קילינג מי סופטלי. פעם בשבוע 

רשומה רגילה

הבלוג הזה שאני כותב הוא בלוג על ריצה, והוא לא סתם בלוג ריצה: הוא בלוג ריצה מיוחד. אין עוד אף בלוג ריצה כמוהו. באמת! יודעים למה? כי אני היחיד שכותב בלוג ריצה בלי לרוץ.

אולי הגיע הזמן להתעכב ולכתוב קצת על איך זה לא לרוץ. אני לא בטוח. זה הרי פוסט מדכדך. אדם שרוצה לרוץ אבל לא יכול הוא אדם במשבר: הוא הרי קם ועשה מעשה והתחיל לטפל בעצמו, ואחרי שעבר את המכשול שהנפש מעמידה בפנינו, הוא נתקל במכשול שהגוף שלו העמיד. זה עניין מחורבן לגמרי.


אבל לכתוב על דכדוך זה מדכדך, לקורא וכותב כאחד, אז אומר רק שאם לרוץ יכול להיות קשה לפעמים, הרי לא לרוץ קשה שבעתיים. ולרוץ אולי כואב, אבל הכאב נעים. ובלא לרוץ? ובכן, בלא לרוץ אין שום דבר נעים.

 

אז אחרי שלא רצתי שלושה חודשים, ואחרי 50 ק"מ באפריל ו-100 ק"מ במאי, שוב מצאתי את עצמי עם שבר הליכה. אני חושב שהפעם מדובר על אחד לא קשה מדי. אני לא רץ כבר עשרה ימים, ומקווה להתחיל מחדש בעוד שלושה או ארבעה ימים. לאט לאט. מקווה שהפעם אני אכן מקשיב לגוף שלי.

נמאס, באלוהים נמאס לי להקשיב לגוף שלי. לא תאמינו איזה שטויות הוא מדבר.


השנה האחרונה שלי, ובפרט 2017: רבעון ראשון בלי ריצה בכלל. רבעון שני עם התחלה של ריצה ועכשיו עוד הפסקה. מי יתנני שוב חודשים של 200 ק"מ! #כוסומו

==


התוספת העיקרית לאימונים שלי בחודשים האחרונים הם אימוני הכוח. יש שניים כאלה בשבוע. והיום אני רוצה להגיד מילה בשבחו של הבחור שאחראי על יום ראשון, ושהופך את היום הזה ליום הכי טוב בשבוע. קוראים לו דניאל דובצקי. הוא תזונאי, מאמן אישי ורוצח שקט.


הנה דניאל בתמונה אופיינית: מוצא רעיון חדש בסדרה המפורסמת "איך להוציא לצפריר את הנשמה".

פגשתי אותו בסדנה שלי. ואחרי שהוא למד ממני כמה דברים נפגשנו לערב רומנטי על כוס יין ונגיעות רכות (לא באמת. בעצם הוא אפילו התחתן עם מישהי לפני כמה שבועות, אבל עכשיו שבוע הגאווה, אז תזרמו איתי). סיפרתי לו קצת על עלילותי ועל הברך הדואבת שלי, אז הוא הציע שנעשה כמה אימונים ביחד ונראה אם אפשר להתחיל לתקן את מה שמקולקל.


וכשהתחלנו, לקח לו בערך חמש דקות להגיד לי שמשהו מקולקל אצלי באופן יסודי. שאני שם הרבה יותר משקל ומאמץ בצד החזק שלי, ובקיצור – שאני עקום.


ככה זה אצלי. לאנשים לוקח לא יותר משבע-שמונה דקות למצוא תכונה שלילית חדשה שלא ידעתי עליה. זה אני. תמיד מעניין.


ומאז אנחנו מתקנים, הוא ואני. ואם אימון אישי לגבר ממוצע עובד על הקוביות בבטן, החזה, הכתפיים והידיים, אז אצלי עובדים אחרת: על המותניים. על המייצבים. על הבפנוכו של הארבע ראשי. על התחת. על גמישות ויציבות ושיווי משקל. על זה שאני עקום. בקיצור, כמו דוגמגישה.

רק מכוערת.


זה מה שאני עושה בימי ראשון אחר הצהריים, אחרי הבוקר בבריכה. וזה אולי נשמע כמו פאן פאן פאן, אבל אני גומר את האימונים האלה על הברכיים, מתחנן שדניאל יקרא לגרמנים. לא עוזר לי.

אמרתי לכם. רוצח שקט.

אמרתי שהיה אימון שחייה הבוקר, לא ככה? הנה השורה התחתונה. היא לא מראה את הסבל של 1400 מטר באינטרוולים, אז תדמיינו לבד.


אבל הכי חשוב: מאז חוג האתלטיקה של רוני בעומר בכיתה ד', היו לי שנים בהפועל באר שבע בכדורגל ושנים באליצור נתניה בכדורסל, רצתי אלפי קילומטרים בפנימייה הצבאית ובהכנה לצבא ובצבא, עבדתי עם הרבה מאוד מדריכי ספורט וכושר באינטנסיביות גבוהה. אני יודע משהו על מאמנים. ואני חושב שהנקודה החשובה בנוכחות של דניאל היא לא רק בתכנון המדוקדק של תוכנית האימונים שמתאימה בדיוק לי, לכושר שלי, לאינטנסיביות שלי ולפציעות שלי, אלא גם בנוכחות ובהכוונה שלו, שמאפשרים לי להפיק הרבה יותר תועלת מכל תרגיל.


במילה אחת (והנה עוד פעם אני נופל למלכודת של המילה הזו): אפקטיבי. לאללה.


וחוץ מזה הוא מותק.


==


בפעם הבאה או בזו שאחריה אכתוב על אימוני הכוח של יום חמישי, גם שהם מנקודות השיא של השבוע. אני מכנה אותם ביני לביני "מלחמת העולם הראשונה", גם בגלל הבצידי הדרך מוטלים מתינו וגם בגלל האורך.


אבל עוד שבוע ארוך לפני. יש לי עוד שני אימונים בבריכה ואולי גם ריצה ראשונה סוף סוף, ואז אימון הכוח גהינום של יום חמישי ובסוף בסוף בסוף, סוכריה דובדבן לשבת: משחה תל אביב! כולה חמישה ק"מ.

יהיה מוי כיף. אנסה לעדכן.


מזכיר שהסדנה הבאה ב-6.7 אחר הצהריים ושאפשר להירשם כאן ושאתם מאוד מוזמנים.


יאללה ביי.

איך מחיתי, זכיתי, שחיתי ובכיתי

רשומה רגילה

שלום, אני צפריר, ובזמן הפנוי שלי אני מסתכל על לוח האירועים של שוונג (ושל אתרים אחרים) ומתכנן משחים ומירוצים.

כן כן.

מפקופק? אכן. מטריד? בהחלט. אווילי. קרוב לוודאי.

ועדיין.

==

המשחה בכרמל נקבע לשבוע שעבר. לא היה שום סיכוי שאגיע אליו, כי בדיוק הייתי עסוק בטיסה בחזרה מההופעה של אד. אז ויתרתי. ובכאב לב ניכר ויתרתי, כי אין מספיק משחים בארץ, ויש ממש בודדים שגם יש להם את התחושה המרתונית של 7.8 ק"מ.

בקיצור, אתמול, כמו שאני יושב בעבודה וכותב, פתאום עולה לי עוד פרסום על כף כרמל, שנדחה מהשבוע שעבר.

להיום!!

ומכיוון שאני אדם מיושב בדעתו, מאופק וסגן אלוף מזרח תל אביב בדחיית סיפוקים, ישר התנפלתי על עמוד הרישום. משחה!! 7.8 ק"מ!! אני לא מוכן!! Who gives a shit, אני הולך בכל זאת!

רק כדי לגלות ש"ההרשמה סגורה, נתראה במשחה הבא", אמא שלכם זונה שוונג.

סליחה.

==

לונג סטורי שורט, ישבתי על האימייל, הפייסבוק, הטלפון, החתול, חיפשתי פתרונות, ומצאתי אנשים טובים טובים שנרשמו ולא יכלו ללכת. וככה התייצבתי הבוקר למשחה של ה-4.5. ניגשתי למארגנים, ביקשתי, תחננתי, נאדה. "לא מצרפים אותך ל-7.8. תודה רבה ותמות".

האמת, מזל. אם גם ה-7.8 היה ארוך בק"מ מהתכנון כמו ה-4.5 (שהפך ל-5.5), לא בטוח שהייתי מסיים אותו, ואם הייתי מסיים אותו – סביר להניח שהייתי מסיים אותו באמבולנס. או בקרקעית.

==

אם יש דבר אחד טוב במשחים בים, זה שהם נגמרים בסוף. באמת. והקרטיבים. גם כן בסוף. והיום היו קרטיבים. ואם יש משהו ממש גרוע במשחים בים, זה ללכת לאיבוד. בן אדם נכנס למים, שוחה, שוחה, שוחה, שוחה, שוחה (וככה, עוד שעה-שעתיים), ופעם בעשר דקות מוציא את הראש ומגלה שאין לו שום מושג איפה הוא נמצא.

אביבה מעדכנת: מסתבר שהייתי כל כך גמור שלא מצאתי את הקרטיבים.

"אני מקווה שזה לא עפולה פה", חושב הבן אדם לעצמו, ויאללה, דוחף את הראש למים וממשיך לשחות.

המשחים היותר טובים הם אלה שאתה מגיע אליהם באוטובוס, ושוחה מנקודה לנקודה – כל הדרך צפונה (או דרומה, כמו היום). ככה יותר קשה ללכת לאיבוד, כי יש את החוף להתיישר במקביל לו כל הזמן.

אז היום היה מוצלח כי נסענו באוטובוס. חוץ מהעניין שהחוף משמאל ואני נושם ימינה, כוס אומו. וחוץ מהקטע שאתה שוחה מסביב לכף הכרמל ואז מגלה שהקרקעית נמצאת חמישה סנטימטר ממך והדבר הבא שאתה מרגיש זה סלע בעין. אחרי שהתגברתי על זה, הכל היה בסך הכל בסדר, ואפילו הצלחתי להישאר עם עוד שחיינים לאורך הדרך ולא להרגיש עוד פעם באיבוד.

עד הקילומטר האחרון. שבו הייתי גמור לגמרי טוטאל ובאופן מוחלט, ומצאתי את עצמי לבד לבד והרבה יותר מדי קרוב לחוף. מסתבר שהרבה הרבה יותר קשה לשחות קרוב לחוף. ומתיש. ולא נגמר.

==

זה היה המשחה הרביעי שלי, לדעתי. וגם היום למדתי דברים חדשים:

  • לא לשחות קרוב לחוף, כאמור
  • לא להתאמן ברביעי וחמישי אם יש לך משחה בשישי. בסוף המשחה הייתי גמור כמו איילת שקד אחרי דיון אינטלטואלי.
  • אני כנראה לעולם לא אישן כמו שצריך לפני מירוץ/משחה. ולפיכך: עדיף ללכת לישון בשמונה. ככה זה טיפה פחות טראומטי להתעורר בשתיים בלילה.

זמן קצת פתטי לעומת הקצב בבריכה, אבל אולי עם הזמן ועם כושר ניווט שיתפתח, אם ירצה השם, יום אחד, אהיה מעט פחות איטי.

==

לא כתבתי פה מלאן תלאפים זמן. אני יודע. ובמיוחד לא על ריצה. גם את זה אני יודע. הסבר ותיקון יגיעו בעוד כמה ימים. אני מקווה.

==

סדנת הכתיבה האפקטיבית הבאה שלי תהיה ב-6.7 בחמש אחר הצהריים. כל הפרטים כאן בלינק. אתם מוזמנים עד מאוד.

על אינסטלטורים, בוקו חראם ותחושת מים

רשומה רגילה

“אין לי תחושת מים טובה היום."

נשבע לכם שמישהי אמרה את זה באימון הבוקר. את זה או משהו דומה.

אני, אגב, מרגיש תמיד אותו דבר במים. אני מרגיש רטוב.

אבל אולי זה אני.

הדרך לאימוני הבוקר כוללת פקק בתל אביב, פקק בגבעתיים ופקק ברמת גן. פקקים קטנים. רבע שעה ואני שם. מה שכן, אני מרגיש מאוד אורבני בדרך.

ולהבדיל מריצה – יש דרך לעשות. הדרך אל הדרך. זה לא שאתה יוצא מהמיטה ומתחיל לרוץ, או זורק את הילדים מהבית ומתחיל לרוץ. לא לא. יש לך שלושה פקקים בדרך. זה המון זמן להתחרט. איכשהו, אני מתגבר.

אבל יש לי מילה אל האנשים שלא עושים ספורט. כן כן, אתם שם. אני יודע שאתם שם. תקשיבו רגע: לא משנה כמה קשה האימון שלכם. לא משנה אם אתם רצים חמש דקות או חמישה ק"מ או 25 ק"מ. לא משנה אם אתם מתאמנים למרתון או טור דה פראנס או סתם רוצים להוריד קצת את הבטן ולהיות יותר בריאים. בסופו של דבר, החלק הבאמת קשה באימון הוא הרגע שלפני.

ברגע שאתם כבר בתוך הצרה הזאת, אז אתם כבר בדרך החוצה. תכף זה ייגמר. עוד חמש דקות, עוד רבע שעה, עוד 10 ק"מ. מה זה משנה. מה זה עוד 100 בריכות בין חברים?

והנה טיפ קטן לנרקומנים של דקתלון. ובינינו, יש רק דרך אחת לא להיות נרקומן של דקתלון – והיא לא להגיע לדקתלון. מרגע שהגעתם לשם כבר נגזר עליכם לחזור ולעשות ספורט כמו פסיכופטים, רק בשביל הצ'אנס לחזור ולקנות עוד בגדי ספורט.

אז ככה: אנשים ששוחים, אין להם באמת הרבה בגדי ספורט. זה בגד ים וזהו זה. קצת עזרים טקטיים ליד ומשקפת ותיק בריכה, אבל בגדים? בגד ים. סה טו. (טוב, יש את אלה שקונים גם חליפה לים, אבל לא נדבר על זה עכשיו, כי אני שוחה בים רק בקיץ).

בקיצור, בדקתלון אתה יכול לקנות בגד ים גם בשלושה וחמישה יורו, והוא עובד יופי. מחברים אותו למחשב וזה פלאג אנד פליי סטנדרטי. או שסתם נכנסים איתו למים. הבעיה היא שיש להם אורך חיים קצר. הם לא מצליחים לשמר את הגמישות למשך יותר מכמה שבועות, וככה, אחרי חודש אתה נהיה שחיין אינסטלטור.

חריץ והכל.

אז זהו, הכנסתי לשימוש את בגד הים הממותג והצבעוני ששלחו לי מספידו, ועכשיו אני ממותג וצבעוני. נכון, לבנבן. נכון, שמנמן. אבל לפחות כבר לא אינסטלטור. דטס א סטארט.

יש אימונים ויש אימונים. ביום שישי שחיתי את ה-300 חימום והבנתי שהיום אני הולך למות, ושור אינאף, רבע שעה אחר כך לא זכרתי איך קוראים לאמא שלי ולמה לעזאזל אני עושה את זה. היום, למרות שלהיא לא היתה תחושת מים, הכל היה פיקס פוקס קלי קלות. כלומר, קרעתי את התחת ושחיתי חצי בריכה מאחורי ההיא, אבל לא היה שם שום דבר מהתחושה הזאת שאני לא מסוגל ושרק יבואו ויקחו אותי מפה כבר.

screenshot_20170219-172318

האימון של יום שישי הוא הרגע הזה בשבוע שבוע אתה אומר שהנה, אוטוטו הכל מאחורי, ואז עובר עליך אוטובוס אקורדיון

screenshot_20170219-172226

והאימון של יום ראשון, עם כל היללות שבאות לפניו, הוא הזדמנות נהדרת להתחיל מחדש ולהגיד לעצמך שהשבוע אתה הולך לעמוד במשימות שלך ובמטלות שלך ולהיות בן אדם יותר טוב וזה אשכרה עובד עד 11 בבוקר

וזה הכל באיך שאתה נכנס למים. ואולי גם ב-48 שעות מנוחה שיש לפני אימונים מסוימים.

אגב, היום צחי המאמן שלח אותנו לשחות פעמיים 200+50 (200 מהר, 50 לאט) "כדי שיהיה לי על מה לכתוב". אז אפרופו זה, מה שלא הצלחתי להסביר לעצמי במילים עד היום, זה שמאמני שחייה הם צורת חיים מיוחדת שפועלת בדרך כלל בגופים כמו בוקו חראם ודאעש. ורק כשיש בריכה וקורבנות שבוחרים בעצמם להתנדב לשטות הזו, הם מוציאים את הנטייה שלהם לאלימות על אנשים כמוני. אחר כך היה 50+25 כפול עשר, אבל זה כבר השלב שבו אני לא מגיב לגירויים חיצוניים, אז יכול להיות שאני לא מדייק.

זהו. בשמונה בערב חדר כושר, כי אם אתם בעניין של להכאיב לעצמכם, תמיד עדיף להשתמש באמצעים טכניים מתקדמים.

הגעתם עד לפה?

מחר אני מעביר סדנת אימייל בתל אביב.

ב-2.3 – סדנת תוכן בבני ברק.

תבואו.

תשע הוכחות ששחייה זה בדיוק כמו כתיבה

רשומה רגילה

שחייה זה כמו כתיבה: החוק הראשון של שחייה וכתיבה הוא שאתה לא יכול להפסיק. תפסיק ליום, יומיים, שלושה – ובום! אתה צריך להתחיל מחדש ואין לך שום כוח לדרעק הזה.

שחייה זה כמו כתיבה: הכי טוב על הבוקר.

שחייה זה כמו כתיבה: או שכל הגוף שלך רועד מרוב חשק לעשות את זה, או שבאלוהים – אתה לא רוצה לעשות את זה יותר לעולם.

שחייה זה כמו כתיבה: זה שאתה לא מרגיש את הידיים זה לא תירוץ אפקטיבי להפסיק.

שחייה זה כמו כתיבה: אתה תמיד צריך לגמור את המקטע הבא, אבל זה שגמרת אותו זה רק סיבה להתחיל את המקטע שאחריו.

שחייה זה כמו כתיבה: עדיף לרוץ, אבל למי יש ברכיים בשביל החרא הזה.

שחייה זה כמו כתיבה: זה שהתקלחת בסוף לא מוציא לך את הריח של זה מהנחיריים.

שחייה זה כמו כתיבה: עדיף לשבת למישהו על הזנב. לבד יותר קשה.

שחייה זה כמו כתיבה: סדר גודל של: 50% שלמחרת תתעורר חולה.

האימון של אתמול בערב

אני משתדל לשחות בבקרים, אבל לפעמים נאלץ להגיע לאימוני ערב. המסקנה שלי מאתמול בערב זה שכשהמאמן אומר לך לשחות 200 בינוני ואחרי זה 100 מהר בלי הפסקה, הוא בעצם מתכוון להגיד לך "תמות".

ואם הוא נותן לך שני סטים כאלה, הוא בעצם אומר "בייסורים".

ואם אתה מחליט להוביל את כולם ולא לעשות דראפטינג (לשחות על השובל של מישהו אחר. זה מפחית את המאמץ בעשרים אחוז) כמו בן אדם תרבותי – אז שאלוהים יעזור לך.

אחרי ה-600 מטר האלה של הייסורים, למאמן היה קונץ פטנט חדש: 100 מהר, 25 לאט לאט. כפול שמונה. הדבר הבא שאני זוכר, דוקטור, זה איך פגעתי בקרקעית.

אול אין אול היה אימון נחמד. ולחשוב שאשכרה בחנתי ברצינות את האפשרות ללכת לאימון גם הבוקר. באמת, אני בחור משעשע.

screenshot_20170216-144517

איך לעשות מה, אינעאל העולם

הכאב ראש האולטימטיבי של לוח האימונים שלי הוא לוח האימונים שלי.

אני יודע שאני רוצה לשחות לפחות ארבע פעמים בשבוע. זה החלק הפשוט, במיוחד כשלא רצים. יש לי שישה או שבעה אימונים בקבוצה לבחור מהם, ואם אני לא מספיק, אז אני משלים לבד באימוני נפח. זה קל. עם זה אני מסתדר.

הבעיה היא כל מה שהוא לא שחייה: אימוני חיזוק צריך לעשות, כדי להציל את הברך וגם כדי לשפר את השחייה. לא ככה?

בטח ככה.

אני מנסה לעשות את זה בג'ים בימים אלה. בבית יש לי נטייה לעגל פינות, ובג'ים יש מכשירי אימונים שמאפשרים לי לקרוע את עצמי בלי להתאמץ. אז ג'ים איט איז, פעמיים-שלוש בשבוע.

מה שלא משאיר זמן לדברים אחרים, כמו פילאטיס. אני אוהב פילאטיס. ויש לי גם מחשבות על קרוס פיט. והחבלים האלה, נו איך קוראים להם, שאנשים תולים את עצמם עליהם בפארקים ובשדרות. זה גם נראה נחמד. אני מאוד מתחבר להבעות הכאב של אנשים בשדרה.

ואופניים. אני מת לאופניים!

כל כך הרבה אימונים, כל כך מעט זמן. איך אתם מחליטים מה לעשות וכמה?

תוספת מאוחרת: שחייה זה כמו כתיבה. אי אפשר לאכול תוך כדי.

הגעתם עד לפה?

ב-20.2 אני מעביר סדנת אימייל בתל אביב.

ב-2.3 – סדנת תוכן בבני ברק.

תבואו.

שחייה אפקטיבית

רשומה רגילה

שחייה היא מה שהבן אדם עושה כשהוא צריך לכווץ את המוח.

ולא, אלה לא רק ההבטים הטכניים של בגד הים הלוחץ הזה והדברים שקורים לגברים במים קרים. עזבו זה. העניין הוא ששחייה, להבדיל מריצה, היא ספורט דיקטטורי. ספורט ממשטר.

למשל, אתה שוחה בתוך מסלול. למשל, אתה מגיע לקיר, מסתובב וחוזר. למשל, אתה לא רואה את העולם. אתה רואה רק את הקרקעית של הבריכה. שם למטה – ותסמכו עלי, בדקתי – יש פס. זה כל מה שיש. זה ועוד פס אדום באמצע הבריכה. וסימונים שתכף צריך להסתובב. זהו. הכל אותו דבר.

כשאתה רץ אתה רואה אנשים, מכוניות, רחוב, שטח, תנים, פגוש של פורד אסקונה (אל תשאלו). קורים לך דברים. כשאתה שוחה? נאדה. אתה מתרכז בלמתוח את היד מהכתף, בלהניע את הרגל מהירך, בלשחרר את המרפק ובלהכניס את היד מגבוה ומרחוק. אתה שומע את שרירי הבטן שלך מדברים בכל מעבר מיד ליד, אתה מקפיד לגלוש בדיוק את המרחק הנכון לפני שהמטוטלת שוב עובדת והמרפק עולה ויורד, עולה ויורד, עולה ויורד, עפים וחוזרות.

עד שאתה מגיע לקיר.

ומסתובב.

אבל זה לא רק כל הטכניקה הזאת. העניין הוא שהעיסוק בטכניקה הזאת, במשטר הזה, במסלול הזה, בספירת הבריכות – הוא תופס את כל כולך. אתה לא חושב על ההופעה ההיא של ספרינגסטין שבה נגעת בגיטרה של ברוס. אתה לא חושב על הדברים שצריך לעשות בעבודה. אתה לא חושב על האימון הבא. אתה לא חושב אם להאריך או לקצר את האימון. אתה לא מרגיש שאתה עף. נאדה. אתה פשוט שם, במדיטציה מכווצת המוח הזאת.

מוי כיף. עושה לך חשק למות לא יותר מ-10-12 פעם באימון.

ואם אתם חושבים שראיתם אימון אינטרוולים בתור רצים, אז ברוכים הבאים ל-3 כפול 200, 6 כפול 100, 6 כפול 50, 12 כפול 25. מי שלא עשה איזה אימון או שניים כאלה בשבוע לא באמת יודע מה זה שריר כתף שעומד להתפוצץ.

עוד שעה וחצי אימון. נו, שיתחיל כבר!

screenshot_20170215-184952

אימון כזה בערך. שניים וחצי ק"מ, רובם באינטרוולים או עם כלי עינויים. בדרך כלל אני לא זוכר להפעיל את השעון כל פעם שיוצאים לסיבוב חדש.

איך התחזקתי

אני לא רץ. והחלטתי לא לרוץ תקופה. בכלל בכלל. לא לנסות כל פעם מחדש כמו לפני שבועיים. די, מספיק. נדבר עוד חודשיים, שלושה, ארבעה. עד אז, כוחותינו בחדר כושר, עובדים על הארבע ראשי כמו שק.ג.ב עובד עכשיו בבית לבן.

כלומר, כל הזמן. או לפחות שלוש פעמים בשבוע.

אז כן, אתה בחדר כושר אז אתה עושה כמה תרגילי ידיים וכתפיים, כי בכל זאת, אסתטיקה, טיפונת בטן בשביל שאפשר יהיה ללכת לים בקיץ, אבל חוץ מזה, זה בעיקר ארבע ראשי וגלוטוס מקסימוס ויוליוס קיסר וויה דולורוזה.

ומכיוון שרק התחלתי לפני איזה שני אימונים כאלה, מי שכותב עכשיו את הפוסט הזה הוא בעצם ריכוז חומצת החלב הכי גדול בתל אביב. אני לא יודע מה אני יותר: גוש של נתפס לי או ערימה של כואב לי. והדבר היחיד שמקל על הכאבים הנחמדים האלה זה אימון, אז עוד שעה וחצי. כבר אמרתי שעוד שעה וחצי?

screenshot_20170215-184912

אימון נפח: אני שוקל להגדיל ל-3.5-4 ק"מ, אבל לא יודע. יש לי הרגשה שזה לא באמת יהיה שונה מהשלושה הראשונים. #אעדכן

המרתון הראשון שלי

המרתון הראשון שלי לא היה מתוכנן לתל אביב, אבל בכל זאת יוצאות לי העיניים. גם באביב הוא לא יהיה. מתחזק, זוכרים? המרתון הראשון שלי יהיה במים. לא יודע כמה זה, 7.5 או עשרה ק"מ. למי אכפת? ובכלל, מה ההבדל? ואולי בקיץ אתחיל להתאמן לקראת הסתו. לחלום מותר, לא ככה?

בינתיים, היתרון הגדול של השחייה על פני הריצה הוא התדירות של האימונים. השחייה שוחקת פחות. ואולי היא כואבת קצת בכתפיים או בקיבורת תוך כדי, אבל היא לא כואבת אחרי בכלל. והחיכוך של הכתפיים לא דומה אפילו למפגש הקבוע של כף הרגל עם האדמה ומה שהוא עושה לברך.

אז אני שוחה ארבע-חמש פעמים בשבוע. שוחה וחוזר, שוחה וחוזר, שוחה וחוזר. עפות וחוזרים. שבוע שעבר זה היה 14 ק"מ. לך תדע מה יהיה השבוע.

screenshot_20170215-184809

אימון נפח: היעד הנוכחי: להתקרב לאזור ה-54 דקות. בינתיים הגעתי ל-56.50. סבלנות

ואחד אחרון: עובדות ואמונות

ספורט זה עניין מדעי. וברור לכולם איך זה עובד בדיוק ומה צריך לעשות וממה צריך להימנע ואיך צריך לטפל. נכון? בגלל זה גם אף אחד לא יודע מה נכון לגמרי, ועל כל פיזיותרפיסט או רופא שנשבע בשיטות שלו, יבואו לך פיזיותרפיסט ורופא ויסבירו לך באריכות איזה שטויות דיבר הקודם.

והם כולם אנשי מדע, כן? כולם למדו שנים וקוראים וחכמים ויודעים ומבינים יותר מכולם ואומרים לך בביטחון מוחלט את ההפך מהמומחה הקודם.

אז אני, מכיוון שאין לי עובדות לעבוד איתם, כי אני לא איש מדע ואין לי מושג מהחיים שלי, אז אני עובר לאמונות. אמרתי לכם מתחזק או לא אמרתי לכם מתחזק?

ואני מאמין שצריך לאכול כמו דוגמנית פופיקים כדי להבריא את הברך. זה אומר להוריד את החומציות בגוף לכלום ולחיות מחסה וחזה עוף. וככה גם לרדת לשמונים קילו, כי תשעים קילו על ברך זה אוי ואבוי. תשאלו את הברך שלי.

אז תחזיקו לי אצבעות. ואם אתם תוהים למה אין חזה עוף בסופר, זה בגללי.  היו שלום, אני שחיתי ביניכם, כמו גוש חסה וחלבון.

יאללה. עוד שעה ורבע אימון. ממכר, החרא הזה.

screenshot_20170215-185032

שבוע שעבר. 600 בריכות ועוד כמה ששכחתי למדוד.

הגעתם עד לפה?

ב-20.2 אני מעביר סדנת אימייל בתל אביב.

ב-2.3 – סדנת תוכן בבני ברק.

תבואו.

מה עדיף, לבכות ולא לרוץ או לבכות ולרוץ?

רשומה רגילה

אין דבר מביך יותר מבלוג על ריצה בלי ריצה. באמת. זה, קצת כמו ראש ממשלה בלי חקירה: לא יעלה על הדעת.

אבל מה לעשות, האמת המרה היא שלא רצתי עדיין ב-2017, ובעצם, מאז 28 בדצמבר אני עם הרגליים למעלה. אני מנסה להציל את כבודי עם הרבה הרבה שחייה ולא מעט פילאטיס, מצליח להגיע לשישה-שבעה אימונים בשבוע, אבל ריצה – יוק. לא מרתון ולא 300 מטר מסביב לבית הספר של הילדה. נאדה. כואבת הברך, יימח שמה.

למזלי, אני נפגש עם כל מי שמגיע לסדנאות שלי. זה ממש הרבה אנשים, ולפני שבוע הגיעה אחת שרצה, ואמרה לי בנחרצות של בן אדם נחרץ: "לך לשי שלו. הוא יחזיר אותך על הרגליים. אתה תבכה, אבל תרוץ".

נו, מה עדיף, לבכות ולרוץ או לבכות ולא לרוץ?

התקשרתי לשי שלו. קבע לי תור לעוד שבוע. העוד שבוע היה היום בבוקר.

אז קם סחבק, שחה שני קילומטר פלוס, ירד על איזה משקה חלבון כמו איזה פקקטע באדי בילדר מזדקן ונסע למזכרת בתיה לשי שלו, שהוא מציל רצים מקצועי במקצועו.

המדבקה הראשונה נראתה מאיימת, אבל רק במידה.

20170117_111618

הכאב הוא הכרחי, הקלישאות נתונות לבחירה

השלט השני כבר היה אמור להדליק לי נורות אזהרה, אבל אתם מכירים אותי: אני, יש לי הרבה איכויות, אבל תבונה היא לא מהבולטות שבהן.

20170117_111603

הכל באהבה, עאלק.

נכנסתי.

שי, יהודי גדול, הסתכל לי על הרגל מפה ומשם, מישש קצת, בדק, בחן, הזיז, ואחרי דקה אמר לי: "יש לך runners knee. שחיקת סחוס."

בואו נעצור פה רגע ונהיה עם זה לשנייה: יש לי פרוגנוזה! אני חושב שהקושי האולטימטיבי שלי כספורטאי חובב בשנתיים האחרונות זה לדעת מה נכון, מה לעשות, מה מצבי כרגע, מה הבעיה. ואני מכיר הרבה הרבה אנשים חכמים ומנוסים שמציעים ומניחים הנחות וקובעים קביעות וממליצים המלצות, אבל אף אחד מהם לא ידע להגיד לי מה יש לי בדיוק.

עד הבוקר.

שי הראה לי קצת שרירים ועצמות על הפוסטרים שפיזיותרפיסטים תולים על הקיר כדי להסתיר כתמים ולהפחיד פציינטים. מסתבר שהארבע ראשי שלי מלא בגושים שמקצרים אותו, כמו קשרים בחבל, ומושכים את הפיקה מציר התנועה הסטנדרטי שלה. וזה כואב לאללה.

"ומה עושים?" שאלתי אותו

"משחררים."

אמר והתחיל לעבוד.

"וזה, אמא, כל מה שאני זוכר לפני שאיבדתי את ההכרה".

==

כן כן, זה כואב למות. ואני, כשאני עומד לצרוח מכאבים, אני מתחיל לצחוק. אז צחקתי הבוקר הרבה. צחקתי בדמעות, ביללות, בקללות, בנאקות, וגם בהפסקות. היה פעם מישהו שאמר "כמו שאני צחקתי שם, לא בכיתי שנים." ככה. היה איזה שלב משעשע שבו הברך הפחות כואבת שלי הגיבה לכאב ברגל השנייה וזינקה לתקרה, ושי סיפר לי על המטופלת שעשתה את זה ודפקה לו ברך במצח.

פייר, כשמגיע מגיע.

הקירות של שי מלאים בפוסטרים של ספורטאי-על שמטופלים וטופלו אצלו. הוא מסביר לי שהם מסוגלים לעמוד בכאב הרבה יותר גדול מאיתנו, ושאם מגיע אליו כדורגלן עם המצב שלי, הוא משחרר אותו בעשר דקות. "הגבות יידבקו לו לתקרה", שי אומר, "אבל נגמור עם זה צ'יק צ'יק". ותוך כדי שהוא מספר לי את זה, הבן אדם קורע לי את הצורה באכזריות של רס"פ בצבא של אסד.

אחרי שחשבתי שהכל נגמר וסבלתי מספיק, שי הוציא סט של כוסות רוח. מעולם לא ידעתי מה זה כוסות רוח. הייתי בטוח שזה משהו שקשור לפתגם. זה לא.

רגליים יפות, ארוכות, נחמדות, טובות, מתוקות של סחבק אחרי שעבר עליהן טרקטור

רגל יפה, ארוכה, נחמדה, חזקה, טובה, מתוקה של סחבק אחרי שעבר עליה טרקטור

מסתבר שזה משהו שקשור לקללות באשורית עתיקה, אבל אל תתנו ללוק המזעזע של הרגל שלי אחרי להטעות אתכם: כוסות הרוח היו החלק הפחות כואב.

זהו. עכשיו שבועיים עבודה עם גליל ועם לחץ על הפיקות וקומפרסים, וב-1 בפברואר סחבק יוצא לעשרים דקות ריצה.

יש לי הרגשה שעוד אלך לשי. קרוב לוודאי שלטיפולים תקופתיים. הוא מאגר לא רגיל של ידע ותבונה, וכמו שכתבתי כבר, זה אוצר בלום למתאמן שצריך תשובות מדויקות מדי פעם. מה שכן, פעם הבאה אני לוקח אתי לום.

הנשק הכי חשוב שלנו זה ההרתעה.

מה עשית היום בשביל לרוץ מרתון ב-2017?

רשומה רגילה

20170112_171904

האמת היא שהתשובה הפשוטה לשאלה שם למעלה היא שהתאפקתי. לא רצתי היום. ככה תרמתי לסיכויים שלי לרוץ מרתון ב-2017.

מותגים 1

כשפתחתי את הבלוג הזה, הזוגתי שתחיה אמרה לי, "ולך תדע, אולי אולי מנהלי שיווק ומנהלי מוצר חרוצים ישימו לב למה שאתה עושה פה, וישלחו לך דוגמיות נחמדות כדי שתכתוב עליהן! אני מתה לחזיות ספורט! למה לא תכתוב על חזיות ספורט?"

אני, מצידי, דפקתי לה את המבט הכי סוציאליסטי שלי, הפטרתי שאני "כותב בשביל הלב, לא בשביל מתנות", ושילבתי אצבעות מאחורי הגב. לונגג סטורי שורט: לא עבד. חצי שנה הבן אדם כותב בלוג, ולא תגידו רק כותב, גם רץ כמו ארנבת עיוורת ושוחה כמו לווייתן צולע – וכלום. נאדה. נישט. אף מנהל שיווק לא רואה אותי ממטר.

עד לפני שבועיים, כשאנשי השיווק של ספידו החליטו לשלוח לי חבילה. אני כמעט בטוח שהבחור שדיבר איתי אמר לעצמו בלב, "בלוג תחת. מרחמים אני שולח".

וככה, הגיע בגד ים יותר צבעוני משבוע הגאווה (מהמם!) ומשקפת חדשה, וכל אלה יעזרו לי לרוץ מרתון ב-2017!

מה?

20170112_175902

לא יודע, זה מה שכתוב בשלט הקטן שלהם שמונח על השולחן ומשמח את ליבי עד מאוד. תודה! בפעם הראשונה אי פעם, אני לגמרי מרגיש בחבר'ה.

כואב

כמובן, בתפנית מרושעת במיוחד של המזל האנושי, לפני שבועיים הפסתי לרוץ טוטאל, ועד עכשיו עדיין כואבת לי הברך. למה? לא יודע. כי ככה זה עם הברכיים שלי. שבועיים בלי לרוץ. לא בדיוק עוזר למאמצי המרתון של 2017.

ואם זה לא גרוע מספיק, אז ביליתי שבוע בעישון (!) וזלילת ממתקים מהדכדוך. אני חושב שככה השליח של ספידו מצא אותי במדרגות, מעשן פאקט מרלבורו וטוחן ארבעה קילו שוקולד בישול של צֶדֶ (מותגים, בייבי, מותגים!)

אבל אבל אבל, אל תירא ישראל אל תירא, השבוע כבר הייתי בבריכה שלוש פעמים ושחיתי שמונה קילומטר עוד לפני האימון האכזרי של מחר, למרות שהגרמין שלי משקר לגבי כל העניין (ע"ע: מותגים 2.)

מותגים 2

תראו מה זה הטכנולוגיה הזאת. אני על הגוגל דוקס שלי, מחוץ לבית ספר כצנלסון בגבעתיים, מקליד בטלפון ומחכה לילדה שתגמור עם החוג סקטים.

בקיצור, איפה הייתי?

כאילו שהשנה לא התחילה רע מספיק, גם הרצועה של הגרמין החליטה למות.

20170111_143737 20170111_152201

ואני וגרמין, יש לנו סיפור. לא בטוח שהוא מעניין, אבל הלו, הוא שלנו.

בקיצור, אני מסתכל על השעון הזה ושומע עליו כבר איזה חמש או שש שנים, מאז שחבר שלי יוד התחיל לרוץ ולאכול לי את הראש על הריצה. וכשהתחלתי לרוץ הוא אפילו היה נחמד ונתן לי את ה-610 שלו עד שאחליט מה אני רוצה מהחיים.

אחר כך קניתי גרמין לריצה, ואחרי עוד חצי שנה קניתי את הפיניקס 3, כי זה היה או זה או לקחת רוסי עצבני שיספור לי כמה בריכות אני שוחה, ואני פוחד מרוסים.

אז יש לנו כבר מערכת יחסים, לגרמין ולי. אני חושב שהוא מודד מרחקים כמו שמאלני אופטימי שאין לו מושג מהמציאות, ובגלל זה בסוף כל מירוץ של 10 ק"מ, בגרמין כתוב 10.5 או 11, ורק אלוהים יודע כמה הוא ימדוד לי במרתון, אבל למרות זאת, אני אוהב אותו.

ויש את העולם הסודי הזה שיש לך עם כל עונד גרמין שאתה פוגש ברחוב, כי שניכם רצים או שוחים או רוכבים, וברור שיש לשניכם עולם רוחני עשיר ומרגש ומלא סטיקרים של מספרים רוחניים על האוטו.

ונכון, אתה חולק את העולם הסודי הזה גם עם עונדי הפולאר והסונטו, אבל אנחנו לא ניתן לפרטים לחרבש לנו את הנרטיב, לא ככה?

איפה הייתי? אה, הלכה הרצועה. בקיצור, כבר התחלתי לשחות בלי שעון וראיתי בעיני רוחי איך כל התיעוד הספורטיבי שלי יורד למצולות, כי ייקח המון זמן עד שתהיה לי רצועה חדשה, אבל ביקור של שעה במעבדה בבני ברק, ומסתבר שיש אחריות ובסוף השעה סחבק והגרמין ורצועה חדשה יצאו שמחים וטובי לב מבני ברק.

אז שאפו ליבואן.

ואל תשכח את סחבק כשמגיע הגרמין 5 בעוד חודש-חודשיים, כן?

#שלחלחמך

פיזיו ופילאטיס

עד שאגיע ל"פיזיותרפיסט הקוסם" שהבטיחו לי, בשבוע הבא, חזרתי לפילאטיס לראשונה אחרי שנים. למעשה זו הפעם הראשונה שאני עושה רצפה ולא מכשירים.

וכן, כמו שתמיד אומרים, פילאטיס זה קסם והגוף שותה אותו בצמא, ואפילו הברכיים פחות כואבות למחרת אימון. לא עניין של מה בכך בחיים הדואבים האלה.

אז זהו, עד שתקראו את זה סחבק יילך להיזרק על איזה מזרון, והכל כדי לשקם את הגאווה הפגועה, ובעיקר את הברך המעאפנה. כי בכל זאת, מה עוד בן אדם יכול לעשות כדי לרוץ מרתון ב-2017.