוב לא להתחיל לרוץ ולא להבין מה לוקחים מכם כשאתם מפסיקים, מאשר לרוץ ולהיפצע ולהיפצע ולהיפצע.
ומה שיפה זה שכשאתה פצוע, זה באשמתך. אין לך אף אחד להאשים, להפיל עליו את האחריות. שום דבר מזה. שום כלום. זה אתה איתך ועם עצמך ועם כל מה שאיבדת ולך תדע אם אי פעם תשיג מחדש – והכל כי אתה דביל.
זה ריצה.
ולא רק ריצה זה ככה.
הנה, אחרי עשרה ימים מנוחה מריצה החלטתי לנוח עוד כמה ימים, טו בי און דה סייף סייד ולתת לקולות של שבר המאמץ להירגע. ואפילו לבריכה לא הלכתי, כי הגוף שלי עשה לי קולות של "תנוח", וצריך להקשיב לגוף. כל מתאמן שקנה את הנעליים הראשונות שלו לפני עשר דקות יגיד לכם: תקשיבו לגוף שלכם.
אז הקשבתי ונחתי. וככה, אחרי שלושה ימים מנוחה, התעוררתי ביום שישי מהשנ"ץ עם דלקת מהגהינום בכתף. ואני מתכוון אשכרה מהגהינום. כזאת שכתוב עליה: "שלא תעז להזיז את היד. ומנוחה לשלושה שבועות."
(אני מכיר את הכתפיים שלי. פרקתי אותן כל כך הרבה פעמים שאני מבין רמזים.)
אז כמו שאמרתי קודם: כושילירב רב רב רב רב רב רבאק עארס.
==
אבל אני, אני לא אחד שמתייאש. רק המעז מנצח, או משהו. בלי האמונה שמעון מזרחי לא היה נראה כמו קוקר ספאנייל שנעלו אותו בחדר זבל (תודה לאל על חסדים קטנים). וגם קניתי לי נעליים חדשות.
ונעליים חדשות זה שמחה.
לפני קצת יותר משנה עברתי לברוקס ומאז החיים הרבה הרבה יותר טובים. זה הדגם השלישי. הפעם גוסט 10. עם קצת קארמה טובה, הן ימותו עד נובמבר
אז הערב נעלתי את ה-ghost 10 הדנדשות וטייטס וגופייה ורצועת דופק וכל הטקס, וככה יצאתי ספורטיבי ואסתטי מהבית והתחלתי לרוץ. חימום איטי איטי שכזה, אבל אחרי שבועיים מנוחה, בכל צעד אתה מרגיש איך אתה מפלח את האוויר, איך אתה ממריא.
ואחרי 150 מטר עצרתי. והסתובבתי והלכתי הביתה. השוק עוד לא בסדר.
כבר הערתי שכושילירב רב רב רב רב רב רב רב רב רב רב רבאק עארס? כי אם לא, אז שתדעו שככה. כן. כושלירב רב רב רב רב רב רב רבאק עארס.
==
חזרתי הביתה, פרשתי את המזרון, ועשיתי אימון כוח אכזרי של 40 דקות, ואפילו העליתי את הדופק ל-110 (#אימוג'יבוכה). זה היה טוב, ותודה לאל שעוד 48 שעות אפשר לעשות עוד אחד כזה. בסוף, יהיו לי ארבע ראשיים כאלה אכזריים, ושרירי בטן כאלה איומים, ומייצבים כאלה אולטימטיביים, שממילא לא אצטרך יותר את הברכיים ואוכל סוף סוף לרוץ כמו ספורטאי אמיתי.
על הביצים.
==
אם מישהו מחפש אותי, אני מורח משחות אנטי-דלקתיות, אוכל אנטי דלקתי ועושה אמבטיות כורכורמין. תחזיקו אצבעות.
==
הסדנה הבאה שלי, גם (ואולי במיוחד) לבלוגרים: ב-6.7, ארבע שעות. החל מחמש בערב. אתם מוזמנים.
הבלוג הזה שאני כותב הוא בלוג על ריצה, והוא לא סתם בלוג ריצה: הוא בלוג ריצה מיוחד. אין עוד אף בלוג ריצה כמוהו. באמת! יודעים למה? כי אני היחיד שכותב בלוג ריצה בלי לרוץ.
אולי הגיע הזמן להתעכב ולכתוב קצת על איך זה לא לרוץ. אני לא בטוח. זה הרי פוסט מדכדך. אדם שרוצה לרוץ אבל לא יכול הוא אדם במשבר: הוא הרי קם ועשה מעשה והתחיל לטפל בעצמו, ואחרי שעבר את המכשול שהנפש מעמידה בפנינו, הוא נתקל במכשול שהגוף שלו העמיד. זה עניין מחורבן לגמרי.
אבל לכתוב על דכדוך זה מדכדך, לקורא וכותב כאחד, אז אומר רק שאם לרוץ יכול להיות קשה לפעמים, הרי לא לרוץ קשה שבעתיים. ולרוץ אולי כואב, אבל הכאב נעים. ובלא לרוץ? ובכן, בלא לרוץ אין שום דבר נעים.
אז אחרי שלא רצתי שלושה חודשים, ואחרי 50 ק"מ באפריל ו-100 ק"מ במאי, שוב מצאתי את עצמי עם שבר הליכה. אני חושב שהפעם מדובר על אחד לא קשה מדי. אני לא רץ כבר עשרה ימים, ומקווה להתחיל מחדש בעוד שלושה או ארבעה ימים. לאט לאט. מקווה שהפעם אני אכן מקשיב לגוף שלי.
נמאס, באלוהים נמאס לי להקשיב לגוף שלי. לא תאמינו איזה שטויות הוא מדבר.
השנה האחרונה שלי, ובפרט 2017: רבעון ראשון בלי ריצה בכלל. רבעון שני עם התחלה של ריצה ועכשיו עוד הפסקה. מי יתנני שוב חודשים של 200 ק"מ! #כוסומו
==
התוספת העיקרית לאימונים שלי בחודשים האחרונים הם אימוני הכוח. יש שניים כאלה בשבוע. והיום אני רוצה להגיד מילה בשבחו של הבחור שאחראי על יום ראשון, ושהופך את היום הזה ליום הכי טוב בשבוע. קוראים לו דניאל דובצקי. הוא תזונאי, מאמן אישי ורוצח שקט.
הנה דניאל בתמונה אופיינית: מוצא רעיון חדש בסדרה המפורסמת "איך להוציא לצפריר את הנשמה".
פגשתי אותו בסדנה שלי. ואחרי שהוא למד ממני כמה דברים נפגשנו לערב רומנטי על כוס יין ונגיעות רכות (לא באמת. בעצם הוא אפילו התחתן עם מישהי לפני כמה שבועות, אבל עכשיו שבוע הגאווה, אז תזרמו איתי). סיפרתי לו קצת על עלילותי ועל הברך הדואבת שלי, אז הוא הציע שנעשה כמה אימונים ביחד ונראה אם אפשר להתחיל לתקן את מה שמקולקל.
וכשהתחלנו, לקח לו בערך חמש דקות להגיד לי שמשהו מקולקל אצלי באופן יסודי. שאני שם הרבה יותר משקל ומאמץ בצד החזק שלי, ובקיצור – שאני עקום.
ככה זה אצלי. לאנשים לוקח לא יותר משבע-שמונה דקות למצוא תכונה שלילית חדשה שלא ידעתי עליה. זה אני. תמיד מעניין.
ומאז אנחנו מתקנים, הוא ואני. ואם אימון אישי לגבר ממוצע עובד על הקוביות בבטן, החזה, הכתפיים והידיים, אז אצלי עובדים אחרת: על המותניים. על המייצבים. על הבפנוכו של הארבע ראשי. על התחת. על גמישות ויציבות ושיווי משקל. על זה שאני עקום. בקיצור, כמו דוגמגישה.
רק מכוערת.
זה מה שאני עושה בימי ראשון אחר הצהריים, אחרי הבוקר בבריכה. וזה אולי נשמע כמו פאן פאן פאן, אבל אני גומר את האימונים האלה על הברכיים, מתחנן שדניאל יקרא לגרמנים. לא עוזר לי.
אמרתי לכם. רוצח שקט.
אמרתי שהיה אימון שחייה הבוקר, לא ככה? הנה השורה התחתונה. היא לא מראה את הסבל של 1400 מטר באינטרוולים, אז תדמיינו לבד.
אבל הכי חשוב: מאז חוג האתלטיקה של רוני בעומר בכיתה ד', היו לי שנים בהפועל באר שבע בכדורגל ושנים באליצור נתניה בכדורסל, רצתי אלפי קילומטרים בפנימייה הצבאית ובהכנה לצבא ובצבא, עבדתי עם הרבה מאוד מדריכי ספורט וכושר באינטנסיביות גבוהה. אני יודע משהו על מאמנים. ואני חושב שהנקודה החשובה בנוכחות של דניאל היא לא רק בתכנון המדוקדק של תוכנית האימונים שמתאימה בדיוק לי, לכושר שלי, לאינטנסיביות שלי ולפציעות שלי, אלא גם בנוכחות ובהכוונה שלו, שמאפשרים לי להפיק הרבה יותר תועלת מכל תרגיל.
במילה אחת (והנה עוד פעם אני נופל למלכודת של המילה הזו): אפקטיבי. לאללה.
וחוץ מזה הוא מותק.
==
בפעם הבאה או בזו שאחריה אכתוב על אימוני הכוח של יום חמישי, גם שהם מנקודות השיא של השבוע. אני מכנה אותם ביני לביני "מלחמת העולם הראשונה", גם בגלל הבצידי הדרך מוטלים מתינו וגם בגלל האורך.
אבל עוד שבוע ארוך לפני. יש לי עוד שני אימונים בבריכה ואולי גם ריצה ראשונה סוף סוף, ואז אימון הכוח גהינום של יום חמישי ובסוף בסוף בסוף, סוכריה דובדבן לשבת: משחה תל אביב! כולה חמישה ק"מ.
יהיה מוי כיף. אנסה לעדכן.
מזכיר שהסדנה הבאה ב-6.7 אחר הצהריים ושאפשר להירשם כאן ושאתם מאוד מוזמנים.
יאללה ביי.
שלום, אני צפריר, ובזמן הפנוי שלי אני מסתכל על לוח האירועים של שוונג (ושל אתרים אחרים) ומתכנן משחים ומירוצים.
כן כן.
מפקופק? אכן. מטריד? בהחלט. אווילי. קרוב לוודאי.
ועדיין.
==
המשחה בכרמל נקבע לשבוע שעבר. לא היה שום סיכוי שאגיע אליו, כי בדיוק הייתי עסוק בטיסה בחזרה מההופעה של אד. אז ויתרתי. ובכאב לב ניכר ויתרתי, כי אין מספיק משחים בארץ, ויש ממש בודדים שגם יש להם את התחושה המרתונית של 7.8 ק"מ.
בקיצור, אתמול, כמו שאני יושב בעבודה וכותב, פתאום עולה לי עוד פרסום על כף כרמל, שנדחה מהשבוע שעבר.
להיום!!
ומכיוון שאני אדם מיושב בדעתו, מאופק וסגן אלוף מזרח תל אביב בדחיית סיפוקים, ישר התנפלתי על עמוד הרישום. משחה!! 7.8 ק"מ!! אני לא מוכן!! Who gives a shit, אני הולך בכל זאת!
רק כדי לגלות ש"ההרשמה סגורה, נתראה במשחה הבא", אמא שלכם זונה שוונג.
סליחה.
==
לונג סטורי שורט, ישבתי על האימייל, הפייסבוק, הטלפון, החתול, חיפשתי פתרונות, ומצאתי אנשים טובים טובים שנרשמו ולא יכלו ללכת. וככה התייצבתי הבוקר למשחה של ה-4.5. ניגשתי למארגנים, ביקשתי, תחננתי, נאדה. "לא מצרפים אותך ל-7.8. תודה רבה ותמות".
האמת, מזל. אם גם ה-7.8 היה ארוך בק"מ מהתכנון כמו ה-4.5 (שהפך ל-5.5), לא בטוח שהייתי מסיים אותו, ואם הייתי מסיים אותו – סביר להניח שהייתי מסיים אותו באמבולנס. או בקרקעית.
==
אם יש דבר אחד טוב במשחים בים, זה שהם נגמרים בסוף. באמת. והקרטיבים. גם כן בסוף. והיום היו קרטיבים. ואם יש משהו ממש גרוע במשחים בים, זה ללכת לאיבוד. בן אדם נכנס למים, שוחה, שוחה, שוחה, שוחה, שוחה (וככה, עוד שעה-שעתיים), ופעם בעשר דקות מוציא את הראש ומגלה שאין לו שום מושג איפה הוא נמצא.
אביבה מעדכנת: מסתבר שהייתי כל כך גמור שלא מצאתי את הקרטיבים.
"אני מקווה שזה לא עפולה פה", חושב הבן אדם לעצמו, ויאללה, דוחף את הראש למים וממשיך לשחות.
המשחים היותר טובים הם אלה שאתה מגיע אליהם באוטובוס, ושוחה מנקודה לנקודה – כל הדרך צפונה (או דרומה, כמו היום). ככה יותר קשה ללכת לאיבוד, כי יש את החוף להתיישר במקביל לו כל הזמן.
אז היום היה מוצלח כי נסענו באוטובוס. חוץ מהעניין שהחוף משמאל ואני נושם ימינה, כוס אומו. וחוץ מהקטע שאתה שוחה מסביב לכף הכרמל ואז מגלה שהקרקעית נמצאת חמישה סנטימטר ממך והדבר הבא שאתה מרגיש זה סלע בעין. אחרי שהתגברתי על זה, הכל היה בסך הכל בסדר, ואפילו הצלחתי להישאר עם עוד שחיינים לאורך הדרך ולא להרגיש עוד פעם באיבוד.
עד הקילומטר האחרון. שבו הייתי גמור לגמרי טוטאל ובאופן מוחלט, ומצאתי את עצמי לבד לבד והרבה יותר מדי קרוב לחוף. מסתבר שהרבה הרבה יותר קשה לשחות קרוב לחוף. ומתיש. ולא נגמר.
==
זה היה המשחה הרביעי שלי, לדעתי. וגם היום למדתי דברים חדשים:
זמן קצת פתטי לעומת הקצב בבריכה, אבל אולי עם הזמן ועם כושר ניווט שיתפתח, אם ירצה השם, יום אחד, אהיה מעט פחות איטי.
==
לא כתבתי פה מלאן תלאפים זמן. אני יודע. ובמיוחד לא על ריצה. גם את זה אני יודע. הסבר ותיקון יגיעו בעוד כמה ימים. אני מקווה.
==
סדנת הכתיבה האפקטיבית הבאה שלי תהיה ב-6.7 בחמש אחר הצהריים. כל הפרטים כאן בלינק. אתם מוזמנים עד מאוד.
“אין לי תחושת מים טובה היום."
נשבע לכם שמישהי אמרה את זה באימון הבוקר. את זה או משהו דומה.
אני, אגב, מרגיש תמיד אותו דבר במים. אני מרגיש רטוב.
אבל אולי זה אני.
—
הדרך לאימוני הבוקר כוללת פקק בתל אביב, פקק בגבעתיים ופקק ברמת גן. פקקים קטנים. רבע שעה ואני שם. מה שכן, אני מרגיש מאוד אורבני בדרך.
ולהבדיל מריצה – יש דרך לעשות. הדרך אל הדרך. זה לא שאתה יוצא מהמיטה ומתחיל לרוץ, או זורק את הילדים מהבית ומתחיל לרוץ. לא לא. יש לך שלושה פקקים בדרך. זה המון זמן להתחרט. איכשהו, אני מתגבר.
אבל יש לי מילה אל האנשים שלא עושים ספורט. כן כן, אתם שם. אני יודע שאתם שם. תקשיבו רגע: לא משנה כמה קשה האימון שלכם. לא משנה אם אתם רצים חמש דקות או חמישה ק"מ או 25 ק"מ. לא משנה אם אתם מתאמנים למרתון או טור דה פראנס או סתם רוצים להוריד קצת את הבטן ולהיות יותר בריאים. בסופו של דבר, החלק הבאמת קשה באימון הוא הרגע שלפני.
ברגע שאתם כבר בתוך הצרה הזאת, אז אתם כבר בדרך החוצה. תכף זה ייגמר. עוד חמש דקות, עוד רבע שעה, עוד 10 ק"מ. מה זה משנה. מה זה עוד 100 בריכות בין חברים?
—
והנה טיפ קטן לנרקומנים של דקתלון. ובינינו, יש רק דרך אחת לא להיות נרקומן של דקתלון – והיא לא להגיע לדקתלון. מרגע שהגעתם לשם כבר נגזר עליכם לחזור ולעשות ספורט כמו פסיכופטים, רק בשביל הצ'אנס לחזור ולקנות עוד בגדי ספורט.
אז ככה: אנשים ששוחים, אין להם באמת הרבה בגדי ספורט. זה בגד ים וזהו זה. קצת עזרים טקטיים ליד ומשקפת ותיק בריכה, אבל בגדים? בגד ים. סה טו. (טוב, יש את אלה שקונים גם חליפה לים, אבל לא נדבר על זה עכשיו, כי אני שוחה בים רק בקיץ).
בקיצור, בדקתלון אתה יכול לקנות בגד ים גם בשלושה וחמישה יורו, והוא עובד יופי. מחברים אותו למחשב וזה פלאג אנד פליי סטנדרטי. או שסתם נכנסים איתו למים. הבעיה היא שיש להם אורך חיים קצר. הם לא מצליחים לשמר את הגמישות למשך יותר מכמה שבועות, וככה, אחרי חודש אתה נהיה שחיין אינסטלטור.
חריץ והכל.
אז זהו, הכנסתי לשימוש את בגד הים הממותג והצבעוני ששלחו לי מספידו, ועכשיו אני ממותג וצבעוני. נכון, לבנבן. נכון, שמנמן. אבל לפחות כבר לא אינסטלטור. דטס א סטארט.
—
יש אימונים ויש אימונים. ביום שישי שחיתי את ה-300 חימום והבנתי שהיום אני הולך למות, ושור אינאף, רבע שעה אחר כך לא זכרתי איך קוראים לאמא שלי ולמה לעזאזל אני עושה את זה. היום, למרות שלהיא לא היתה תחושת מים, הכל היה פיקס פוקס קלי קלות. כלומר, קרעתי את התחת ושחיתי חצי בריכה מאחורי ההיא, אבל לא היה שם שום דבר מהתחושה הזאת שאני לא מסוגל ושרק יבואו ויקחו אותי מפה כבר.
האימון של יום שישי הוא הרגע הזה בשבוע שבוע אתה אומר שהנה, אוטוטו הכל מאחורי, ואז עובר עליך אוטובוס אקורדיון
והאימון של יום ראשון, עם כל היללות שבאות לפניו, הוא הזדמנות נהדרת להתחיל מחדש ולהגיד לעצמך שהשבוע אתה הולך לעמוד במשימות שלך ובמטלות שלך ולהיות בן אדם יותר טוב וזה אשכרה עובד עד 11 בבוקר
וזה הכל באיך שאתה נכנס למים. ואולי גם ב-48 שעות מנוחה שיש לפני אימונים מסוימים.
אגב, היום צחי המאמן שלח אותנו לשחות פעמיים 200+50 (200 מהר, 50 לאט) "כדי שיהיה לי על מה לכתוב". אז אפרופו זה, מה שלא הצלחתי להסביר לעצמי במילים עד היום, זה שמאמני שחייה הם צורת חיים מיוחדת שפועלת בדרך כלל בגופים כמו בוקו חראם ודאעש. ורק כשיש בריכה וקורבנות שבוחרים בעצמם להתנדב לשטות הזו, הם מוציאים את הנטייה שלהם לאלימות על אנשים כמוני. אחר כך היה 50+25 כפול עשר, אבל זה כבר השלב שבו אני לא מגיב לגירויים חיצוניים, אז יכול להיות שאני לא מדייק.
זהו. בשמונה בערב חדר כושר, כי אם אתם בעניין של להכאיב לעצמכם, תמיד עדיף להשתמש באמצעים טכניים מתקדמים.
—
הגעתם עד לפה?
מחר אני מעביר סדנת אימייל בתל אביב.
תבואו.
אוכל, ריצה, גבר, שחייה 