שחייה זה כמו כתיבה: החוק הראשון של שחייה וכתיבה הוא שאתה לא יכול להפסיק. תפסיק ליום, יומיים, שלושה – ובום! אתה צריך להתחיל מחדש ואין לך שום כוח לדרעק הזה.

שחייה זה כמו כתיבה: הכי טוב על הבוקר.

שחייה זה כמו כתיבה: או שכל הגוף שלך רועד מרוב חשק לעשות את זה, או שבאלוהים – אתה לא רוצה לעשות את זה יותר לעולם.

שחייה זה כמו כתיבה: זה שאתה לא מרגיש את הידיים זה לא תירוץ אפקטיבי להפסיק.

שחייה זה כמו כתיבה: אתה תמיד צריך לגמור את המקטע הבא, אבל זה שגמרת אותו זה רק סיבה להתחיל את המקטע שאחריו.

שחייה זה כמו כתיבה: עדיף לרוץ, אבל למי יש ברכיים בשביל החרא הזה.

שחייה זה כמו כתיבה: זה שהתקלחת בסוף לא מוציא לך את הריח של זה מהנחיריים.

שחייה זה כמו כתיבה: עדיף לשבת למישהו על הזנב. לבד יותר קשה.

שחייה זה כמו כתיבה: סדר גודל של: 50% שלמחרת תתעורר חולה.

האימון של אתמול בערב

אני משתדל לשחות בבקרים, אבל לפעמים נאלץ להגיע לאימוני ערב. המסקנה שלי מאתמול בערב זה שכשהמאמן אומר לך לשחות 200 בינוני ואחרי זה 100 מהר בלי הפסקה, הוא בעצם מתכוון להגיד לך "תמות".

ואם הוא נותן לך שני סטים כאלה, הוא בעצם אומר "בייסורים".

ואם אתה מחליט להוביל את כולם ולא לעשות דראפטינג (לשחות על השובל של מישהו אחר. זה מפחית את המאמץ בעשרים אחוז) כמו בן אדם תרבותי – אז שאלוהים יעזור לך.

אחרי ה-600 מטר האלה של הייסורים, למאמן היה קונץ פטנט חדש: 100 מהר, 25 לאט לאט. כפול שמונה. הדבר הבא שאני זוכר, דוקטור, זה איך פגעתי בקרקעית.

אול אין אול היה אימון נחמד. ולחשוב שאשכרה בחנתי ברצינות את האפשרות ללכת לאימון גם הבוקר. באמת, אני בחור משעשע.

איך לעשות מה, אינעאל העולם

הכאב ראש האולטימטיבי של לוח האימונים שלי הוא לוח האימונים שלי.

אני יודע שאני רוצה לשחות לפחות ארבע פעמים בשבוע. זה החלק הפשוט, במיוחד כשלא רצים. יש לי שישה או שבעה אימונים בקבוצה לבחור מהם, ואם אני לא מספיק, אז אני משלים לבד באימוני נפח. זה קל. עם זה אני מסתדר.

הבעיה היא כל מה שהוא לא שחייה: אימוני חיזוק צריך לעשות, כדי להציל את הברך וגם כדי לשפר את השחייה. לא ככה?

בטח ככה.

אני מנסה לעשות את זה בג'ים בימים אלה. בבית יש לי נטייה לעגל פינות, ובג'ים יש מכשירי אימונים שמאפשרים לי לקרוע את עצמי בלי להתאמץ. אז ג'ים איט איז, פעמיים-שלוש בשבוע.

מה שלא משאיר זמן לדברים אחרים, כמו פילאטיס. אני אוהב פילאטיס. ויש לי גם מחשבות על קרוס פיט. והחבלים האלה, נו איך קוראים להם, שאנשים תולים את עצמם עליהם בפארקים ובשדרות. זה גם נראה נחמד. אני מאוד מתחבר להבעות הכאב של אנשים בשדרה.

ואופניים. אני מת לאופניים!

כל כך הרבה אימונים, כל כך מעט זמן. איך אתם מחליטים מה לעשות וכמה?

—

תוספת מאוחרת: שחייה זה כמו כתיבה. אי אפשר לאכול תוך כדי.

—

הגעתם עד לפה?

ב-20.2 אני מעביר סדנת אימייל בתל אביב.

ב-2.3 – סדנת תוכן בבני ברק.

תבואו.

אין דבר מביך יותר מבלוג על ריצה בלי ריצה. באמת. זה, קצת כמו ראש ממשלה בלי חקירה: לא יעלה על הדעת.

אבל מה לעשות, האמת המרה היא שלא רצתי עדיין ב-2017, ובעצם, מאז 28 בדצמבר אני עם הרגליים למעלה. אני מנסה להציל את כבודי עם הרבה הרבה שחייה ולא מעט פילאטיס, מצליח להגיע לשישה-שבעה אימונים בשבוע, אבל ריצה – יוק. לא מרתון ולא 300 מטר מסביב לבית הספר של הילדה. נאדה. כואבת הברך, יימח שמה.

למזלי, אני נפגש עם כל מי שמגיע לסדנאות שלי. זה ממש הרבה אנשים, ולפני שבוע הגיעה אחת שרצה, ואמרה לי בנחרצות של בן אדם נחרץ: "לך לשי שלו. הוא יחזיר אותך על הרגליים. אתה תבכה, אבל תרוץ".

נו, מה עדיף, לבכות ולרוץ או לבכות ולא לרוץ?

התקשרתי לשי שלו. קבע לי תור לעוד שבוע. העוד שבוע היה היום בבוקר.

אז קם סחבק, שחה שני קילומטר פלוס, ירד על איזה משקה חלבון כמו איזה פקקטע באדי בילדר מזדקן ונסע למזכרת בתיה לשי שלו, שהוא מציל רצים מקצועי במקצועו.

המדבקה הראשונה נראתה מאיימת, אבל רק במידה.

השלט השני כבר היה אמור להדליק לי נורות אזהרה, אבל אתם מכירים אותי: אני, יש לי הרבה איכויות, אבל תבונה היא לא מהבולטות שבהן.

נכנסתי.

שי, יהודי גדול, הסתכל לי על הרגל מפה ומשם, מישש קצת, בדק, בחן, הזיז, ואחרי דקה אמר לי: "יש לך runners knee. שחיקת סחוס."

בואו נעצור פה רגע ונהיה עם זה לשנייה: יש לי פרוגנוזה! אני חושב שהקושי האולטימטיבי שלי כספורטאי חובב בשנתיים האחרונות זה לדעת מה נכון, מה לעשות, מה מצבי כרגע, מה הבעיה. ואני מכיר הרבה הרבה אנשים חכמים ומנוסים שמציעים ומניחים הנחות וקובעים קביעות וממליצים המלצות, אבל אף אחד מהם לא ידע להגיד לי מה יש לי בדיוק.

עד הבוקר.

שי הראה לי קצת שרירים ועצמות על הפוסטרים שפיזיותרפיסטים תולים על הקיר כדי להסתיר כתמים ולהפחיד פציינטים. מסתבר שהארבע ראשי שלי מלא בגושים שמקצרים אותו, כמו קשרים בחבל, ומושכים את הפיקה מציר התנועה הסטנדרטי שלה. וזה כואב לאללה.

"ומה עושים?" שאלתי אותו

"משחררים."

אמר והתחיל לעבוד.

"וזה, אמא, כל מה שאני זוכר לפני שאיבדתי את ההכרה".

==

כן כן, זה כואב למות. ואני, כשאני עומד לצרוח מכאבים, אני מתחיל לצחוק. אז צחקתי הבוקר הרבה. צחקתי בדמעות, ביללות, בקללות, בנאקות, וגם בהפסקות. היה פעם מישהו שאמר "כמו שאני צחקתי שם, לא בכיתי שנים." ככה. היה איזה שלב משעשע שבו הברך הפחות כואבת שלי הגיבה לכאב ברגל השנייה וזינקה לתקרה, ושי סיפר לי על המטופלת שעשתה את זה ודפקה לו ברך במצח.

פייר, כשמגיע מגיע.

הקירות של שי מלאים בפוסטרים של ספורטאי-על שמטופלים וטופלו אצלו. הוא מסביר לי שהם מסוגלים לעמוד בכאב הרבה יותר גדול מאיתנו, ושאם מגיע אליו כדורגלן עם המצב שלי, הוא משחרר אותו בעשר דקות. "הגבות יידבקו לו לתקרה", שי אומר, "אבל נגמור עם זה צ'יק צ'יק". ותוך כדי שהוא מספר לי את זה, הבן אדם קורע לי את הצורה באכזריות של רס"פ בצבא של אסד.

אחרי שחשבתי שהכל נגמר וסבלתי מספיק, שי הוציא סט של כוסות רוח. מעולם לא ידעתי מה זה כוסות רוח. הייתי בטוח שזה משהו שקשור לפתגם. זה לא.

מסתבר שזה משהו שקשור לקללות באשורית עתיקה, אבל אל תתנו ללוק המזעזע של הרגל שלי אחרי להטעות אתכם: כוסות הרוח היו החלק הפחות כואב.

זהו. עכשיו שבועיים עבודה עם גליל ועם לחץ על הפיקות וקומפרסים, וב-1 בפברואר סחבק יוצא לעשרים דקות ריצה.

יש לי הרגשה שעוד אלך לשי. קרוב לוודאי שלטיפולים תקופתיים. הוא מאגר לא רגיל של ידע ותבונה, וכמו שכתבתי כבר, זה אוצר בלום למתאמן שצריך תשובות מדויקות מדי פעם. מה שכן, פעם הבאה אני לוקח אתי לום.

הנשק הכי חשוב שלנו זה ההרתעה.

האמת היא שהתשובה הפשוטה לשאלה שם למעלה היא שהתאפקתי. לא רצתי היום. ככה תרמתי לסיכויים שלי לרוץ מרתון ב-2017.

מותגים 1

כשפתחתי את הבלוג הזה, הזוגתי שתחיה אמרה לי, "ולך תדע, אולי אולי מנהלי שיווק ומנהלי מוצר חרוצים ישימו לב למה שאתה עושה פה, וישלחו לך דוגמיות נחמדות כדי שתכתוב עליהן! אני מתה לחזיות ספורט! למה לא תכתוב על חזיות ספורט?"

אני, מצידי, דפקתי לה את המבט הכי סוציאליסטי שלי, הפטרתי שאני "כותב בשביל הלב, לא בשביל מתנות", ושילבתי אצבעות מאחורי הגב. לונגג סטורי שורט: לא עבד. חצי שנה הבן אדם כותב בלוג, ולא תגידו רק כותב, גם רץ כמו ארנבת עיוורת ושוחה כמו לווייתן צולע – וכלום. נאדה. נישט. אף מנהל שיווק לא רואה אותי ממטר.

עד לפני שבועיים, כשאנשי השיווק של ספידו החליטו לשלוח לי חבילה. אני כמעט בטוח שהבחור שדיבר איתי אמר לעצמו בלב, "בלוג תחת. מרחמים אני שולח".

וככה, הגיע בגד ים יותר צבעוני משבוע הגאווה (מהמם!) ומשקפת חדשה, וכל אלה יעזרו לי לרוץ מרתון ב-2017!

מה?

לא יודע, זה מה שכתוב בשלט הקטן שלהם שמונח על השולחן ומשמח את ליבי עד מאוד. תודה! בפעם הראשונה אי פעם, אני לגמרי מרגיש בחבר'ה.

כואב

כמובן, בתפנית מרושעת במיוחד של המזל האנושי, לפני שבועיים הפסתי לרוץ טוטאל, ועד עכשיו עדיין כואבת לי הברך. למה? לא יודע. כי ככה זה עם הברכיים שלי. שבועיים בלי לרוץ. לא בדיוק עוזר למאמצי המרתון של 2017.

ואם זה לא גרוע מספיק, אז ביליתי שבוע בעישון (!) וזלילת ממתקים מהדכדוך. אני חושב שככה השליח של ספידו מצא אותי במדרגות, מעשן פאקט מרלבורו וטוחן ארבעה קילו שוקולד בישול של צֶדֶ (מותגים, בייבי, מותגים!)

אבל אבל אבל, אל תירא ישראל אל תירא, השבוע כבר הייתי בבריכה שלוש פעמים ושחיתי שמונה קילומטר עוד לפני האימון האכזרי של מחר, למרות שהגרמין שלי משקר לגבי כל העניין (ע"ע: מותגים 2.)

מותגים 2

תראו מה זה הטכנולוגיה הזאת. אני על הגוגל דוקס שלי, מחוץ לבית ספר כצנלסון בגבעתיים, מקליד בטלפון ומחכה לילדה שתגמור עם החוג סקטים.

בקיצור, איפה הייתי?

כאילו שהשנה לא התחילה רע מספיק, גם הרצועה של הגרמין החליטה למות.

ואני וגרמין, יש לנו סיפור. לא בטוח שהוא מעניין, אבל הלו, הוא שלנו.

בקיצור, אני מסתכל על השעון הזה ושומע עליו כבר איזה חמש או שש שנים, מאז שחבר שלי יוד התחיל לרוץ ולאכול לי את הראש על הריצה. וכשהתחלתי לרוץ הוא אפילו היה נחמד ונתן לי את ה-610 שלו עד שאחליט מה אני רוצה מהחיים.

אחר כך קניתי גרמין לריצה, ואחרי עוד חצי שנה קניתי את הפיניקס 3, כי זה היה או זה או לקחת רוסי עצבני שיספור לי כמה בריכות אני שוחה, ואני פוחד מרוסים.

אז יש לנו כבר מערכת יחסים, לגרמין ולי. אני חושב שהוא מודד מרחקים כמו שמאלני אופטימי שאין לו מושג מהמציאות, ובגלל זה בסוף כל מירוץ של 10 ק"מ, בגרמין כתוב 10.5 או 11, ורק אלוהים יודע כמה הוא ימדוד לי במרתון, אבל למרות זאת, אני אוהב אותו.

ויש את העולם הסודי הזה שיש לך עם כל עונד גרמין שאתה פוגש ברחוב, כי שניכם רצים או שוחים או רוכבים, וברור שיש לשניכם עולם רוחני עשיר ומרגש ומלא סטיקרים של מספרים רוחניים על האוטו.

ונכון, אתה חולק את העולם הסודי הזה גם עם עונדי הפולאר והסונטו, אבל אנחנו לא ניתן לפרטים לחרבש לנו את הנרטיב, לא ככה?

איפה הייתי? אה, הלכה הרצועה. בקיצור, כבר התחלתי לשחות בלי שעון וראיתי בעיני רוחי איך כל התיעוד הספורטיבי שלי יורד למצולות, כי ייקח המון זמן עד שתהיה לי רצועה חדשה, אבל ביקור של שעה במעבדה בבני ברק, ומסתבר שיש אחריות ובסוף השעה סחבק והגרמין ורצועה חדשה יצאו שמחים וטובי לב מבני ברק.

אז שאפו ליבואן.

ואל תשכח את סחבק כשמגיע הגרמין 5 בעוד חודש-חודשיים, כן?

#שלחלחמך

פיזיו ופילאטיס

עד שאגיע ל"פיזיותרפיסט הקוסם" שהבטיחו לי, בשבוע הבא, חזרתי לפילאטיס לראשונה אחרי שנים. למעשה זו הפעם הראשונה שאני עושה רצפה ולא מכשירים.

וכן, כמו שתמיד אומרים, פילאטיס זה קסם והגוף שותה אותו בצמא, ואפילו הברכיים פחות כואבות למחרת אימון. לא עניין של מה בכך בחיים הדואבים האלה.

אז זהו, עד שתקראו את זה סחבק יילך להיזרק על איזה מזרון, והכל כדי לשקם את הגאווה הפגועה, ובעיקר את הברך המעאפנה. כי בכל זאת, מה עוד בן אדם יכול לעשות כדי לרוץ מרתון ב-2017.

אתמול שוב לקחנו את אבא של אלה לנמל. הוא מתקרב ל-90, וגר כבר שנה בתל אביב אחרי 70 שנה בירושלים. נדמה לי שהוא נהנה מכל רגע מהנוף הנשקף מהקומה ה-12 בדירה שלו, אבל הוא נהנה שבעתיים לצאת מהבית. אז זוגתי עושה את המאמץ, ואני מצטרף.

והתפעלנו מהנמל. למרות שעברו כבר שש וחצי שנים מאז שחזרנו, אלה ואני, לתל אביב. ולמרות שתל אביבים לא מתרגשים בדרך כלל ממתחמים מסחריים עצומים שאמורים לענות על צרכי הריגוש הבסיסיים של תיירים מצרפת או מלוס אנג'לס או ממודיעין. לנו הרי יש את הים ואת הירקון כל יום. אני רץ שם הרבה, ובמקרה הייתי בנמל שלוש פעמים בחודש האחרון. לשרונה ולתחנה אנחנו לא הולכים, כי מלא שם בתיירים מלוס אנג'לס וצרפת ומודיעין שקונים חולצות של נייקי ב-400 שקל. זה לא מי יודע כמה אותנטי. אנחנו לא עושים דברים כאלה. אין לנו 400 שקל לחולצה. 

ובכל זאת התפעלנו. כי יפה שם ומזמין, ויש מקום לאנשים שבאים ממודיעין ולוס אנג'לס וצרפת, וגם לזקנים שיורדים מהקומה ה-12 בנווה שרת ורוצים לנשום קצת אוויר אחר של ים ונהר ונמל. תל אביב היא חוץ לארץ אחד גדול ומתמשך. לפני שבע או שמונה שנים ביקרנו פה כתיירים ממודיעין. הלכנו ברוטשילד ואמרתי לה, תקשיבי, זה ממש כמו פאריס פה. ובאמת, זה לא כזה טעים, אבל זה עשיר ומרגש כמו פאריס. ולפרקים גם יפה כמו פאריס.

זו זכות גדולה לגור ולרוץ בכזה מקום. לא כל אחד זוכה לזה.

==

הבוקר יצאתי ל-18 ק"מ. הרבה זמן לא רצתי ריצות ארוכות כל כך. בתחילה חשבתי לעשות את זה בפארק, אבל אז גיליתי שאין לי אוטו.

מה שיפה עם כל העניין הזה של ריצה, שהמון פעמים בעיות קטנות כאלה הופכות ליתרונות. החלטתי לרוץ לים ומשם דרומה. נראה לאן נגיע. ככה, סידרתי לעצמי מסלול שעוד לא ניסיתי מעולם, ועל הדרך מסקנה (שקצת חוזרת על עצמה): בריצות נפח, הכי כדאי לגוון מסלולים לגמרי לגמרי. כלומר, לצאת בכל פעם למסלול שלא ניסית. זה לא שלא יהיו בעיות, אבל ליתרונות פשוט אין תחליף. ולאנשים יצירתיים שמשתמשים בריצה כפלטפורמה יצירתית וחשיבתית יש המון מה להרוויח ממסלולים חדשים. למעשה, ספק אם יש עוד משהו שיכול לעורר ככה את הלב ואת המוח.

מה שכן, אני ממליץ בחום לקחת אתכם קצת כסף וטלפון, כדי שמישהו יבוא לחלץ אתכם אם הלכתם לאיבוד, וכדי שיהיה איך לממן משהו קטן לאכול ולשתות ומונית הביתה אם נתקעתם.

עכשיו, בהיותי טיפוס איטי להחריד, הבנתי היום, קרוב לשנתיים אחרי שהתחלתי לרוץ, שמרתון הוא תוכנית לטווח ארוך. ובשביל טיפוס כמוני, שברמה הפרקטית באמת מתקשה לראות מעבר לקצה האף שלו ושיש לו יכולת קשב וריכוז של קוקר ספנייל דמנטי, זו תובנה רבת ערך. בעצם, זה אומר שאני מתכנן לטווח ארוך. תמיד חלמתי להצליח לעשות את זה, והנה, זה כאן.

בעצם, עזבו אכם ממרתון. גם חצי מרתון זה תכנון לטווח ארוך. גם עשרה ק"מ. אפילו כדי להגיע לחמישה הקילומטרים הראשונים נדרשות תוכנית ומשמעת. זה אומר שאני מתוכנן וממושמע! שמישהו יילך ללחוש את זה על קברו של אבא שלי. יש מצב שהאיש יתעורר בתדהמה.

מה שכן, כרגיל, אני מנסה לקחת את עצמי ברצינות עד רמה מסוימת בלבד. אז בעוד שבועיים חצי מרתון בערבה. חצי המרתון הרשמי האחרון שלי (והשני בסך הכל) היה באוגוסט. הגיע הזמן למשהו חדש. אחר כך, אם הברכיים יאפשרו, אמשיך להגביר מרחקים בינואר, פברואר ומרץ, ואולי אולי, אם הברך תאפשר את זה, אז באפריל או במאי.

ולא, אני עוד לא מחליט איפה ומתי ונרשם. מוקדם לי מדי. אתה יכול לחכות עם הצעת הנישואין למרתון עד הרגע האחרון. זה בסך הכל יעלה עוד 100 שקל או 30 יורו.

 

חזרתי לרוץ השבוע' אחרי 12 יום כמעט, ועכשיו אני כותב את הפוסט הזה בראש, כל הדרך מחיפה לתל אביב.

אני חושב על אהבה. גם כי אני טיפוס קיטשי וסנטימנטלי עד מבוכה של ממש לסובבים אותו, גם כי אני מוקף אהבה יומיום מבוקר עד ערב וגם אחר כך, וזה לא משהו שכדאי לא לשים לב אליו. וגם בגלל המנהרה הזו שנכנסתי אליה. מנהרת האהבה.

יש מעט דברים, מקומות, חפצים, אנשים בעולם שאני יותר אוהב מאשר את ברוס ספרינגסטין. אני אוהב אותו כמו שאוהבים אח גדול נערץ. אני אוהב אותו כמו שאוהבים דוד כריזמטי. אני אוהב אותו כמו אבא. אני אוהב אותו כמו החבר הכי טוב בעולם, ההוא שאתה אשכרה יכול לספר לו על החיים שלך. זה לא משהו שגברים עושים בקלות.

ואני אוהב כמעט את כל מה שהוא עשה.מאז איפשהו בתחילת שנות השבעים ועד עכשיו. ובטח גם אחורי זה. זה הרבה הרבה שירים שאני אוהב. חזק. עם כל הלב.

ועדיין, יש שירים ויש תקופות שאתה אוהב אחרת. אוהב במיוחד. שירים שהם קצת יותר נדירים. שלא צצים בכל הופעה. שאתה לא מקבל בכל פעם. אנחנו, הספרינגסטינאים, אנחנו שומעים הופעות יותר מתקליטים. וכשצצים לנו הנדירים האלה בהופעות, בין badlands ל-born to run, אנחנו ככה יוצאים במחולות אקסטטיים.

אנחנו טיפוסים בסיסיים, אני מודה.

אני שומע הופעה מ-88'. מהטור המעט שכוח ההוא שבא אחרי Born in the USA, אחרי מהומת העולם, אחרי שהוא היה לרגע סוג של מייקל ג'קסון עם בנדנה. הטור של Tunnel of love. מעולם לא הרביתי לשמוע אותו, והחווייה – במיוחד אחרי שלא שמעתי את ברוס כמה שבועות – היא רכבת הרים של עונג, ואין ירידות, אפילו לרגע. רק פסגה, ועוד פסגה, ועוד פסגה. כמו סקי.

סקי לגן עדן.

וכל כולי, גוש אהבה רועד, כמו נערה שצופה ב-The voice. כמו אלכוהוליסטית זקנה שקיבלה סוף סוף עונה חדשה של האח הגדול: מישהו שם בצד השני של המוזיקה לוחץ לי על כל הכפתורים. ברוס עומד על הבמה ומדבר אל הקהל כמו החבר הכי טוב שלך. כמו הטיפוס הזה מהשכבה שכולם כולם רוצים להיות החברים שלו, ואיכשהו הוא מצליח להמשיך להיות מקסים לכולם.

והוא מדבר. השנה היא 1988, ואני יושב על הדשא בלוס אנג'לס או בניו ג'רזי או בצמח, אבל הפעם אני כבר יודע את כל מה שאני יודע בגיל 45. והפעם נורית עם חולצת הפסים תיפול מאוהבת לרגלי, או לפחות תשים לב שאני קיים. כי אני כבר יודע את כל הדברים שיודעים בגיל 45. ברוס הסביר לי.

אני חושב על התחושה הנפלאה הזו שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. להשיג כל מה שיש להשיג. אפילו את נורית. זו התחושה הזו שרק ברוס וריצה יכולים לתת לי. כי כבר רצתי חמישה ועשרה ועשרים קילומטר. רצתי ורצתי ורצתי. ואני כבר יודע – אוי, אלוהים, כמה שזה קיטשי! – שעם מספיק התמדה ומספיק עבודה ומספיק ירידה לפרטים, אני יכול הכל.

אני יכול לשבת על הדשא בהופעה של ברוס ב-1988, מוכה אהבה לנורית עם חולצת הפסים. אני יכול סוף סוף למשוך את תשומת ליבה. ואני יכול להמשיך ולהשיג את כל מה שאני רוצה. כל מה שאני צריך זה לצאת לריצה.  

זהו, טייטס וגופייה זרחנית, נעלי ספורט ורצועת דופק. אז מה אם עשר וחצי בערב? יש לי את כל מה שאני צריך ואני בדרך החוצה.

ועכשיו, כשאתם קוראים את זה, לא נותר לי אלא לרוץ.

נסענו לקורמאיור, שהיא עיירה ציורית ועשירה להחליא בצד האיטלקי של המון בלאן. זוגתי, בניצול חסר בושה של השבוע הכי זול בעונת החורף, מצאה איזה דיל מבהיל למלון מקסים, ויום למחרת יום ההולדת שלי נסענו לציין אותו בקצת אינטימיות רומנטית.

מקום נהדר, קורמאיור. רק בעיה אחת יש לו: אין אף חנות של דקת'לון בסביבה. עכשיו, בינינו, אירופה זה יופי של מקום. נוף נהדר, תחושת חופש, ערים יפהפיות, אנשים מתוחכמים, היסטוריה מפוארת – אבל זה הכל רקע. מה הערך של כל הפאר וההדר והשלווה והנוף האלה, אם אתה לא יכול להיכנס לדקת'לון כמו בן אדם תרבותי?

אין דקת'לון בסביבה. אכן סוף העולם. אבל לא אנשים כמונו ירתעו מפרטים שכאלה. נכנסנו לאוטו, נסענו במנהרה מתחת למון בלאן (רק 45 יורו!) המשכנו דרך עמק ציורי ושלוש שרשראות הרים מינוריות, עברנו דרך פתח סודי, השתלשלנו לבאר עתיקה, חלפנו דרך שלוש מערות (לא הערנו את הדובים!) ויצאנו בקצה השני בחנייה של דקת'לון בעיירה קטנה מצפון מערב לשמוני.

איך נעים בדקת'לון! כמה דברים יש שם בפנים שהבן אדם לא צריך! משקפי ריצה ומשקפי שחייה ומשקפי סקי ומעיל ריצה ומעיל שחייה ומעיל טייסים ומעיל רוח ומעיל סקי וטייטס לגשם, טייטס לשלג, טייטס לריצה, טייטס ליוגה, טייטס לאגרוף, טייטס לרכיבה, טייטס במבצע, טייטס בצהוב זרחני. כמה טייטס, באלוהים! ולחשוב שעד לפני חודשיים לא הייתי נוגע בטייטס במקל.

לונג סטורי שורט, יצאנו עם 18 חולצות ריצה, 16 גופיות ריצה, 24 מעילי רוח לריצה ו-291 זוגות טייטס. וחוץ מזה ארבעה בגדי ים (שיהיה ספייר), ילקוט ריצה, משקפי ריצה, רצועת דופק, שעון דופק, לקוחה בלי דופק, קצת דברים לשלג, סקייטים לילדה, שולחן פינג פונג לגיסתי, 3-4 זוגות נעליים, ארבעה שייקרים, אבקת חלבון, חטיפי חלבון, 41 זוגות גרביים ו-15 קילו מזון לכלבים שהיה במבצע.

יש למישהו כלב?

ובאמת, מה שיפה בפעילות ספורטיבית, מה שבאמת ובתמים ממלא את הבן אדם בגאווה ובשמחה – אולי אפילו באושר – זה שכל אחד יכול לעשות את זה. אתה לא צריך להוציא כסף על שום דבר. לא מאמנים ולא ציוד ולא אקססוריז. כל מה שאתה צריך זה בסך הכל לצאת מהבית ולהתחיל לרוץ.

(אבל נחמד שיש טייטס).

ברוך אתה אדושם ששמרנו והובילנו ותדלקנו וברכנו והביאנו למקום הזה! אמן! ברוך אתה אדושם בורא מיני טייטסים ודרייפיטים ומיני חטיפי חלבון וג'לים ומלחים! אמן ואמן כפרה עליך אדושם!

==

בעניין אחר לגמרי: בינואר אני עורך סדנאות כתיבה בתל אביב, חיפה ובאר שבע. מוזמנים לבוא בעצמכם, לספר לחברים לשלוח עובדים מהחברה, קולגות או אנשים אחרים שרוצים לשפר את כישורי הקריירה שלהם. יהיה מועיל, ואפשר לדבר על ריצה בהפסקות.

בשלישי בערב אחרי הריצה הברך כבר כאבה מספיק כדי שאדע שחלומות המרתון שלי צריכים לנוח טיפה, ועוד יותר מהם, הברך שלי צריכה לנוח איזה חמישה ימים או שבוע.

כתבתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים, שזו קלישאה.

אין דבר, חשבתי לעצמי, נעשה כמה ימי שחייה. מה מסובך? מה רע? לא כואב בברך, לא כואב בשום מקום אחר, לא מזיעים, לא גומרים את הנעליים. שחייה זה אליפות. במיוחד כשכואבת הברך.

ושור אינאף, ביום רביעי סחבק מצא את עצמו במים. ומה יש לכתוב על שחייה בבריכה? אתה מתחיל בצד אחד, שוחה לצד השני, ובחזרה. וככה איזה פעם, פעמיים או חמישים. אין מה לחדש.

הנה, אני שחיתי 120 בריכות. אין לי שום דבר מעניין להגיד על זה, למעט העובדה שאחרי 80 בריכות, השתלטו לי על המסלול שלוש נשים, והצליחו להפריע אחת לשנייה אפילו יותר משהן הפריעו לי. בכלל, היתה לי תחושה שהן ממשיכות מריבה שהתחילה בצנעה ב-1915.

אהבתי במיוחד את ההיא שפשוט פסעה מעדנות במסלול שלי, משוחחת עם מישהי במסלול הסמוך ואדישה לחלוטין לאנשים שבאו לבריכה כדי לעשות דברים אחרים. לשחות, למשל. חוץ מלהביא למים את הקוקר ספנייל שלה שיחרבן עלי היא עשתה הכל.

אבל אני, לא אכפת לי. אני שוחה. לשם וחזרה, לשם וחזרה, לשם וחזרה, ולפעמים, כדי לגוון – לשם וחזרה.

וככה חשבתי שאשחה גם בחמישי ושישי ושבת, רק שקמתי באמצע הלילה, וגיליתי שהעורף שלי תפוס כמו אדמתנו הקדושה בעמונה.

בן אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. ומילא אלוהים, שריר הטרפז שלו מתגלגל ברצפה, נקרע מצחוק.

הבוקר הכרזתי על השבוע הזה כשבוע כאב, והחלטתי להקדיש אותו למנוחה ולטעמים חדשים של האגן דאז. קלישאה, אני אומר לכם. כל הכאבים האלה, כולם כבר היו פה בעבר, כולם מרגישים בדיוק כמו פעם, ואתם מבזבזים את הזמן שלכם כשאתם קוראים על דברים שידעתם שיקרו.

==

בעודי כותב בראש את הטקסט הזה כמו שאני עושה בדרך כלל, ישבתי באוטו, גנחתי את כאבי הברך שלי ושמעתי איזה פלייליסט שיש לי בטלפון (אני אומר את זה כאילו יש לי הרבה פלייליסטים בטלפון. יש לי אחד.) יש שם את ספרינגסטין, את פרל ג'אם וקצת Avett Brothers. וגם כן כמה שיחות טלפון מוקלטות שלי שהתגנבו פנימה, אבל נדלג על זה. זה בעיקר ברוס ופרל ג'אם, פרל ג'אם וברוס.

ואני מבסוט נורא, למרות הברך והעורף, כי אתם יודעים, בן אדם שומע את ברוס ופרל ג'אם, פרל ג'אם וברוס. מה, מה כבר יכול להשתבש. זה התחיל בדרך מתל אביב עם The Price You Pay ומאז ידע המון המון שיאים. בחצי שעה האחרונה, אני חושב לעצמי, רוב השיאים הם של פרל ג'אם דווקא.

וכמו שאני חושב את זה, קלישאות כמו קלישאות, הגיטרה מסמנת שהגיע הזמן של Black. אני יודע, זה הכי בנאלי בעולם, אבל הלו, כשהשיר הזה יצא הייתי בן 19 או 20, ותמיד הייתי באמצע מאוהבות או פרידה ו-I know someday you'll have a beautiful life ורק מלחשוב על זה אני מתחיל לייבב כמו תחקירן במשרד של עופר וינטר.

קלישאות קלישאות, אני מקנח את האף וחושב, אבל מי היה מאמין שהשיא של הפלייליסט הזה יהיה של אדי ודר דווקא? אני כבר באיילון עובר מתחת לגשר רוקח, תוהה על העניין המטריד הזה, ואז הפסנתר של של רוי ביטן פוצח באינטרו השני הכי מפורסם שלו, בשיר ההוא על הסמטאות האחוריות, ואני חושב לעצמי שפרל ג'אם הם נפלאים, אבל אין, אין שום דבר בעולם שדומה לברוס ספרינגסטין.

קלישאה, אני יודע. אני קלישאה, החיים שלי קלישאה והטעם שלי קלישאה. ותשאלו כמה אנשים. הם יספרו לכם איך בהופעות אני תמיד יודע מה יהיה השיר הבא. כי אני מזהה את הקלישאה בהתרחשותה ואת הנוסטלגיה בהתהוותה, אבל זה לגמרי בסדר ככה. החיים שלי אולי קלישאה, אבל לא הייתי מוותר ולו על בדל מובן מאליו אחד.

טוב, אולי חוץ מהכאבים בברך.

 

• המרחק מהבית שלי לאיצטדיון וינטר ברמת גן הוא 3.2 ק"מ. בשביל בן אדם שגדל בסבנטיז ובאייטיז ושמע כל שבת שירים ושערים כמו נרקומן "איצטדיון וינטר ברמת גן" זה הרבה יותר מציון מקום. זה סוג של מוקד עלייה לרגל. מכה. בית מקדש.

 

• השבוע השער של וינטר היה פתוח. בקושי עצרתי את עצמי מלעשות סיבוב בתוך האיצטדיון.

 

• היום שוב הייתי ברעננה. החוג של יונתן ברעננה הוא הזדמנות בלתי חוזרת (כלומר, חוזרת פעם בשבוע, אבל למה לדקדק, למה?) לרוץ מסלולים שאני לא מכיר. כתבתי כבר, כשיש לך מסלול חדש לרוץ – רוץ אותו!

 

• העניין עם מסלולים חדשים זה לא רק שאתה רואה מקומות חדשים ובניינים חדשים ואנשים חדשים ורמזורים חדשים ופקקים חדשים. העניין בלרוץ במסלול חדש זה שהוא מתעסק לך בחיווטים של המוח. אתה מאמן לא רק את הירכיים והברכיים והשוקיים, אלא גם את החיווטים בתוך המוח.

• ולאמן חיווטים בתוך המוח בגילי האו-טו-טו סופני, זה משהו שאתה לוקח כשיש לך הזדמנות. זה כמו להיכנס למנהרת זמן. נכון, לא תיסע הרבה אחורה, וסביר להניח שתצא ממנה ברחובות, אבל נותנים לך להיות דאג וטוני לרגע, לא תיקח?

 

• רעננה והרצליה זה לא תל אביב. מלא עליות קטנות ונחמדות ומועילות!

 

• עוד אימון למוח זה לעקוף צוחפתים ברחוב אחוזה. יה רבנן, כמה צוחפתים! וכולם הולכים ככה בצוחפתית באלכנוס.

 

• לא, באמת, פעם זה הכל היה אמריקאים ואמריקאים ברעננה. איפה הלכו כולם? לעמונה?

 

• בקיצר, מסתבר שההמשך של 531 מרעננה מערבה סגור. יה רבנן איך קשה לבן אדם אחרי שלושה קילומטר ריצה לא לרדת לאוטוסטרדה שאין בה מכוניות! אבל בכל זאת, לך תדע מי אולי נוסע שם ובאיזה מהירות. וחושך מצרים. התאפקתי. וכל הכבוד לי גם.

 

• כשאתה רץ יש לך מלא זמן לחלום חלומות. ואם אתה רץ מספיק זמן, החלומות האלה הופכים לתוכניות.

 

• ואלה תוכניות גרנדיוזיות, כי אתה לא חושב "אני ארוץ 14 קילומטר בשבת". אתה חושב "אני ארוץ מרתון באביב ואולטרה בסתיו".

 

• התכוונתי לרוץ 11 ק"מ. 11 זה מספר ראשוני. קשה לעבוד איתו. אני שונא מספרים ראשוניים!

 

• מסתבר שמהאמצע של רעננה ועד פסי הרכבת של הרצליה-כפר שמריהו, יש כולה שישה ק"מ.

 

• ומסתבר גם שרוכבי אופניים חשמליים חוצים רמזור רכבת אדום. וחבל. הם עלולים להידרס וזה לא טוב לאופניים.

 

• אתם בטח יודעים שאיילון נגמר בשבעת הכוכבים. וכשאתה רץ בצפון הרצליה, אתה יכול לרדת לאיילון ולרוץ ככה לבד על האוטוסטרדה! יה רבנן איך קשה לבן אדם אחרי שישה קילומטר ריצה, מלא אנדורפינים וכל אנדורפין חבר מרכז ליכוד, לא לרדת לאוטוסטרדה שאין בה מכוניות! אבל בכל זאת, לך תדע מי אולי נוסע שם ובאיזה מהירות. וחושך מצרים. התאפקתי. וכל הכבוד לי גם.

 

• רוכבי האופניים החשמליים בהרצליה, תל אביב, רעננה, רמת גן וגבעתיים, כולם ביחד, חולקים ביניהם מוח אחד. לא גדול.

 

• החלטתי לרוץ 12 ק"מ. 12 זה יופי של מספר. הוא מתחלק ל-2, 3, 4, 6. פצצה של מספר. כולם אוהבים את 12. אבל אני יש לי בעיה של נון-קונפורמיזם. שזה אומר שאם כל הילדים שותים זיפ, אני שותה טרופית. אפילו אם אני שונא טרופית. כי ככה זה, בן אדם חייב להיות מיוחד. ורק אני ככה בעולם, רוצה להיות מיוחד. כולם מסתפקים בלהיות כמו כולם. אבל אני? מה פתאום. זיבי אני ארוץ 12 ק"מ!

 

• אז רצתי 13 ק"מ. 13 זה טוב. 13 זה מספר ראשוני. אני אוהב מספרים ראשוניים.

• לרוץ זה כואב בברכיים, אינעאל העולם. אבל מה שיפה זה שאם אתה רץ יותר מהר, אז יותר כואב לך בברכיים. בקיצור, תרוץ פחות מהר, פחות יכאב. אלמנטרי, ווטסון.

 

• אבל בכל זאת קניתי לי בנגיי. בן אדם לא מעשן, לא עושה סמים, מה נשאר לו בחיים? נכוןץ בנגיי.

• מכל העיסוקים וההורות והדברים של המבוגרים שאאני עושה, נהיו לי ארבעה ימים בלי בריכה. אז מחר נשחה. אולי שלושה. אולי ארבעה. אולי חמישה ק"מ. שחייה זה טוב. גם שלו, גם לא כואב בברכיים, והכי חשוב – אתה לא שומע את הדביל עם האופניים החשמליים כשהאוזניים שלך בתוך המים.

מצד אחד, אנשים אומרים לי מדי פעם שהבלוג הזה ממלא אותם במוטיבציה ומוציא אותם מהבית, ומצד שני יש לי תחושה קבועה של בן אדם שעף על עצמו כל כך גבוה, שכבר מזמן היו צריכות להינמס לו הכנפיים. והבלוג? הבלוג כבר מזמן היה צריך להינמאס על שניים וחצי קוראיו.

להינמס להינמס להינמס. וואו, איזו מילה איומה. סליחה.

אז אפתח בהתנצלות ובהסבר: אני, העניין שלי עם העולם הזה הוא לכתוב. אז זה מה שאני עושה. וכל מה שאני מצליח לחזור איתו מכל הספורט הזה, הוא תיעוד של מה עשיתי, איפה הייתי וכמה השמנתי. זה מה יש. אני מנסה לכתוב את זה מעניין, אבל לא בטוח שמצליח לי. ואני גם מנסה לא להישמע מרוצה מעצמי מדי. אפילו שמדי פעם אני כן.

כי כל הספורט הזה, הוא משנה את החיים. הוא משנה את התודעה. הוא מאפשר לעשות דברים שלא האמנתם שתוכלו לעשות. ואני לא מדבר על מרתונים. אני מדבר על המשפחה והעבודה וההבטחות הקטנות שאנחנו לא עומדים בהן, והספורט מלמד אותי שאפשר.

אבל אני לא מתכוון לדבר על זה היום. במקום זה, אעוף על עצמי כרגיל.

==

הכי נחמד שהאחים שלי מספרים לי כמה הם רצו היום. ואז הם מעירים לי שזה שום דבר לעומת מה שאני עושה, והם סתם חובבנים. ואז, כשהם אומרים לי את זה, אני הולך לימים הראשונים שלי עם הגרמין, איפשהו לפני קצת יותר משנה (האמת היא שהתחלתי לפני יותר משנה וחצי, אבל אז עוד לא היה לי שעון שמתעד את כל זה).

אני יודע שאנשים תוהים איך בדיוק עושים את זה. התשובה שלי נכון להיום, היא צעד אחד כל פעם. זה נורא נחמד לעשות תוכניות שבוע וחודש קדימה, ולסגור חבילות למרתון פראג במאי, אבל זה הופך את כל המאמץ הזה למשהו גדול כל כך, שהוא עלול להיות מפחיד.

ריצה אחת עכשיו. זה הכל. ואם קשה לצאת, אז תארו לעצמכם כמה טוב תרגישו עם עצמכם אחרי זה. הרי מדובר בסך הכל על עשר דקות או רבע שעה של מאמץ. והתשלום על זה הוא 24 שעות של שביעות רצון. מה רע? תגידו לי אתם. איפה אתם מקבלים דיל כזה?

אל תחשבו על שלוש ריצות בשבוע, על קילומטראז' מצטבר, על ריצות לילה של עשרה קילומטר ועל טייטסים מהממים ובטן שטוחה. זה יכול להועיל, אבל זה יכול גם להזיק. לחשוב על שניים או שלושה קילומטר היום? ולגרור את עצמכם החוצה כדי לעשות את זה. הו! לזה יש ערך של ממש.

ותנוחו, אף אחד לא מסתכל עליכם. כולם מסתכלים על עצמם, מודדים את עצמם. אם אתם לא מהממים לחלוטין, רוב הסיכויים שאנשים פשוט יעברו לידכם וימשיכו.

==

אני ככה. כל יום ביומו. לפעמים יש לי רעיונות ארוכי טווח, כמו חצי מרתון בסוף ינואר או אולי אפילו יותר אחרי זה; כמו עשרה ק"מ בכנרת במאי או שלושה ימים בשלושה ימים (זה קונץ כזה של 30 ק"מ בכנרת, בים התיכון ובאילת. אולי בשנה הבאה).

ובינתיים? בינתיים אני אוסף את עצמי למרות שקר או גשום, וגורר אותי לבריכה או לריצה, ותמיד חוזר מאושר. אפילו היום, כשהסוללה של הגרמין נגמרה אחרי עשרה ק"מ ולא תיעדה את השלושה האחרונים. עדיין, ה-10 ק"מ הכי מהירים שלי אי פעם, ואפילו בלי כוונה.

ככה זה, כשאתה יוצא כל יום פשוט קורים דברים טובים.

==

הגעתם עד כאן? למה לא תירשמו לסדנת הכתיבה שלי? וחוץ מזה, אם עוד לא הספקתם היום, צאו לריצה. יעשה לכם רק טוב.