סחבק מדבר על משקל

רשומה רגילה

סיפרתי לכם שתכף יש לי יום הולדת? מאוד מרגש. הגעתי לאזור המספרים שאתה לא מכיר בילדות. גילאים שאנשים אמיתיים לא אמורים להגיע אליהם, ואם כן, הרי שזה רק חלק מתהליך גסיסה ממושך ואכזרי, וחבל שהם לא עשו לעצמם טובה ומתו בגיל 27 כמו אנשים תרבותיים.

בקיצור, עוד מעט יש לי יום הולדת. מאוד מרגש. באמת, תכתבו לי על הקיר, או משהו.

אז לפני שבועיים או שלושה הבטחתי לעצמי להגיע ל-86 קילו ביום ההולדת שלי. מתנה. מה רע?

ואכן, אני אהיה 86 קילו ביום ההולדת שלי. אני בטוח ומשוכנע בזה לחלוטין. הסיבה היא שכל מה שאני צריך בשביל זה זה לאכול כמו בן אדם במשך שבוע ולהמשיך לעשות ספורט כמו שאני עושה. ת'כלס, לא בעיה. אם הייתי מתאמץ כבר הייתי משיג את מזמן. כי הרי זה פשוט בתכלית הפשטות!

חוץ מהלאכול כמו בן אדם.

screenshot_20161130-091910

הנה דגימה מאימון יום שלישי בבריכה, שהוא קל יחסית. אני לא מודד הכל, כי יש מקטעים שאני מרגיש שאין טעם להפעיל את השעון. שוחים בערך שני ק"מ

==

אתמול דיברתי עם מישהו והוא אמר לי "אני מרתוניסט וטריאתלט." נורא התחשק לי להגיד לו "בן אדם, תתעורר, אתה רואה חשבון," אבל התאפקתי. החיים הם לא טקסט ואנשים נעלבים. כלומר, אנשים נעלבים גם מטקסטים, אבל אתה לא צריך לברוח מהם באופן אקטיבי.

ואני מזכיר לכם שמדובר בבחור שהוא תריאטליסט ומרתונט.

ככל שהעניין הזה משעשע, אני לא באמת צוחק עליו, כי באופן דומה מאוד לסוגיית המשקל, הוא נוגע במקום הכי חמקמק בחיים שלנו. ואולי אולי גם המקום הכי חשוב. אני לא בטוח לגבי ה"הכי", אבל חשוב נורא הוא בטוח.

כל החיים אנחנו מחפשים את המקום הזה שבו טוב לנו עם עצמנו, את המקום של השלמות. תחשבו על ה-force בסטאר וורז, על ה-power ב-Wheel of time (ואני מתנצל על הדוגמא בפני מי שלא קרה את זה – ועוד יותר בפני מי שכן קרא את זה). תחשבו על האמת בזן ואומנות אחזקת האופנוע. תחשבו על הקטע הנפלא שבו ארתור דנט לומד לעוף במדריך הטרמפיסט לגלקסיה.

אם אתם עושים הרבה ספורט, תחשבו על המקום שמוציא אתכם כל יום לריצה, שחייה, אופניים, זומבה או פילאטיס. תחשבו על כל הגורואים שנתקלתם בהם אי פעם, על כל הסדנאות הרוחניות, על היוגה, על הוויפסאנה, על בעיטת וולה לחיבורים, על זריקה מהחצי שברור לכם שהיא הולכת להיכנס לטבעת.

בטח יש מקום כזה גם באוכל. מקום כזה שבו אתה מסתכל על הגלידת חמאת בוטנים של בן אנד ג'ריס וחושב, זה פשוט לא טוב לי, ושואל את המוכר בפיצוציה "אחינו, איפה יש לכם תרד?" מקום כזה שבו אתה עושה בדיוק את מה שטוב לך, ומה שטוב לך הוא גם מה שמתחשק לך.

הו! אני מה שאני באמת רוצה עכשיו זו מנה של חסה וגללי חלזונות! (טבעוניים!)

לא. בינתיים זה עוד לא עובד.

אעדכן.

אבל מאתמול אני חושב לעצמי: בן אדם הלך ללמוד ראיית חשבון, עסוק כל החיים שלו במספרים, אבל חושב על עצמו שהוא מרתוניסט וטריאתלט. הרי לכם בן אדם שמצא את המקום להיות בו בחיים. למה שאני לא אמצא את המקום בחיים שבו חסה, גזר, עגבניות ופטרוזיליה הם האושר?

בטח אפשר, לא?

screenshot_20161130-091930

זאת הריצה של יום שני. המחשבות בפוסט הזה הן דווקא מהריצה הבוקר. מחשבה אחרת היא שהגיע הזמן לחזור לרוץ 6 דקות לק"מ ולא להעמיס על הרגליים הטיפה מותשות שלי.

רץ כמו דג, שוחה כמו זברה

רשומה רגילה

קודם כל רציתי להגיד לכם שאם אתם אנשים כותבים, אז אין זמן כתיבה כמו הרגע שאחרי הריצה. איך שאני נוחת בחזרה בבית, אני מרכיב משקפיים, פותח לפ טופ ומפגיז. וזה עובד כמו קסם. לפחות עד שהאדים ממלאים את המשקפיים ואז אין לי מושג על מה אני מדבר.

ברצינות, אני כותב את זה כי היום אני כבר הרבה אחרי, ורציתי לדבר גם על הריצה של השלשום, שהיא בכלל בת 48 שעות, מה שאומר שמה שאני זוכר ממנה זה בעיקר מה שהגרמין השאיר מאחוריו. אבל היי, אם לא אנסה היא תישכח בזמן. לנצח. וזה לא דבר יפה לעשות לריצה שלך.

בכל אופן, בחמישי בבוקר הקצתי קצת יותר טוב אחרי שברביעי מצאתי את עצמי חולה לגמרי. מה שהיה מוזר מדי, כי מאז שאני עושה הרבה ספורט זה כמעט לא קורה. מה שעשיתי היה להפיל את כל העניין על עומס יתר באימונים וללכת לישון. כאמור, זה עבד לא רע, וביום חמישי קמתי רק חצי חולה.

אבל אחר הצהריים מצאתי את עצמי חולה לגמרי מחדש. הפעם מסיבה אחרת: 48 שעות בלי לעשות כלום, וסחבק מרגיש איך הוא והגוף שלו כבר לא. אז חיכיתי קצת, התאפקתי, הלכתי לנוח שעה, קמתי, הסתכלתי על אשתי והילדים, לבשתי מבט אולטרה משכנע – והודעתי שאני כבר לא חולה.

  • "יופי!" צהלו כולם.
  • "ואני הולך לרוץ".
  • "דביל," ענו ארבעתם ביחד וחזרו לטלפונים שלהם.

אז ניגשתי, גיששתי, ביקשתי, תחננתי – וגיליתי שאני אולי כבר בריא, אבל רצועת הדופק של הגרמין עושה קולות של מתה. ואיך, איך בן אדם יכול לרוץ בלי רצועת דופק?

אז בואו, מכיוון שאני כאן ואתם כאן ואני כזה נבון שחבל על הזמן, אז אני אסביר לכם. אפשר לרוץ בלי רצועת דופק. זה קצת שונה: אתה שם רגל אחת אחרי הרגל השנייה ודוחף מהעקבים עד קצות האצבעות, גב זקוף, ידיים רפויות נשלחות קדימה עם הרגל הנגדית וכל זה בלי רצועת דופק.

אני יודע. מסובך בטירוף, אבל עם האימונים זה מצליח. סמכו עלי.

ומכיוון שהיה כבר יום חמישי וכבר היה ערב, החלטתי ללכת אול דה וויי ולהרביץ את הנפח. נפח בימים אלה זה כמו הריצות הרגילות, אבל עם עוד שני ק"מ. אני יודע, זה טיפה מביך אם אתה מרתוניסט, אבל לא רע בשביל אנשים כמוני, שעד לפני פחות משנתיים השאיפת עשן היתה נפצעת מהם – ולא להפך.

ולא רק זה: החלטתי גם שהיום אשלב את חיבתי האחת לצאת לריצה מדלת הבית עם חיבתי השנייה לרוץ בפארק הירקון, וככה, יצאתי, רצתי בעליית הנוער, ירדתי לבורסה, שברתי בביאליק, עליתי על דרך נמיר – והופה! פארק הירקון! הוקוס פוקוס. ואפילו נשאר לי עוד קצת מרחק, אז רצתי עד הפארק לפני שחזרתי דרך הגדה הצפונית.

אני ממליץ בחום על גיוון מסלולים. זה טוב לא רק לנשמה, אלא גם למוח. אתה נדרש לתכנון נוסף (תוך כדי תנועה, כן? לא משהו מסובך מדי, חלילה), רואה דרך אחרת, נתקל ברמזורים חדשים, נובח על כלבים חדשים. כל זה טוב לשכל. ככה הוא לא ישן. ואני יודע שלפעמים זה נראה כאילו אני עבד של הדחקות בטקסטים שלי, אבל אני מתכוון לזה בשיא הרצינות: בכל פעם שיש לכם הזדמנות לרוץ במסלול חדש, או סתם במסלול אחר מתמול-שלשום – קחו אותה. בשתי ידיים.

כלומר, רגליים.

12  %d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%a7

שישי הוא יום קדוש. בדרך כלל יש בו לפחות ריצת נפח (היתה ביום חמישי) או אימון שחייה, אבל אתמול לא היה לי רגע דל, ומכיוון שגם רצתי בחמישי, מצאתי את עצמי מתבטל יום שלם. וככה, בזעזוע מסוים גיליתי שעם כל המחלות והעיסוקים והעניינים, לא שחיתי מאז יום ראשון. וכמו שכבר כתבתי פה בעבר – לא טוב לא לשחות הרבה זמן. זה הופך את החזרה לקשה ומתישה.

אז החלטתי לנצל את שבת בבוקר, לפני הנסיעה לזיכרון, לקטנה בבריכה. כבר לא יוצא לשחות הרבה לבד, כי האימונים ב-TI הם מאוד אינטנסיביים ויש לי תחושה שהם מחזקים אותי מאוד, ויחד עם הריצה פשוט לא נשאר זמן. היום, באופן חריג, היה זמן.

החלטתי מראש שאני לא מגזים. 2 ק"מ וזהו. צריך לנסוע לזיכרון. צריך לא להגזים. צריך להקשיב ללב, לים ולכאב. צריך לא להגזים. אמרתי כבר שצריך לא להגזים? 2 ק"מ ודי.

לפני שהתחלתי להתאמן ב-TI, לפני חודש בערך, הצלחתי לרדת פעם או פעמיים מ-20 דקות לק"מ. באימון הבודד שעשיתי לבד מאז שהתחלתי, שחיתי 2 ק"מ ב-39.30 והייתי מרוצה מעצמי בטירוף. היום נכנסתי למים ואודרופ, ובלי למצמץ סיימתי בקצת יותר מ-38 דקות. אוטוטו אני יורד את ה-19.

מי שלא ראה אותי רוקד כשיצאתי הבוקר מהמים, לא ראה קרנף מחולל בכרמים מימיו. כל כך הייתי מרוצה מעצמי, שבאה לי לראש הכותרת של הפוסט הזה.

%d7%a9%d7%97%d7%99%d7%99%d7%94

כל כך הייתי מרוצה מעצמי, שהחלטתי לצאת לריצה בזיכרון. בכל זאת, שבוע עם יומיים ללא אימונים זה לא לעניין, אז צריך להשלים, וגם אתם יודעים איך זה, האדרנלין בדם אז המוח בחופש. וחוץ מזה אמרתי כבר: כשאתה מגיע למקום שהוא לא הבית שלך – צא לריצה. זה טוב למוח, זה טוב לכושר, זה טוב לאושר, זה טוב לציונות. רק לברכיים זה לא כל כך טוב.

בדרך כלל אני רץ בשמורה בזיכרון, אבל אתם יודעים, היום כל פוק יכול להצית חורש, אז החלטתי לעשות משהו שאני חושב עליו כבר הרבה זמן, ולעלות את העלייה של זכרון.

בקיצור, יצאתי מהבית של אחותי, רצתי איזה ק"מ וחצי בעלייה עד למדרחוב, ומשם צניחה חופשית כמעט עד לכביש ארבע – ובחזרה בעלייה. תתפללו בשבילי שלא נתפסו לי ההמסטרינגים עוד פעם כמו בפעם שעברה במצפה רמון, שבקושי יכולתי לזוז שלושה ימים.

 העלייה היתה שמחה גדולה. עליות עושות לי רק טוב. הן מחזקות את האמ-אמא של הרגליים שלי, מקלות עלי את הריצות האחרות עד בלי די (אני עדיין קצת בהלם מהמהירות של הריצות השבוע – פחות מחמש וחצי דקות לק"מ ממוצע במישוריות) וממלאות בסיפוק אחר לגמרי. באמת, זו חתיכת אתגר שנעים לעמוד בו.

הייתי ממשיך לדבר על זה, אבל אולי לא הכל צריך להסביר: עליות זה טוב. תסמכו עלי עם העניין הזה. מירידות כדאי להיזהר, כי הן הורגות את ההמסטרינג. אבל עליות? דבש דבורים טהור.

%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d %d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f

מסקנה מהעלייה של זיכרון: לא קשה כמו העלייה של מצפה רמון, אבל אני בטוח שאם היא תשקיע ותעבוד – גם היא תשתפר.

%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa

עדכון: אחותי שלחה תמונות של הוואדי שמצפון לירידה הגדולה עולה באש שעה אחרי שירדתי בו. עצוב. בוא כבר, גשם.

חוץ מזה, איך שהגעתי בחזרה, גיליתי שמהיובש התקלף לי הפרצוף ונפל לי האף. מקווה שזה לא יפריע מחר בבריכה.

ואחרון חביב: ספורט הוא התירוץ האולטימטיבי לשופינג חסר פשר שממלא אותך בשמחה מתפרצת נטולת כל אינטלקט. תארו לעצמכם כמה אני מאושר מתיק אימוני השחייה החדש שלי.

(רמז, יש מצב שאני הולך להגיע איתו מחר לפגישות עסקיות. אעדכן.)

tik

נ"ב:

מחר נגמרת ההרשמה המוקדמת לסדנת הכתיבה השיווקית שלי. תבואו. אפשר לחזור בריצה.

השינוי שלי: כל אחד יכול

רשומה רגילה

אני רוצה לספר לכולם על שינוי שעשיתי בשנה האחרונה, וששינה את החיים שלי מקצה אל קצה. כן כן, שינוי ששינה. משונה? מה זה משנה?

בקיצור, עד לפני שנה הייתי עושה אולטרה מרתונים, איירון מנים, ואפילו הקפתי פעם את רמת גן 34 פעם עם ניסן טראנו על הגב. (אשתי תדלקה אותה באמצע. חה חה חה. כל הכבוד לאשתי! ההשראה עובדת בשני הכיוונים!! אני משרה אותי והיא משרה שעועית. חה חה חה. שאני קורע. ספורט יפה לבריאות ולהומור!!)

וככה, הייתי שוקל 43 קילו עם רבע אחוז שומן ועם כולסטרול של ילד מת מתת תזונה בקמבודיה. וכושר גופני, אללה איסטור! כל פעם שהייתי מפליץ, הפוק שלי היה עושה סיבוב של עשרה קילומטר וחוזר ויורד על בננה ותמר.

אבל בשנה האחרונה עשיתי שינוי. הבנתי סוף סוף את הערך של ערגליות שוקו-צ'יפס טבולות בגלידה פונטש-בננה של ויטמן ואיזה יופי זה לדלג בין המתוק לשקיות ארבע קילו של דוריטוס חריף אש. אה, והתחלתי לעשן מרלבורו אדום. אבל בקטנה. גג חצי פאקט ביום. שיהיה משהו לעשות עם האצבעות בין דוריטוס לדוריטוס. חה חה חה. כמו שאשתי אומרת, אני בן אדם טוטאלי.

תביאי, תביאי איזה שישיה קולה בובה, לשטוף את העשן. חה חה חה.

אז נכון, השרירי בטן שלי לא משהו ושבוע שעבר התעלפתי מאפיסת כוחות בדרך לשירותים ואני שוקל 287 קילו, אבל לפחות הפסקתי ללבוש טייטסים, לגלוש לדפים של שעונים חדשים של גרמין באמזון, לדבר על זנבות ועל שיכוך מלא ועל חלבונים ולשים סטיקרים עם מספרים על האוטו של אבא של אשתי, כאילו למישהו אכפת שרצתי עד לויטנאם ובחזרה.

ואני כבר לא קם בארבע וחצי בבוקר ושוחה לקפריסין וחוזר באופניים. נכון. ולא יוצא לריצה בשבע בוקר וחוזר בשמונה ביולי. אבל לוק אט דה ברייט סייד: אנשים כבר לא מדממים מהאוזניים כל פעם שאני מדבר על תחרויות איש פלטינה בעמק הנחלים הנסתרים, ואף אחד לא מקיא כשאני מדבר על הפעם ההיא שהיתה לי שפשפת בפטמה בקילומטר ה-143 של אולטרה מרתון פאריס-בגדד.

==

 

סדנת הכתיבה הקרובה שלי תיערך ב-7.6 אחר הצהריים. אתם מאוד מוזמנים. כאן אפשר למצוא את כל הפרטים ולהירשם.

 

 

רצתי ושחיתי והלכתי ובאתי ושיט שספורטאים אומרים

רשומה רגילה

הבוקר שחיתי לראשונה אחרי חמישה ימים. ולא, זה לא שהתבטלתי מי יודע כמה. פשוט היתה ריצת הלילה הזו ולגמרי נהיה לי נעים לרוץ וביום חמישי בערב פגשתי חבר במקום לשחות ולא התחשק לי לקום בשישי בבוקר, ולונג סטורי שורט – רצתי ורצתי ורצתי ולא שחיתי בכלל.

אגב, תוך כדי ריצה חשבתי לעצמי שכל הבלוג הזה הוא "קמתי והלכתי ועשיתי ושחיתי ורצתי והבאתי". באלוהים, אני מתנצל על זה. זה בלוג אישי חווייתי שכזה. ואם הוא יוצא משוויץ, אני מתנצל אנושות. אני בסך הכל חושב פה בקול רם.

בקיצור, רצתי ורצתי, ואולי אולי מצאתי מחשבות חדשות על סגנון ועל רפיון שרירים במהלך ריצה. משהו שמזכיר קצת את הסגנון הרפוי של שחיית TI. למי שלא מכיר: ב-TI מרפים את הגוף, מה שמאפשר לשחות לאורך זמן במינימום מאמץ. אני עוד לא בטוח אם זו גאונות פיזית או שיווקית. מה שכן בטוח, זה שאני יכול לשחות ככה חמישה ק"מ רצוף. לפני שהתחלתי לשחחות ככה הייתי מאבד את ההכרה אחרי 200 מטר.

10 11

עכשיו, כשאתה לא רץ חמישה ימים, אז כל הגוף צועק לך שאיזה יופי שאתה רץ, ואתה לא צריך לעשות כלום כדי לעשות תוצאה נהדרת. חוץ מלרוץ, that is.

בשחייה זה לא ככה. בשחייה, אם אתה לא שוחה חמישה ימים, הגוף שואל אותך "איפה היית?" ו"למה השארת אותי לבד" ואז הוא אומר לך "אני מקווה שנהנית כשאני ישבתי פה לבד בחושך" ומקנח ב"אוקיי, עכשיו תסבול".

אז בדרך כלל אני מתחמם איזה 10-12 בריכות. היום עצרתי אחרי ארבע והוצאתי מים מהריאות. אחר כך המאמן שלח אותנו לפעמיים 400 מטר בינוני, ואחרי עשר בריכות בערך גררו אותי מהקרקעית. וככה זה נמשך בכל הק"מ הראשון של האימון.

אחר כך אני לא זוכר כלום.

ואם כל זה לא מביך דיו, מסתבר שהתאמנה איתנו בחורה שהיא אלופת הארץ בטריאתלון, או אולי אלופת היקום בהכל. לא יודע. בכל אופן, היא שחתה כל כך מהר שיכולתי לחבר אליה כבל ולהחליק על המים. והמאמן גם העיר לי שהיא רצה 10 ק"מ רבע שעה יותר מהר ממני.

היה כל כך מביך שמזל שממילא שכבתי על הקרקעית עם ריאות מלאות ומבט מזוגג ואף אחד לא ציפה ממני ליותר מדי.

ואיזה כיף זה, הגהינום הזה, הא?

זה כבר האימון השני ברציפות שאני לא מודד בערך חצי מהמרחק שאנחנו שוחים. יכולתי להאשים את עצמי, אבל למען האמת אלה הגנים המחורבנים שקיבלתי מאמא שלי, והאין קוגניציה שקיבלתי מאבא.

זה כבר האימון השני ברציפות שאני לא מודד בערך חצי מהמרחק שאנחנו שוחים. יכולתי להאשים את עצמי, אבל למען האמת אלה הגנים המחורבנים שקיבלתי מאמא שלי, והאין קוגניציה שקיבלתי מאבא.

רציתי להעיר *שוב* שאני כל הזמן קורא כמה שרצים מרוצים מעצמם. ויש שורה של משפטי "שיט שספורטאים חובבים אומרים". האמת היא שזו רשימה בלי סוף, הנה הצצה קטנטנה, באמת:

  • "אני מרגיש התקדמות אדירה בטכניקת הריצה שלי".
  • "אני לא אחת שמוותרת".
  • "התגברתי על האתגרים ועכשיו אני קרנף".
  • "לצד המקצועיות והחתירה למצוינות והישגים, יש אצלנו המון הווי וכיף".
  • "מדהיםםםםם!!!".

סליחה אם אני מתנשא, כן? אבל לפעמים אני חושב שאנשים שרצים – מרוב אדרנלין הם מאבדים כל רסיס של מודעות. באלוהים, כשהילדים שלי הגיעו לגיל שמונה אמרתי להם שאולי הגיע הזמן להפסיק להישמע כל כך מרוצים מעצמם.

אחת מהערות הכתיבה שאני הכי אוהב היא זו: אל תגידו כמה אתם נהדרים. תתארו. תעבירו תחושה. אל תגידו מה בדיוק חוויתם. נסו להעביר את זה בסט התחושות שמסביב. ולא, "מדהיםםםם" זה לא סט תחושות אפקטיבי.

ועל הדרך, רצים יקרים: אתם גומאים קילומטרים, לא גומעים אותם.

זה רק אני שגומע. מים. בקרקעית של בריכת סופר זאוס ברמת גן.

שבוע טוב.

ובואו לסדנת הכתיבה האפקטיבית שלי. אתם צריכים את זה.

מרוץ הלילה הראשון של סחבק

רשומה רגילה

עברו כבר שש וחצי שנים מאז חזרנו לתל אביב. מה שאומר שהשנה היתה הפעם השישית שאני מתכוון להשתתף במרוץ הלילה של תל אביב. העבר, עם זאת, מלמד שהכוונה לא תמיד סייעה לי  להשתתף בפועל. ליתר דיוק, בחמש הפעמים הקודמות זה הצליח פחות.

פעם אחת עישנתי. בעצם, ארבע פעמים עישנתי, פעמיים הייתי 100 קילו פלוס. ניסיתי להירשם לזחילת הלילה, אבל התחרטתי. שלוש פעמים לא יכולתי לרוץ 300 מטר ובשנה שעברה הייתי פצוע. הצליח פחות, כבר אמרתי?

אבל השנה, אחרי שבקושי רצתי בנובמבר ובאוקטובר, הגיע הזמן. הגיעה שעתי להיות כאחד הסחים ולהגשים חלום ישן – לרוץ סוף סוף בק"ק תל אביב, העיר שלא רצתי בה מעולם.

חוץ משלוש פעמים בשבוע.

==

יש משהו מאוד מתנשא ואינפנטילי בלהיות תל אביבי: "הו, עוד פעם הם זוחלים מכל החורים שלהם וסותמים לנו את הרחובות, החניה ובתי הקפה", המהם אלתרמנוביץ ושאף עוד אחת מהמקטרת הברלינאית שלו. אכן, ענה לו אבידנוביץ הצעיר, מתבונן בכוס השיכר המיושן היטב שלו – ערימת פרחחים חובבי תרבות גוף. מתי הם היו במוזיאון, הטמפיטים!

%d7%91%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%94

בהלוך, עדיין מרגיש כמו רמבו. רמבו שמנמן, אבל רמבו.

גם החברים התל אביבים שלי ככה, זועמים ש"פעמיים בשבוע יש מרוץ," ו"שלוש פעמים בחודש הם גם שוחים ברחובות עם האופניים שלהם, הילידים!" והאמת היא שלהתנשא זה נחמד. זה גורם לך להרגיש מוצלח יותר ומגניב יותר למרות שאתה משלם שכירות של 9,000 שקל על 80 מטר אכולי ג'וקים ברחוב כל כך מסריח וקולני, שאפילו האוטובוסים מסרבים לעצור בו.

גם אני ככה מתנשא. בכל זאת, גר בתל אביב (גם אם בצד הלא נכון של איילון), עיר ללא הפסקה, עיר ללא רחמים, עיר ללא בושה, עיר ללא תוחלת. ברור שאני מרגיש יותר חכם, יותר מצחיק, יותר מגניב. הרי אני מתל אביב. ואנשים שלא מתל אביב הם הרי לא מתל אביב! ואני כן! הראו לי בבקשה דיפרנציאציה בוטה מזה! הו, כמה מוצלח שאני!

ולמרות הטמטום הלוקאל-פטריוטי של הציבור הלא פטריוטי בעליל, כשאתה מגיע למתחם שממנו יוצא המרוץ, שכל מטר ממנו נמכר לתאגיד מסואב אחר, בכל זאת מתמלא הלב. המון המון אנשים. אבל באמת המון המונים. יותר מעשרים אלף. וכולם נרגשים ומתמתחים למרות שיש עוד שעה וחצי ולובשים חולצות של המרוץ (מי לובש חולצות מרוץ, לעזאזל?) וחולצות המרוץ נורא יפות (צריך להודות, לעזאזל). והצמידים של המודעות לסוכרת מהבהבים יפה על הידיים של אלפי אנשים, והנה, ראה זה פלא: הם כולם, כל כולם מודעים פתאום לסוכרת.

בחזור, גמור, רגע לפני שנכנסתי בצלם. אל דאגה, הכל בסדר! אתמול ביקרתי אותו באיכילוב ותוך חודשיים-שלושה הוא עובר לשיקום.

בחזור, גמור, רגע לפני שנכנסתי בצלם. אל דאגה, הכל בסדר! אתמול ביקרתי אותו באיכילוב ותוך חודשיים-שלושה הוא עובר לשיקום.

וצפוף צפוף, והמוזיקה איומה ואנשים דורכים עליך ודוחפים אותך ומזיעים עליך וחולדאי אוכל את הראש מהבמה, אבל נחמד. נורא נחמד. באמת, על גבול המרגש.

ויאללה יוצאים. יצאתי במקצה הראשון, כי אני הרי גדול וחזק וספורטיבי ומלא עזוז ומתמודד על המקומות הראשונים, ואיך שהתחילה הריצה הרגשתי שהיום זה היום. היום אני מראה לכולם שנולדתי בשביל זה, משאיר פס, דופק שני סיבובים ועדיין מגיע בזמן לחלוקת מדליות, ותוך כדי שהמחשבות הנהדרות האלה עוברות לי בראש, זוג בני 90 עובר אותי וחורך את המדרכה. ושתי אימהות עם עגלות. וילד עם סוכריה על מקל. והשכן שלי אברום שנפטר בשנה שעברה מסרטן.

ובכל זאת, למרות שאני קצת מביך, זאת הריצה הכי מהירה שלי. החצי הראשון עובר לי בפחות מ-24 דקות ואחרי שישה קילומטר אני חושב שהערב הזה כל כך מדהים ונהדר ומהיר, שתכף אמות. כי למרות שזה המרוץ ה"קצר" הראשון שלי, כזה שאין בעיה לסיים אותו, יכול להיות שפחות מחמש דקות לקילומטר זה לא בשבילי.

אז אני מדדה את מה שנשאר יחד עם האחרונים, מפנה טיפה את הרחוב כדי לתת לחבורת קשישים בכיסאות גלגלים לעקוף, מחזיק בריאה הכואבת כאילו רצתי כבר 47 ק"מ, מועד טיפה ביהודה המכבי, מתנשף את דרך נמיר ופונה לבסוף לתוך הפארק לחצי ק"מ אחרון, כמו אוטוביאנקי 72 בדרך לגריטה – וצולע את המטרים האחרונים עד שאני מתמוטט על קו הסיום.

רק כדי לגלות שיש עוד מאתיים מטר עד קו הסיום האמיתי. אין ברירה, אני קם ודופק את ה-200 מטר בספרינט מטורף, ואחרי 14 דקות חוצה את קו  הסיום (עכשיו באמת) והאנשים הטובים מההפקה ניגשים אלי בעדינות ואומרים לי "אדוני, אין כניסה להומלסים שרבו עם עצמם".

זהו. היה נהדר. בשנה הבאה אני בטוח עושה את זה עוד פעם. כל כך כיף לרוץ עם אנשים שמסתכלים סביבם בהשתאות ושותים את תל אביב בצימאון ונהנים מהסוכריות טיק טק חינם מהאקספו המוגזם ומהדוכן של הקפה השחור (וואט דה פאק?) באמת, אתם חייבים את זה לעצמכם.

במיוחד אם אתם תל אביבים.

==

מזכיר לכם שסדנת הכתיבה הנהדרת שלי תיערך ב-13.12 ליד קניון איילון ואתם רצויים ומוזמנים. והנה לינק.

screenshot_20161119-085035

תקשיבו לי טוב טוב: תמיד תאמינו לשעון שנותן לכם את התוצאה המהירה ביותר

%d7%96%d7%9e%d7%9f

— אוף טופיק — רשימת התפוצה הנשגבת של כתיבה אפקטיבית

רשומה רגילה

אהלן, צהרים טובים ואביב מוריק לכל עוקבי, מוקירי, מלמדי ו-וויי וויי וויי. היום נפל דבר בישראל, נולד מוסד בכנען, בא לשכונה בחור חדש, הושק מוסד בציון, או במילים אחרות – אני יכול להמשיך עם המילים הנרדפות עד שייפלו לי השיניים. ת'כלס, נראה לי שהן כבר נופלות.

איפה הייתי? אה! היום התחלתי להוציא לרשימת התפוצה את טיפ הכתיבה השבועי ההו-כה מרגש ואוונגרדית שלי. אתם יכולים לשתף אותו, אתם יכולים להקפיץ אותו עם טופו, אתם יכולים לתת לי לייק אבל אל תצפו לקבל אחד בחזרה – ואתם יכולים לשלוח לי אימייל ל-bashanpr@gmail.com ולהצטרף לרשימת התפוצה שלי, מועדון שמקבל כל חבר באשר הוא, אפילו אוהדי בית"ר.

וחוץ מזה, תקראו ת'טיפ, אולי תלמדו משהו. מה רע?

יודעים מה הדבר השני הכי גרוע* שאתם עלולים לעשות בזמן שאתם כותבים?

הדבר השני הכי גרוע לעשות בזמן כתיבה הוא לקרוא את עצמכם תוך כדי.

לקרוא בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – זה אשכרה קטסטרוף. אתם ממש לא רוצים לעשות את זה. כשאתם קוראים בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – אתם מעקרים ומסרסים את עצמכם. אתם מפעילים את חוש הביקורת שלכם במצב טורבו, ובדיוק בדיוק כשצריך לכבות אותו.

אתם מבינים, כתיבה היא מלאכה שונה מיתר המלאכות. היא מיוחדת כי היא יותר מכתיבה: היא גם תהליך חשיבה. הרבה פעמים, כשאנחנו כותבים ללא עכבות ועיכובים מיותרים, אנחנו מגלים דברים חדשים, מדליקים נורות במוח המרופט והאפלולי שלנו, מוצאים תשובות לשאלות (לפעמים אפילו לשאלות שאף אחד לא שאל!) עולים על כיווני חשיבה חדשים ועוד.

בקיצור, כשכותבים בשקט, בלי להפריע, המוח והיצירתיות יוצאים במחולות. ואז, ממש לא כדאי שהמבקר הפנימי האכזרי יגיד למוח שיש לו שתי רגליים שמאליות. המבקר יכול לחכות בשקט בחוץ עד שיבקשו את דעתו. מחר או עוד שעה. יש לו תפקיד חשוב: הוא מסנן את הרע ומשביח את הטוב, אבל אל תתנו לו להתערב בכתיבה עצמה. אחרת, הכתיבה תישאר מדוכאת: משעממת, לא מקורית, בנאלית, רצופת קלישאות. אפילו אם היא נכונה לשונית, הרבה פעמים אין בה אפילו קליפה של ערך, כי הביקורת הפנימית שלנו הרגה את הכל.

אז כשאתם כותבים, אל תשכחו: לא לקרוא!

*הדבר הכי הכי גרוע לעשות כשכותבים הוא כמובן לנהוג. כן כן. לנהוג ולכתוב זה איום ונורא. לנהוג ולכתוב זה יותר גרוע מקינוח פרווה. זה רע לדקדוק, זה רע לכתיב וזה רע מאוד להישרדות. אל תכתבו ותנהגו. עדיף כבר לשתות ולנהוג. לפחות נהנים לפני שהכל מידרדר.

תזכורת 1: נרש מתם כבר לסדנת הכתיבה השיווקית האפקטיבית שלי? תכף תיגמר ההרשמה המוקדמת – ולכו תדעו, אולי כבר לא יישאר לכם מקום, לא עלינו. בקיצור, בואו. אתם מאוד מאוד רצויים.

תזכורת 2: לא טוב לכם טיפ כתיבה שבועי – אתם יכולים להיפרד מרשימת התפוצה. אני אשאר כאן לבד בחושך.

 שבוע נפלא,

 צפריר

052-7294433

http://tsooff.co.il/?page_id=2732

איך לרדת ממצפה רמון ולטפס כל הדרך חזרה

רשומה רגילה

אנשים מעירים לי לאחרונה שלאף אחד לא מתחשק לקרוא בן אדם שמטרחן לך את המוח עם שחייה וריצה עד שאתה מדמם מהסמארטפון. אני מבין אותם ומזדהה. וחוץ מזה שיחנקו. אני סובל יותר.

בקיצור, כולם מדברים על זה שיום כיפור של הסוקרים, כאילו כל זה לא קרה כבר מאה פעם בעבר. מהם סקרים אם לא הניסיון המטופש שלנו לשלוט בחיים ובפרט בעתיד. אז אולי בכלל צריך להודות לסוקרים על זה שהם ממחישים לנו יפה כל כך כמה נטולי שליטה אנחנו.

אבל אנחנו בני אדם. אז הסקרים לא עובדים. ועד שנשכח את זה בעוד שבועיים-שלושה,אנחנו שוברים את הראש איך כן נדע את העתיד, איך בכל זאת נשלוט בגורל?

אז הנה הצעה: אקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה תמיד יירה במערכה השלישית.

אני אוהב לרוץ, והכי אני אוהב לרוץ במקומות חדשים, וככה חמש דקות אחרי שהגענו למצפה רמון, כבר הייתי על בגדי ספורט. משם מצאתי את עצמי מדלג בין אבנים על טיילת משגעת שצופה על מכתש רמון, או שסתם על המדבר. בינינו, רובנו לא מבדילים, וממילא הייתי עסוק בלדלג בין הסלעים, לא ליפול, ולצלם סלפיז עם יעלים, אז אין לי מושג על מה צפיתי. רק שהיה מקסים.

%d7%99%d7%a2%d7%9c1

בואו נגמור עם כל היעלים בבת אחת

%d7%99%d7%a2%d7%9c-2 %d7%99%d7%a2%d7%9c-3

היה טכני מאוד. גם כי המדרך לא תמיד נוח לגמרי וגם כי הדרך רצופה עליות וירידות. אבל קשה לא היה. הנה, עובדה שהיה לי מספיק פנאי לחשוב על הערות מנטאליות לפוסט הזה.

בקיצור, אחרי 2.5 ק"מ נגמר השביל והגעתי לכביש, שצלל בירידה מקסימה מדברה, נגבה, אילתה – ובעיקר למטה. ואני, במצהלות אדרנלין שהן המקבילה הביולוגית לטמטום, דהרתי לי מטה, מפספס לגמרי את האקדח.

הדבר היחיד שיש לי לומר לזכותי הוא שהשכלתי להסתובב כשהגעתי לחמישה ק"מ. במקרה נזכרתי שאשתי אמרה לי שאנחנו עושים שטויות אידיוטיות תחת שלטון האדרנלין. וככה, למרות שנורא רציתי להמשיך לרוץ בירידה – 5 ורבע דקות לק"מ בדופק 140, מה רע? – עמוק בפנים הבנתי שעכשיו צריך לעלות את כל הדרך בחזרה.

%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94

180 מטר ירידה – ועלייה

%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%a7

לאט לאט בייבי

%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94

ירידות להמחשה

%d7%9e%d7%a1%d7%9c%d7%95%d7%9c

מפה לשם ובחזרה.

אחסוך מכם את הפרטים. אסכם בזה שהריצה הזו היתה לא רק אחת מהחוויות הנהדרות ביותר שלי במסגרת התחביב המטופש הזה, אלא גם אחת מהקשות שבהן. אם לא ה-. וגם: הארבע ראשי שלי מעולם לא היה תפוס יותר מהבוקר.

ואל תשכחו, בסוף כל שבת יש מוצאי שבת, בסוף כל ירידה מתחילה עלייה, וכן, בסוף כל מערכת בחירות מחכה סוף העולם.

סחבק להמחשה

סחבק להמחשה

הגעתם עד לפה?

אתם מאוד מוזמנים לסדנת הכתיבה שלי.

כריש, ג'וני וייסמילר וסחבק נכנסים לבריכה עיראקית

רשומה רגילה

אני חושב שכבר שבוע אני מבטיח לעצמי שעכשיו עכשיו אני כותב פוסט, כי כל כך הרבה יש לי להגיד, אבל כבר שבוע אני לא מצליח לעצור. עד שיש לי כבר רגע פנוי הוא מוקדש לספורט, וככה אמנות הכתיבה הספורטיבית המופרכת לגמרי נשארת להסריח על איזה מדף נידח במזווה שאף אחד לא פותח, אבל למי אכפת? אני רצתי בשבוע הזה כמעט 20 ק"מ ושחיתי יותר מ-10 – אז שמישהו אחר יכתוב.

סחבק שוחה. לקפריסין.

בקיצור, אחרי שהודעתי ברוב עם שאין מצב שאני מוצא לי קבוצת שחייה כי למי יש זמן לתאם עכשיו את האימונים שלו עם ערימה של מגלחי שוקיים, עשיתי את הלא יאומן והצבעתי לדונלד טראמפ. כלומר, כמעט. עשיתי כמובן את ההפך ממה שהבטחתי – והצטרפתי לקבוצת שחייה. כי ככה זה עם הכותב המופרך. הוא קצת כמו המצביע המודרני. לכאורה הוא טיפוס נאור ומתוחכם, אבל עמוק בפנים? גוש דחפים ומוטיבציות במצב צבירה של מדוזה.

חשבתי אולי ללכת לשחות בים, אבל כבר אמרתי: חול, מלח, מדוזות, לכלוך, רטיבות שאינלתאר ואנשים שקוראים להם אברשה. לא בשבילי. וככה חזרתי אל כור מחצבתי, TI. הלכתי על כל החבילה: מנוי חופשי חודשי לכמה אימונים שאתה לא רוצה (2100 שקל לחצי שנה. כאילו אני לא משלם כבר מנוי אחד לבריכה.) ויאללה בלגן.

וסקפטי. הייתי סקפטי בטירוף.

לא מעט בגלל האימונים שכן עשיתי ב-TI לפני שנה. אימון אחד בשבוע. הלכתי לבריכת רמב"ם בגבעתיים בימי חמישי בערב. מאמן נהדר, אבל הבריכה צפופה צפופה, והקבוצה לא חזקה במיוחד.

בחמישי שעבר חזרתי אל המאמן ההוא. אלון, קוראים לו. בן אדם שהוא 134% רקמת שריר. עזבו אתכם משרירי בטן, כן? אני מדבר אתכם על אישונים שריריים, אוזניים שריריות, שיניים שריריות. ועכשיו, עם האופנה של הצעירים: זקן שרירי.

בקיצור, אלון פירפר לי את הצורה עד שנתפסו לי האם-אם-אמא של השרירים בשוקיים ובכפות הרגליים. כי ככה אני: שם עלי סנפירים, ולפני שאתם אומרים "אוי אלוהים, סוף העולם הגיע" סחבק נהיה גוש מתוח ודואב של חומצת חלב..

אבל לא אדם כסחבקכם ירתע. החלטתי שהפעם אני מנסה עוד מסגרות. וככה, למחרת בבוקר הלכתי אצל הבריכה בסופר זאוס במגדל משה אביב ברמת גן. כן כן. הבריכה של היפים והנכונים. היפים והנכונים וסחבק.

מה אגיד לכם? גן עדן: מסלולים שאנז אליזה, דוגמגישות בכניסה, מחתימות לכם את הכרטיס של החניה (לא תפסתי להן את הפוסי, למרות האופנה החדשה. אני אולד פאשן אני). וחוץ מזה, שחיינים אללה איסתור. אחד כריש, אחד דולפין, אחד טורפדו ואחד בן 97 ושוחה כמו ג'וני וייסמילר.

וסחבק. שוחה איזה 47 מטר מאחוריהם בבריכה של 25.

זה וייסמילר קשישה, שהיה אלוף אולימפי וטרזן. טרזן היה גיבור הילדות שלי. ולעולם אזכור את הסיפורים לפיהם ווייסמילר היה ממשיך ושואג את שאגות טרזן שלו גם בסוף ימיו, בגיל שמונים כמעט, בבית אבות. צדיק.

זה וייסמילר קשישה, שהיה אלוף אולימפי וטרזן.

 

טרזן היה גיבור הילדות שלי. ולעולם אזכור את הסיפורים לפיהם וייסמילר היה ממשיך ושואג את שאגות טרזן שלו גם בסוף ימיו, בגיל שמונים כמעט, בבית אבות. צדיק.

 

אז מה יש להגיד? תוך אימון ורבע כבר קרעתי לגזרים את כל הממוצעים שלי. אם בדרך כלל אני משתדל לשחות ק"מ ב-20 דקות (ולא כל כך מצליח), באימונים האלה אני שוחה 100 בממוצע בפחות מ-1:50 ולפעמים גם פחות מ-1.40 ו-1.30. אז נכון, חלק מזה זה דרפטינג שמקל משמעותית על השחייה, אבל במהות, התחרותיות והניסיון להישאר בקצב של שלושה או חמישה גברברים בני 30 (וסבא אחד בן 161) מכריחים אותי להוציא מעצמי הרבה יותר.

התוצאה: חמישה אימוני שחייה בשבוע האחרון, כולל קטן אחד של 2,000 לגמרי לבד ב-39.45. קיזזתי רבע דקה! נשארו רק עוד תשע ושלושת רבעי. 🙂

יאללה, לישון. תכף בוקר וחוזרים לבריכה.

screenshot_20161109-233103

את ה-2275 לא עשיתי ברצף, אלא עם מנוחות בין מקטעים. אימון, אתם יודעים. ואת ה-2000? בטיק טק רצוף בבית ברבור

את ה-2275 לא עשיתי ברצף, אלא עם מנוחות בין מקטעים. אימון, אתם יודעים. ואת ה-2000? בטיקטק רצוף בבית ברבור

כמעט שכחתי: גם רצתי קצת. לרוץ זה טוב לנשמה. וגם פחות רטוב מהבריכה.

כמעט שכחתי: גם רצתי קצת. לרוץ זה טוב לנשמה. וגם פחות רטוב מהבריכה.

 

אחד אחרון: הסיבה שאין לי רגע דל היא שסוף סוף הסדנאות שלי יצאו לדרך. והסדנה השיווקית הנהדרת הראשונה שבהן תהיה ב-13 בדצמבר. יאללה, תבואו.

בוקר עירוני

רשומה רגילה

לפני שמתחילים:

למה עדיף לרוץ ולא לשחות?

נו, ברור, כי אתה יכול לראות אם השעון פועל או לא. וגם (וזה החלק החשוב באמת): כי אתה יכול להסתכל מסביב, והלב מתרחב לך והסיפורים ממש מספרים את עצמם מעצמם.

ואחורי כל הטוב הזה אתה גם לא מצטנן. מה רע? תגידו לי אתם, מה רע?

SAMSUNG

SAMSUNG

כבר אתמול היה ברור לי שהיום הזה טיפה מסובך, כי אני ישן בבוקר ועסוק בערב, ואם ארצה לרוץ אז זה ככה, בואכה הצהריים. "נראה," אמרתי לעצמי לפני שהלכתי לישון, אבל עצמי היה כל כך עייף שהוא לא ענה.

בקיצור, בבוקר קמתי ורציתי לצאת לריצה. למה? כי תמיד בבוקר אני רוצה לצאת לריצה. וגם בצהריים. ובערב. זה מוחלט לגמרי. תמיד יש לי חשק לרוץ. אז החלטתי שדר איז נו בטר טיים דן רייט נאו, או משהו בסגנון, ויאללה, ישבתי לנעול נעליים.

היה 11 בבוקר ו-27 מעלות, אבל נראה שה-27 מעלות של עכשיו הן משהו אחר לגמרי מה-27 מעלות של אוגוסט. אני זוכר איזה בוקר בתחילת אוגוסט, נדמה לי שהשעה היתה תשע והטמפרטורה כבר היתה ברמת ה-30 מעלות. רצתי 8 קילומטר בקצב 6 בפעם הראשונה וכמעט החזרתי את נשמתי לבורא. לא לקח. הבורא. את נשמתי, אני מתכוון. הפעם היה הרבה הרבה יותר קל, למרות השמש.

150 מטר אחרי היציאה פגשתי את אשתי ליד האוטו, בדרך לחדר הכושר. היא העירה לי שכדאי לי למרוח קרם הגנה ואני נבחתי עליה שאני כבר באמצע, במפגן דבילי של טמטום גברי. 150 מטר, לעזאזל. תעצרו, תמרחו קרם הגנה ותתחילו מחדש. אל תהיו אהבלים כמו סחבק. זה לא חכם.

בכל אופן, רצתי לשדרות ההשכלה ומכיוון שהיה שבת בבוקר, החלטתי לעשות משהו מהפכני לגמרי, ולרוץ במסלול שלא רצתי בו אף פעם. רצתי העירה, לדרום ולמרכז. למקומות שהאוטובוסים בהם צועקים ומפויחים והרמזורים תמיד אדומים, אבל בשבת בבוקר, הו בשבת בבוקר הכל אפשרי. אפילו בתל אביב.

רצתי מההשכלה דרך עמינדב ויגאל אלון ללה גווארדיה, ומשם דרך הרכבת לכיוון התחנה המרכזית הישנה וכיכבר המושבות, נזכרתי שאבא של זוגתי – בן אדם שחי 70 שנה בירושלים – תמיד מספר איך כשהוא הגיע לארץ אנשים עמדו בכיכר המושבות ועמדו ועמדו, וצפו בריכוז בהצגה הכי טובה בעיר: הרמזור הראשון בתל אביב מתחלף.

המשכתי בדרך יפו, ומשם עליתי בהרצל וברוטשילד לאלנבי, עד שינקין. יודעים שגרתי פעם בשינקין? נדמה לי שזה היה ב-1998. ונכון, זה היה בטח עשר שנים מאוחר מדי, אבל זה עדיין מגניב בטירוף. שכרתי חדר וחצי לגמרי לבד ליד בית דבר, והספקתי לגור שם אולי חודש עד שהחברה החדשה שלי שכנעה אותי לבוא לגור איתה ולחסוך קצת כסף. ובאמת, אני חושב שהיה לי חשבון מאוד ארוך ומאוד לא סגור עם החברה הזאת אם לא הייתי מתחתן איתה אחורי זה.

בקיצר, רצתי בשינקין וחיפשתי פנים מוכרות, וחשבתי לעצמי שהפנים המוכרות שאני מחפש באמצע תל אביב היום הם בעיקר של תסריטאיות. בעולם הפרטי שלי, התסריטאיות האלה הן האלתרמן והשלונסקי של ימינו. יכול להיות שאם הן היו נולדות פעם הן היו משוררות, אבל היום כבר אין משוררים. כמעט בכלל. בטח לא אלתרמן ואבידן. או שיש וסתם אין לי מושג על מה אני מדבר. בכל אופן, והתסריטאיות האלה?  איתן אפשר לנשום טיפה אוויר פסגות.

ובכל זאת נזכרתי בפעם ההיא שפגשתי משורר חבר ושתיתי איתו פתאום באמצע היום בקפה כזה או קפה כאילו או עץ קפה או איכווייס נישט. כל בתי הקפה בשינקין תמיד היו גרועים באותה מידה. נזכרתי גם שלפני יותר מעשרים שנה היתה חנות בגדים שאהבתי ליד סוס עץ, והייתי קונה שם את חולצות הפלאנל שלי ואת הדוקטור מרטנס שכולם נעלו וגם את הקאטרפילר הראשונות שלי. אתם יודעים כמה מקום תופסות נעלי קאטרפילר גבוהות במידה 47? בגלל זה הדירת חדר וחצי. החצי זה בשביל הנעליים.

בקיצור, עם כל הבגדים הגרנג'יים האלה והשיער עד אמצע הגב נראיתי פונקט אדי ודר. רק בלונדיני. ומזייף.

אחח, היו לילות.

כשהגעתי לשינקין פינת רוטילד שמתי לב שאולי כבר לא קשה כמו בתחילת אוגוסט, אבל אני כבר בדופק 170 פלוס, אז הורדתי טיפה את הרגל מהגז, וככה רצתי דרך הסוף של שינקין ולינקולן ומסביב לפסי הרכבת הקלה שנבנים להם בעצלתיים, בחזרה ליצחק שדה. נורא מעניין, איך ברחוב אחד אתה עובר ככה מתל אביב של פעם למוסכים של המסגר – והופה אתה ביצחק שדה (שדה, שדה), בואכה יגאלון וביצרון וגבעתיים ולפני שאתה ממצמץ אתה עלול למצוא את עצמך בפתח תקוה.

__

screenshot_20161029-144656 %d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%94-1

קצת על הריצה: רצתי בקצב הרגיל רק שלא שמתי לב (באמת!) שהדופק שלי טיפה גבוה מדי עד שהפרמדיק של מגן דוד אדום הוריד לי כמה סטירות כדי שאתעורר. או במילים אחרות: אין אפס, ב-27 מעלות, אותה ריצה, אותו הקצב, הדופק שלך יהיה גבוה ב-10-15 פעימות לדקה מאשר בבוקר ב-18-20 מעלות.

כן, אני יודע, נו שיט שרלוק. אבל אף פעם לא הבטחתי לא להגיד את המובן מאליו, לא ככה?

פורט2פורט 2016, או איך הגעתי לקרקעית ואז המשכתי לשקוע

רשומה רגילה

החלק השמח של היום הזה הוא שהשתתפתי במשחה. זה טוב לנשמה, זה טוב לנפש, זה טוב למדוזה שנדבקה לי לחצי הגוף השמאלי וגרמה לי לתהות מה זה הצורב צורב הזה לעזאזל, זה טוב לשוונג שצריכים לעשות כסף מסחים כמוני ולדחוף להם את החולצות המכוערות האלה שבאלוהים, אף אחד לא רוצה. זה טוב.

החלק העצוב הוא שגיליתי שאני פדלאה. וזה, איך להגיד את זה בזהירות, זה לא כל כך נעים. בן אדם יוצא כל בוקר. ואם לא כל בוקר אז בטח כמה פעמים בשבוע, שוחה, רץ, רץ, שוחה, עוברת שנה וחצי, הבן אדם שוחה 4.5 ק"מ בים., משהו ברמת השעה ושלושת רבעי – ומגלה שהוא פדלאה.

לא נעים. אשכרה לא נעים. אנשים גמרו את המשחה והכינו שקשוקה לחצי פתח תקוה עד שאני יצאתי מהמים. אנשים גמרו את המשחה, נכנסו למערכת יחסים ויצאו ממנה עד שאני גמרתי את המשחה. אנשים נולדו, חיו, הולידו ילדים, הוציאו את הכלב והשיגו את הוט בטלפון עד שאני יצאתי מהמים.

מסתבר שמה שהפך אותי ללהיט הבלתי ניתן לערעור של מסלול 3 בבית ברבור ולשחיין היחיד ששחה 150 מטר רצוף בלי לאבד את ההכרה במזרח תל אביב, לא ממש מספיק כדי לשחות כמו שצריך ממנטה ריי למציצים. לא שמצאתי תשובה למה לשחות ממנטה ריי למציצים, כי אם כבר אז עדיף ממציצים למנטה ריי. קצת פינס, למען השם..

אז כן כן. סחבק סמרטוט. סיים אחרון במקצה שלו, רגע אחרי ששוונג אספו את הציוד שלהם ודיווחו לאגף החופים של העירייה שהלכתי לאיבוד. האמת היא שהם השאירו צלם כדי להציא את הגופה. התחננתי אליו שיצלם, אבל צלמים של שוונג הם לא אנשים שמתמסרים בקלות. חוץ מזה, עם איך שנראיתי הוא פחד על העדשה.

אז זהו, בקיצור, אני ממש צריך למצוא קבוצה להתאמן איתה כמו בן אדם. ברגע שיהיו לי זמן ומוטיבציה זה הדבר הראשון שאני עושה.

ועד אז, נראה לי שנגזר עלי לשחות 5.3 ק"מ בנתניה בעוד שבועיים. אם אצא מתישהו בעשר הדקות הקרובות, יש סיכוי שהפעם אגיע לפני שיפרקו את קו הסיום.

אה, חוץ מזה, הערה אחרונה לשוונג: מגניב שיש אפליקציה שאתה מכניס את המספר שלך ומקבל תמונה שלך. פחות מגניב שהתמונה שלך היא בת 30 מתולתלת ורזה. ונכון, זה יותר אטרקטיבי ממני (לא חוכמה), אבל בשביל לדעת את זה אני באמת לא צריך אתכם.