שלושה קילומטר של דכדוך

רשומה רגילה

חמש שעות עברו מאז שיצאתי מהבריכה. חמש שעות ושייק חלבונים וארוחה קטנה ופרי ואפילו שנ"ץ קטן, אבל העייפות, העייפות עדיין בגוף. וההצטננות גם.

Finukim!

Finukim!

העניין עם אימון נפח בסוף השבוע הוא נהדר מצד אחד, אבל מצד שני הוא בא אחרי שבוע ארוך-ארוך, ואז, לא פעם כבר במטרים הראשונים אתה מרגיש את הלאות בכל הגוף. משהו מזה יעבור כשאתה מתקדם לתוך האימון, אבל יש גם משהו שנשאר לפעמים עד הסוף. ולפעמים גם אחר כך.

זה שבוע שני שאני עושה שלושה אימוני ריצה ושלושה אימוני שחייה, אבל היום היתה הפעם הראשונה עם נפח משמעותי. אני לא יודע להסביר את זה, אבל יש איזשהו איזון עדין שאני חוצה אחרי 100 בריכות. ואימונים של 3 ק"מ שחייה הם לא פעם עניין קשה מנטלית ופיזית, גם מעבר לקושי הבסיסי של לקחת את עצמך ולהיכנס למים.

אני חושב שזו קודם כל הבריכה, והעובדה שהיא נגמרת אחרי 25 מטר. בריצה אתה תמיד יכול להסתכל קדימה ולסמן לך את העץ במרחק, או את הפנס, או את הסיבוב בשביל. להתרכז במטרים הבאים או במאות המטרים הבאים. בבריכה זה לא עובד. תיכף תיכף נגיע לקיר. ונתהפך. ומחדש. עוד פעם.

וכן, אני יודע, אני יכול לשחות גם בים, ומשחים בים הם נהדרים. עשיתי אחד כזה השנה ועוד אחד בכנרת והיה כיף גדול. אבל זה דורש התארגנות אחרת: איפה שמים את המפתח של האוטו? ועדיף לא לעשות את זה לבד, אז מי יבוא אתי? ולמי יש כוח עכשיו לנסוע עד חוף הצוק? ומה אם יהיו זרמים או גלים? או כרישים, אופנועי ים, ספינות טילים, נושאות מטוסים, ספוטניקים, פאקינג מדוזות! יותר מדי דברים יכולים לקרות. ומלח וחול וסחבק איסטניס מהגיהנום. והבריכה נמצאת בדיוק 1.7 ק"מ מהבית. בלי פקקים. עם חניה.

בריכה איט איז.

הבריכות הראשונות הן טיפה מדכאות. אני לא רץ עם מוזיקה, אז היא לא חסרה לי גם במים (וכן, אני יודע שיש אנשים ששוחים עם מוזיקה). מה שכן, כשאתה שוחה 2 ו-4 בריכות ויודע שמחכות לך עוד 100 פלוס, אז כל התרגולת הזאת נראית קצת חסרת תוחלת. אני אומר לעצמי שזו שעה במים, והנה, עברה הדקה הראשונה. והשנייה. והשלישית.

עדיין מדכא.

מה שמחזיק אותי זה העיסוק האובסיסיבי שלי בשברים ובאחוזים. שלוש בריכות? שניים וחצי אחוז. חמש בריכות? אחת חלקי עשרים וארבע מהדרך. שש? חמישה אחוז!

ולא רק זה. אני מחלק את האימון לפירמידה: מדרגה ראשונה 40%, שנייה 30%, שלישית 20%, רביעית 10%. כשזה מאה בריכות אז זה 40-30-20-10. כשזה 120, זה 48-36-24-12 (כשזה 160 זה כל כך מדכא שאני מוותר, כי גם אחרי 40% נשארות לך 96 בריכות) ותמיד כשאני מגיע לאמצע המדרגה השנייה אז אני כבר 55% לתוך האימון (מתמטיקה. זה תמיד ככה.) ויש קצת תקוה.

היום, אגב, הייתי גמור אחרי 60 בריכות. אבל כשאתה שוחה את המשחים האלה ככה, כמו ריצה, בלי לעצור, בלי לקחת אוויר לרגע, אז אתה יודע שעוד עשר דקות כבר יישארו רק עוד ארבעים בריכות. ועוד עשרים דקות יישארו רק עוד עשרים. ואתה ממשיך. אינרציה.

עוד דרך להחזיק מעמד היא פשוט להתרכז בתנועות מסוימות. לפעמים אני מתרכז במתיחה של הכתפיים במשך כמה בריכות, או בסיבוב של האגן, או במבט הישר למטה (זה שבגללו אני מתנגש בשלוש אולגות ושתי סווטלנות באימון ממוצע. ואיגור אחד. אסור לשכוח את איגור). אבל האמת היא שכשאני עסוק ככה בטכניקה אני מגלה מהר מאוד שאני שוחה מהר (כי אני משפר את הטכניקה), וכשאתה נכנס לבריכה לשלושה-ארבעה קילומטר, אסור לך למהר, שלא ייגמר הכוח.

אני מהיר למדי בכל זאת. למרות שאני בקושי משתמש ברגליים (שעייפות מהריצה), אני שוחה הרבה הרבה יותר מהר מהשחיין הממוצע בבריכה הממוצעת. וכשכבר מגיע איזה מסוקס ועוקף אותי ומשאיר פס, אז אני שוחה אחריו שלוש או ארבע או עשרים או שלושים בריכות, שבסופן הוא יוצא מהמים, ולי נשארות עוד חמישים בריכות. כן, גם אני יכול לתת ספרינטים ולשחות 100 מ' בדקה וחצי ומטה (אני חושב), אבל הלו, העניין הוא המרחק.

מדי פעם אני חושב גם לגוון עם אימוני איכות. אינטרוולים או כפות ידיים או אימוני רגליים עם קרש. אבל אני מתעצל, ובסופו ש דבר תמיד הולך על נפח פשוט. את האינטרוולים והעליות אני משאיר לריצה מדי פעם. יש מצב שהשנה אצטרף לקבוצת שחייה למבוגרים כדי לגוון קצת, גם בתרגילים וגם בסגנונות. נראה. עד היום עבד לי מצוין הלבד, אבל אולי.

אחרון חביב: לקבוצות של שחיינים ברמה שלי קוראים מאסטרס. זה נורא מצחיק אותי. מה מאסטרס מה? מישהו פה ג'ימי קונורס? יאניק נואה? מארק ספיץ? אבל אסור להגיד את זה בקול רם, כי אנשים מבוגרים שעוסקים בספורט באינטנסיביות מאבדים את חוש ההומור. אני חושב שזה בא מכל הצבת המטרות הזו והסיפוק התמידי מעמידה במטרות. כלומר, מגניב, עמדת במטרות שלך. אתה עושה שינוי אמיתי בחיים, אתה אפילו יכול להישמע מבסוט מעצמך, זה בסדר.

אבל מאסטרס? דחילק.

מה מסובך? כולה מכניסים את הראש למים וממשיכים ישר עד הקיר.

(יצא ארוך, הא? תנוח דעתכם: לשחות את זה לקח יותר זמן.)

והאפליקציה מעירה: 720 קלוריות, שזה בערך כמו 9 ק"מ ריצה. אבל קשה כפליים.

והאפליקציה מעירה: 720 קלוריות, שזה בערך כמו 9 ק"מ ריצה
אבל קשה כפליים.

==

בשבוע הבא: אוותר על חלק מהאימונים, ואולי אשתתף במשחה פורט טו פורט. 4.5 ק"מ בתל אביב. נשמע נחמד. ולא, לא ארוץ את ה-33 בעמק. זה היה התכנון, אבל הרגליים שלי פשוט לא עומדות בעומסים האלה. בקיצור: אולי בעוד שלושה חודשים כבר ארוץ 33 ק"מ. בשבוע. עד אז, סחבק שומר כוחות למירוץ הלילה של הסחים. כל שנה אני חושב שאולי סוף סוף השנה יהיה לי את הכושר. עכשיו יש.

ככה נראות הריצות שלי בימים אלה. מהשבוע הבא זה יהיה 5.40-6 דקות לק"מ ודופק נינוח בהרבה.

ככה נראות הריצות שלי בימים אלה. מהשבוע הבא זה יהיה 5.40-6 דקות לק"מ ודופק נינוח בהרבה.

על ההוא שקרא לי שמן ומשהו לעשות עם גזר

רשומה רגילה

 

אז אני יושב עם לקוח באיזה פקקטה בית קפה בפקקטה צומת רעננה, ואתה מסתכל עליו ורואה שהבן אדם רץ. אבל אני מתכוון רץ רחוק. ממש רחוק. ואז מסתובב וחוזר. בעלייה.

שאלתי אותו, והתברר שאכן מרתוניסט, אז ככה, בגילוי לב אני אומר לו: נראה לי שאני עומד להפסיק. הורגות אותי, הברכיים. לא יודע מה לעשות יותר. ההוא נותן בי מבט מדוד, כזה שרצנים נותנים בך, ואומר לי: אל תיעלב, כן, אבל כואבות לך הברכיים כי אתה גדול.

איזה דרך יפה להגיד לבן אדם שהוא שמן, הא?

חבילת גזרים שנלכדה בצהריים.

חבילת גזרים שנלכדה בצהריים.

מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה רצתי בטח שמונה או עשר ריצות של עשרים פלוס. ובסך הכל אני מעריך שמשהו ברמת ה-500 ק"מ. אולי יותר. בכל זאת, ארבעה חודשים. וגם ירדתי עוד ארבעה או חמישה קילו. בכל זאת, 500 קילומטר.

מה ששם אותי ברמת השמונה קילו מעל המשקל המומלץ (שמונים קילו). ו-16 קילו מתחת המשקל שאיתו התחלתי. ותאמינו לי שכבר מזמן הייתי מגיע למשקל המומלץ המחורבן הזה אם בן אנד ג'ריז לא היו מייצרים את הגלידה עם העיגולי חמאת בוטנים. וריסיז לא היו מייצרים חבילות משפחתיות. ולחמנינה לא היו ממציאים את העוגה הזאת שקוראים לה פיצוחייה, שאלוהים ישמור על נפשותינו הרכות…

וכמו שאנחנו יושבים שמה בפקקטה בית קפה בפקקטה צומת רעננה, הוא אומר לי, "נגיד, הקרואסון הזה שדפקת פה. אין, אני לא עושה את זה יותר. זה פשוט עובר לך. אתה מפסיק, לתמיד."

לך תסביר לו שהייתי נורא רעב, לא אכלתי מהבוקר והכלב אכל לי את השיעורי בית. והכי מדכא שזה כבר מזמן לא טעים לי. כל הדברים האלה לא טעימים לי יותר. הבמבה כבר לא צהובה, השוקולד – אפילו לינדט – כבר לא שמח, הקרואסונים כבר לא טריים. זה כבר לא טעים כמו שזה היה פעם.

חוץ מהבן אנד ג'ריז עם חמאת בוטנים. עם זה אני כנראה כבר יורד לקבר.

אבל זהו. עכשיו מספיק. גם ככה ירדתי ל-23 ק"מ ריצה (ו-8 שחייה) בשבוע. ואני מגדיל מרחקים רק טיפונת בכל שבוע. אז כדי להציל את הקריירה המאוחרת הזאת, מעכשיו אני מכריז על חודשיים סלט ושייק חלבונים. למען עתיד ברכינו, כוס אמק.

הילדים לא הולכים לבית ספר, אז חתכתי 8 עגבניות ושמונה מלפפונים על הבוקר. ושלושה פלפלים. למה להגזים כשאפשר להיסחף?

הילדים לא הולכים לבית ספר, אז חתכתי שמונה עגבניות ושמונה מלפפונים על הבוקר. ושלושה פלפלים. למה להגזים כשאפשר להיסחף?

***

הצעות הגשה

לא יודע איך זה קרה, אבל פתאום בגיל 44, בואכה 45, גזר מבושל נהיה לי טעים נורא. היקום הוא גדול ואינסופי, ויש הרבה תופעות שאין להן הסבר. אז כן. אני. סחבק. וגזר מבושל.

אל תגידו כלום. אני יודע.

בקיצור, גט דיס: גזר מבושל חתוך לעיגולים, לימון, שמן זית, כוסברה – והסתדרתם בחיים. באלוהים, גן עדן. רק אל תעשו יותר מדי, כי הגזר נהיה מריר אחרי 24 שעות.

ולמיטיבי לכת: קוביות גזר, סלק, קולורבי. עם דבש ושמן זית. אפשר גם לבשל לפני התיבול אבל לא חייבים. סלט שורשים נהדר. וגם כאן – מחזיק עד 24 שעות. אחר כך זה כבר לא משהו.

%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%94

שני אימונים טיפוסיים מהשבוע (מתוך שישה, לא כולל חיזוק). שלא תחשבו שאני רק חותך ירקות.

שני אימונים טיפוסיים מהשבוע (מתוך שישה, לא כולל חיזוק). שלא תחשבו שאני רק חותך ירקות.

המירוץ הראשון שלי – חלק ראשון, עומר 1984

רשומה רגילה

 

בכיתה ד' (וה'. ו-ו' גם) הגעתי בדרך כלל שישי. או אולי שביעי? ספי היה מגיע ראשון, אחריו אלון אני חושב, ונדמה לי שגם אמיר פלג היה מגיע לפני. ואולי גם מיקי שפי. ויעל וורד, כמובן. בעצם היו צריכים לקרוא להן איילה ואיילה, איך שהן רצו, שתי אלו.

היינו רצים מסביב לבית ספר עומרים בתחילת כל שיעור התעמלות. 600 מטר, קראו לזה. אולי קצת פחות. זה התחיל בירידה, משם פנייה לרחוב הדר, עוד פעם שמאלה לצבר, שמאלה לפני אחרון לרותם – ואחד אחרון למגרש הספורט, נקודת הפתיחה שהיא גם נקודת הסיום.

מגדל מים עומר

אני לא סגור לגמרי על התמונות, כי אני לא מרבה להגיע לעומר בעשרים וחמש השנה האחרונות וכתוב שזו הספרייה, אבל ב-1984 זה היה סתם מבנה מוזר בבית הספר, שהיה נטוע מחוץ לגדר. ליתר דיוק, זו היתה כיתה ו'1. הכיתה שלי.

הייתי לא רע בזה. לא טוב כמו ספי ואלון, שהיו ספורטאים מדהימים. בטח לא מבריק כמו יעל וורד, שלדעתי היו קטגוריה בפני עצמה גם באליפות ישראל באותה תקופה (או שזה הדמיון הילדותי שלי שזוכר את זה ככה?) לא רע. וגם לא טיפוס שמוותר. בין אם רצים 500 או 1,500, אפשר היה לסמוך עלי שארוץ עד הסוף.

אבא שלי היה סגן אלוף הארץ ב-1,500 לנוער. דווקא אחי הקטן לקח את הגן הזה ממנו, והיה אוכל את כולם לארוחת בוקר בריצה. אני התמקדתי בגיל הזה בכדורגל. לא הייתי כוכב גדול, אבל הייתי מכור. כל יום במגרש. כל יום, כמו שעון.

הריצה לא היתה אותו דבר. גם ככה ילדים לא מתאמנים כל כך הרבה בריצה, למעט בודדים. נדמה לי שהיתה תקופה שהייתי בחוג לאתלטיקה של רוני (היישוב ההוא, עומר, היה חממה ספורטיבית לילדים), אבל ת'כלס, זה היה רק כדי להעביר את הזמן עד הכדורגל. סליחה, אבל אתה צריך להיות טיפוח מוזר למדי כדי ללכת לחוג אתלטיקה בגיל 10.

ובכל זאת, השתתפתי במירוץ עומר של כיתה ו'. אולי כי תומר הגיע לקבוצת הגיל המינימלית ועמד להשתתף. אז אם הקטן רץ, גם הגדול ירוץ. אולי פשוט כי הוא המירוץ שם ורציתי גם אני. אני לא זוכר הרבה חוץ מזה שהיה צפוף. רצנו 1,500, אולי 2,000, ועל כל מטר היו שניים-שלושה מרפקים. נקודת הזינוק היתה ליד הספריה, וכשהגענו לבית הספר צבר, הידיים שלי כבר היו כחולות ממרפקים. היום, כואבות לי הרגליים בריצה, אבל מהבוקר ההוא אני זוכר בעיקר את הכאבים בידיים.

כיכר בעומר

שוב, לא בטוח בכלל כי כמעט לא הייתי שם מאז, אבל נדמה לי שזה המפגש בין רחובות רותם ותמר, שהיה קרוב מאוד לנקודת הסיום של המירוץ. וכמה שזה נראה ירוק, ככה אני יכול להרגיש את המדבר בריאות שלי כל פעם שאני חושב על המקום הזה.

ואת מדליית הזהב של אחי הקטן. שהיתה מקור לשמחה גדולה ואולי גם קנאה. לא בטוח, אבל סביר להניח שכן. בכל זאת, הייתי בן 12. בכל מקרה, אני סיימתי במקום החמישי או השישי. אולי השביעי. אחרי ספי ואלון וגם כמה ילדים מכיתות אחרות. אולי לפני מיקי. מי זוכר?

במירוץ של הבנות, אני די בטוח שיעל סיימה ראשונה וורד אחריה. ועד היום, אם אני צריך להיזכר ברץ הכי טוב שראיתי בחיים שלי, אני לא חושב על קרל לואיס ואדווין מוזס, וגם לא על סבסטיאן קו. אפילו על ריצת הברווז הנפלאה של מייקל ג'ונסון אני לא חושב. רק על יעל פוטשניק שרצה מהר כמו הרוח. ועל ורד מנור שהיתה תמיד רגע אחד מאחוריה.

איך כמעט קניתי פאקט מרלבורו לייטס ואת ההרחבה האחרונה של World of warcraft, ובמקום זה (שוב) מצאתי את עצמי בחירייה

רשומה רגילה

הכל התחיל אתמול בחדר הכושר. אני הולך לחדר כושר כדי לעבוד על הידיים ועל חלק הגוף העליון, אבל בזמן האחרון אני מנצל את הביקורים שם גם לתרגילי חיזוק להמסטרינג, לארבע ראשי, לישבנוס מקסימום ולכל אלה.

ולא התחשק לי. באלוהים, כמה לא בא לי! אחרי ארבעים דקות של תרגילי חיזוק, לפני שאני מתחיל עם המשקולות של הידיים והחזה, עצרתי וקיללתי את האמ-אמ-אמא של כל ההבטחות ל"שבע דקות ביום". מה שבע דקות מה? בשבע דקות אפשר לחזק מצית, לא את הרגליים והמותניים והתחת.

וחשבתי לעצמי שזה בסדר. בן אדם מתאמן כבר שנה פלוס. מגיע לו שיהיו לו ימים פחות טובים. במיוחד השבוע, שבו הלכתי לבריכה ולחדר הכושר כמו טטל'ה בימים שבהם לא רצתי (והיו הרבה כאלה).

==

היום אחר הצהריים, הזוגתי שאין כמוה בעולם הלכה לחדר הכושר ולקחה את הילד לבריכה. הוא צריך את זה כדי לחזק את הגב. "אתה בא?" הם שאלו אותי בידיעה שברור שאני בא.

"לא בא!" עניתי.

"למה?"

"לא בא לא בא לא בא! לא בא לי!!"

"טוב אל תבוא. מה אתה אוכל את הראש?"

וכמו שהם הולכים לבריכה, אני הולך לקנות לי מסטיגם. מת על מסטיגם. ואחרי זה עוגיות בלחמנינה. טחינה פיסטוק. כדי להוריד את המסטיגם. ואחרי שאני אוכל איזה שישים עוגיות כאלה והם חוזרים הביתה ואני מחביא את מה שנשאר מהעוגיות, אני קולט שאני אשכרה על סף הדיכאון. כל המתוק הזה והלא רוצה הזה, זה סימפטומים. זה סימפטומים של בן אדם נרקומן שלא מקבל את המנה שלו. אני מבין בדברים האלה, אז ישר אמרתי לעצמי שאני יודע מה אני צריך.

"מה אתה צריך?" עצמי שאל אותי בחזרה.

"מרלבורו לייטס. וקולה זירו. ואת ההרחבה האחרונה של World of Warcraft," עניתי.

"זה אסור, עצמי ענה לי. אבל אולי במקום נצא לרוץ."

Screenshot_20160615-222101

==

וככה עוד פעם יצאתי לרוץ בלי לדעת כמה בדיוק. וכמו שאני מתקרב לגן הלאומי, אני חושב לעצמי שאולי אקיף כבר את חירייה. אני בטח יכול לרוץ איזה 12-13 ולהתחיל להזכיר לגוף שלי מה זה ריצה ארוכה לקראת המיני מרתון בשבוע הבא, כי שום דבר לא כואב. אז רצתי דרך רחוב עובדיה בידאני שהוא הנקודה הכי דרום מזרחית של תל אביב (כמעט), ואני אוהב לקרוא לו רחוב מוסטפה דיראני, והתחלתי את ההקפה, ואחרי שבעה או שמונה ק"מ התחיל לכאוב שם מאחורי הברך.

ואז נזכרתי שכמה אנשים אמרו לי בזמן האחרון שכאב הוא כאב והשאלה היא מה אתה עושה איתו. והרבה אנשים אמרו לי לעולם לא לרוץ עם כאב, שזה קצת מצחיק, כי ריצה זה עסק כואב. אצלי, בדרך כלל הכי כואב בשני הקילומטרים הראשונים. בעקב ובברך ובשרירים ובעצמות ובוורידים ובכליה ובכלב. ואני אין לי כלב. אבל אפילו הוא כואב.

אז אם לא ארוץ עם כאב, לא ארוץ עולם.

ונזכרתי גם ביהודי ההוא שהיכרתי שחי 17 שנה בלי רגליים. גם לו כאב. ממש כאב. אז החלטתי להמשיך עוד קצת. אולי אעצור אחרי 10 ק"מ, אולי אחרי 12, אבל בוא ונראה למה מתכוון הכאב הזה כשהוא ככה מופיע באמצע של שומקום ואומר לי לעצור. אני הרי לא טיפוס שעושה מה שאומרים לו, לא ככה?

אז המשכתי והקפתי את חירייה, והפעם רצתי על המסלול שקרוב לגדה הדרומית וכמעט לא עשיתי טעויות בדרך (טיפ: את הנחל חוצים כשמגיעים לגשר. רוב האנשים מבינים את זה. רוב הילדים מבינים את זה. פאקינג דורה החוקרת מבינה את זה. סחבק, איך להגיד את זה בעדינות? סחבק מבין דברים אחרים.)

אחרי הטעות הקטנה שכללה ירידה לערוץ הנחל (בחלק היבש) ועלייה בחזרה ועצירה לרוקן את הנעליים מאדמה, המשכתי על המסלול שמדרום לפארק דרום עד לנקודה המזרחית שלו. יש לי רק מילה אחת כדי לתאר את המסלול הזה: כיף. בשתי מילים: כיף עצום. עם זאת, אני שוב מזכיר (כתבתי את זה פה בעבר), שכדאי לא לרוץ שם בחושך, כי ממש אפשר לשמוע את הנחשים, ומוטב להישאר על השביל הסלול (או אספלט או אדמה) ולא לחפש הרפתקאות מחוץ לו.

Screenshot_20160615-211922 Screenshot_20160615-213317

==

כשהגעתי חזרה לפארק דרום כבר הייתי 13 ק"מ לתוך הריצה, והכאב לא הרים את הראש. היה לי רגע מפחיד של כאב בחלק הקדמי של הברך, אבל הוא עבר מהר למדי (והתחלף בשבע עשרה סוגים אחרים של כאב).

והיה לי קשה, אבל החלטתי שזה בסדר גמור. בזמן האחרון אני רץ 18 ו-20 ק"מ בלי קושי, וכמעט שכחתי שריצות למרחק כזה לא אמורות להיות קלות במיוחד. ובאמת, אם בכל פעם שטיפה קשה אעצור, הרי לא אגיע רחוק מדי.

אז מכיוון שהבנתי שזו הולכת להיות ריצת הנפח של השבוע (הרי לא ארוץ עוד ארוכה בעוד יומיים), אהפוך אותה כבר למסכמת לקראת המיני מרתון בשבוע הבא. ויאללה קדימה. סבלתי קצת בקילומטרים האחרונים, אבל זה היה סבל מתוק וחף מכאבים מיוחדים.

צירפתי השוואה של הריצה הזאת לריצה קודמת המסלול הזה (הפעם הארכתי מעט והקפתי את האגם פעם נוספת). בריצה הקודמת לא מדדתי דופק, אבל יש לי הרגשה שהפעם התאמצתי פחות.

וזהו. אני חושב שאני מוכן למירוץ בשבוע הבא. אני טיפוס שפוחד נורא מהתחייבויות, אבל יאללה. הגיע הזמן. הנה, החלטתי.

הרשמה למירוץ

ריצה עם פציעה, משחקי הכס ושיעור קצר בכתיבה

רשומה רגילה

Screenshot_20160613-220537

לרוץ עם פציעה זה קצת כמו לראות את משחקי הכס: אנחנו יודעים מצוין איך זה ייגמר, אבל פשוט לא יכולים להתאפק. זה לא אינטליגנטי, זה לא אסתטי, זה לא משהו שאתה מספר להורים או לילדים, אבל כמו השורה האחרונה של העוגת גבינה פירורים משבועות, כמו השאלה אם לראות את הפרק החדש או ללכת לישון – לפעמים פשוט אי אפשר להתאפק.

אתמול רצתי שמונה ק"מ. מכירים שאתם יוצאים לריצה ולא בטוחים לאיזה מרחק היא? זה מסוג הדברים שאי אפשר לנצח: או שאתה רץ פחות מדי ואז אתה סמרטוט, או שאתה רץ יותר מדי ואז אתה אידיוט. ולא, אין נקודת אופטימום. זה או סמרטוט או דביל. אין אמצע.

בהתחלה חשבתי שאני יוצא לעשר, ואז הרגשתי נהדר אז חשבתי למה לא 15? אבל אז חשבתי שלא כדאי להגזים, אז 12! ואז אחרי ארבעה קילומטר הרגשתי צביטה מאחורי הברך וחשבתי שאם נצליח לרוץ 8, אז יהיה פצצה – וחזרתי לאט לאט הביתה.

את הפרק של משחקי הכס התחלתי לראות לפני הריצה וסיימתי אותו רק אחריה. אני רואה את הפרקים האלה במנות קטנות, כדי לעצור את הדימום בין סצנה לסצנה. וחשבתי לעצמי שבאמת, פרק שמתחיל עם שני האחים לבית קלגיין, נו אתם יודעים, שום דבר טוב לא ייצא מזה. כל מה שאתה יודע זה שיעופו ראשים.

כמו לרוץ עם פציעה, אמרתי כבר?

==

קראתי מישהו אומר שהדיאלוגים בעונה הזו של משחקי הכס הם הרבה יותר טובים מאלה של השנים הקודמות. ובכן, סחבק נוטה שלא להסכים.

השיחה בין ג'יימי לאניסטר לאדמור טאלי לא יכולה להתקיים. כלומר, היא יכולה להתקיים, אבל לא ככה. לא אצל ג'ורג' מרטין, על כל פנים.

כי מרטין, אפילו בספרים הרביעי והחמישי – שהם הרבה פחות טובים מקודמיהם – הוא לא זיין מוח. הוא כותב 1,000 עמודים לספר אבל מקפיד לא לאכול את הראש. הוא לא מסביר לנו את הדמויות שלו, והדמויות שלו לא צריכות להסביר לנו את עצמן. הרי דמות שמסבירה את עצמה לקורא היא מופת של כתיבה רעה. תארו לעצמכם שקין היה מסביר לנו למה הוא הרג את הבל. שאברהם היה מסתובב ונותן מונולוג על "לשחוט או לא לשחוט את יצחק, זו השאלה!"

נו באמת.

ספרות טובה היא מגרש המשחקים שבין מה שהסופר כותב לבין מה שהקורא מבין. אבל ברגע שהסופר, באמצעות הדמויות, מוליך אותנו ומאכיל אותנו בכפית במוטיבציות של הגיבורים שלו – זה הרגע שבו נגמרת הספרות.

ולכן, אצל מרטין, ג'יימי לעולם לא היה מסביר את עצמו לאדמור, ואדמור לעולם לא היה מטיח בג'יימי שהוא אדם רע. כי מרטין הוא הרבה דברים, אבל סופר מחורבן הוא לא.

והכותבים של הסדרה? הם יודעים לבד שזה לא זה. הם מבינים שזו כתיבה רעה. ובגלל זה הם שולפים את המשפט ההוא, The things I do for love, שהוא (ולא ולאר מורגוליס!) המפתח ליקום של מרטין. אתם בטח זוכרים, זה המשפט שג'יימי לניסטר אומר כשהוא זורק את בראן מהחלון. זה האקדח מהמערכה הראשונה.

זה משפט שג'ורג' מרטין כתב.

==

רוצים עוד שיעורים בכתיבה? יש פה, ותיכף תיכף גם סדנה חדשה לבלוגרים ולאנשים שרוצים לכתוב נהדר. אפשר לכתוב לי ולקבל פרטים:

bashanpr@gmail.com

==

בשבוע הבא יש מיני מרתון. כל בר דעת יגיד שכדאי לי לצאת לחופש מריצה לשבועיים או שלושה או ארבעה ולטפל ברגל עד שתעבור הפציעה. וכל רץ גם יבין את הייסורים של ההחלטה הזו. מה, לוותר על המירוץ הזה שכל כך חיכיתי לו? המירוץ הראשון שלי!

גם היום החלטתי לא להחליט. נרוץ השבוע עוד פעם או פעמיים. ריצות לא ארוכות מדי, ונראה מה הברך חושבת על העניין הזה. עם קצת מזל אוכל לסחוב עד השבוע הבא, ולקחת את ההפסקה מיד אחרי המירוץ. ככה אוכל גם לרוץ את המיני מרתון  וגם לחזור לריצה בתחילת אוגוסט, כשנהיה בארץ אחרת.

באמת, גם לא להחליט זה החלטה, ולא פעם – זו ממש החלטה מטומטמת.

The things I do for love…

20160613_214637

(בתמונה: מה שחיכה לי כשחזרתי מהריצה אתמול. להתחתן טוב זה חשוב)

 

האבא הכי גרוע בעולם, או: איך קנינו וילה. לפסיכולוג של הילדה

רשומה רגילה

איפשהו בגיהנום יש רשימה של האבות הכי גרועים בעולם. חוץ מזה יש רשימה של טיפוסים שהם כל כך גרועים, שהם אפילו יותר גרועים מהאבות הכי גרועים בעולם.

ומתחת לכל אלה יש אותי.

תארו לעצמכם בן אדם שקובע מסיבת יום הולדת לילדה בת תשע באיזה אטרקציה מוכרת, אבל לא מברר אם האטרקציה המוכרת בכלל פתוחה. ואז, מגיע לאטרקציה המוכרת עם חטיפים וילדה ועוגה, רק כדי לגלות שהאטרקציה המוכרת סגורה.

חרא אבא, זה ברור.

וכמו שהיא בוכה ובוכה ואנחנו בדרך הביתה עם חטיפים ועוגה ובוכה ובוכה לעשות מסיבת סרט ב-vod, ומבטיחים לה שנעשה גם את המסיבה עכשיו וגם אטרקציה מוכרת, הזוגתי החכמה מסתכלת בי בעיניים מלאות בכאב, צער ותחושת כישלון עמוקה. והיא לוחשת לי שאיפשהו יש עכשיו פסיכולוג בר מזל, שאנחנו עוד נבנה לו וילה בגלל זה.

מיד קמתי ועשיתי מעשה והלכתי לילדה ולדמעות ואמרתי לה, "אז ככה, אנוצ'קה. לא רק מסיבה עכשיו ועוד מסיבה באטרקציה המוכרת בשבת, חוץ מזה אבא גם ייקח אותך ללונה פארק, כדי שאם אני כבר קונה וילה לפסיכולוג, לפחות תדברי עלי יפה עם הבן זונה". הסכימה.

קיצר, היום התקשרתי וביררתי. הלונה פארק פתוח ושלומו טוב, ותבואו, בטח. יצאנו מהבית בשלוש, ושור אינאף, איך שאנחנו בדרך, מישהו החליט לשרוף בניין על האיילון כדי שלא נגיע גם היום. וככה היא בוכה עוד פעם שאין לונה פארק ואני בוכה שנשרף הפוסטר של בר (הזוגתי שתחיה: "באלוהים, יפה בונבון, אבל למה משקפיים בעשר שקל משוק התקוה").

אבל שריפה לא תשבור אותנו! לא התייאשנו, החנינו את האוטו בצד השני של פארק הירקון, שזה רמת גן, והתחלנו ללכת וללכת וללכת, עד שבסוף אמרתי לילדה, שנראתה כבר גמורה, "תקשיבי גמדה, או שנלך עכשיו ללונה פארק לשעתיים, או שנלך בשבת לחמש שעות. את תחליטי.

וככה נדחה הלונה פארק לשבת.

(אמרתי לכם יותר גרוע מהאבות הכי גרועים בעולם או לא אמרתי?)

20160613_165001

(ילדה שבוזה להמחשה)

==

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

כי אני יש לי שעון בן בן זונה, באמת, יותר חכם מביל גייטס (בחיים לא יקנה את לינקדאין). והוא סופר לי צעדים, כי בכל משפחה צריך סופר. אז בקיצור, ספר לי כבר איזה שמונה אלף צעד פלוס מינוס. מהבוקר, כן? ואפילו ביניהם הרבצתי איזה שלוש מאות מטר ריצה פה וחמש מאות מטר פה, רק כדי לראות אם הכל עובד.

20160613_181533

(סופר צעדים להמחשה. אנשים שואלים אותי למה אני לא כותב על הגרמין שלי. האמת היא שניסיתי אבל הוא לא מפסיק לזוז)

טפו טפו, נכון לעכשיו הכל בסדר. אז אחר כך, אחרי שתרד קצת השמש האכזרית הזאת, אצא לרוץ איזה 10-12. וזאת ריצה חשובה, כי אם היא תעבור כמו שצריך אז אולי יש מיני מרתון בשבוע הבא.

ואם לא? אם לא אז באמת הגיע הזמן להפסיק לשבועיים-שלושה ולתת לכל ה-ITB הזה את הכבוד המגיע לו, עד שיעבור.

אבל ההחלטה הזאת היא לאחר כך. ועכשיו? עכשיו רצים!

לאט לאט, כוס אמק כוס אמק

רשומה רגילה

יש לי חיבה עמוקה למותגים מהסבנטיז והאייטיז: תמיד אתגעגע לתחושה המצמיתה של כפית זיפ בפה, למוות הרגעי של כל תחושה בלשון ובחניכיים, להתאוששות שבאה אחר כך ולשיאים ב-60 מטר ריצה שהגיעו אחרי שהסוכר החליף את החמוץ. ולא רק לזיפ אני מתגעגע.

sddf

לנצח אתאווה אל המקדייויד של מרכז הכרמל, לגלידה האמריקאית של הסקטלנד בפאתי באר שבע, אחותה הקטנה של גלידה מונטנה שמעבר לכביש, רגע ממחנה נתן, לפיצה נאפולי שבקצה התחתון של דרך פרויד, לשווארמה של הדר (מותג, באבוה מותג!) לבית הפנקייק בבית ינאי.

לא במקרה כל הטעימים האלה מצויים על הציר שבין באר שבע לחיפה. הרי לכם רבות משנות ילדותי במשפט אחד: הדרך מבאר שבע לחיפה. ארבע מילים שמספרות וואחד סיפור.

והכי אני מתגעגע לגלידה תל חנן. לרכות הפלסטית של הגלידה האמריקאית שאולי נוסדה בפאתי טירת הכרמל, או שבכלל זחלה מעדנות מתוך אחת הארובות של מפרץ חיפה. למתוק המטורף של הלבן הרך עם רוטב מייפל ופקאן סיני… מתוק שיכול לגרום לאדם לרוץ דרך קיר, מתוק שיכול למחוק כל זכר לקוגניציה, מתוק שמזעזע יבשות ומרומם הרים. מתוק ש… נורא מתוק. אלוהים, נורא נורא מתוק.

ואיך אני זוכר את זה טוב כל כך? כי ירדתי אתמול על אחת כזו בצומת אולגה.

וזה אפרופו זה שילדה אחת אמרה לי ש"אתה עכשיו בענייני בריאות וזה, לא ככה?"

אז לא. אני כותב קצת על ריצה. אבל בלב, בלב אני בתל חנן. בגלידה תל חנן.

==

Screenshot_20160610-192400

חוץ מזה, הסברתי פה בעבר שאני לא כל כך קורא. בטח לא ספרות עיון. מודה, הסבלנות שלי מוגבלת. כשאני כן קורא, כמו בימים אלה למשל, זה בדרך כלל סדרות פנטזיות באורך של אולטרה פאריז-דקר. ובחזרה.

מי שקוראת את כל ספרות הפיזיולוגיה והריצה היא זוגתי שתחיה, שמוסרת לי שכדי לבנות סיבולת אני צריך לרוץ פעמיים בשבוע בקצב של 60-65 אחוז מהדופק המקסימלי שלי. עד שאעשה את הבדיקות הרלוונטיות (אני עצלן בדיקות ידוע), אני מעריך את הדופק המקסימלי שלי בלא פחות מ-180. בקיצור זה אומר לרוץ בדופק 110-120.

ומכיוון ששלחו אותי לרוץ עד שישה קילומטר לאט, החלטתי לעשות את מה שהזוגתי אומרת. לצורך העניין חזרתי לשדרות ההשכלה ליד הבית. זה מסלול של 750 מטר, דקה מהבית. האפסייד הוא שאם אני מרגיש כאבים, אני לא צריך ללכת דרך ארוכה. הדאון סייד? הלוך-חזור, הלוך-חזור, הלוך-חזור…

Screenshot_20160610-192334

מה זה לרוץ בדופק 110-120? אתמול גיליתי שזה משהו ברמת השמונה דקות וחצי לקילומטר. עברתי שוב ושוב ליד זוג חברות שלדעתי עישנו במשך שעה שלמה. יש מצב שהדופק שלהן היה יותר גבוה משלי. וזה משעמם. ריצה לא משעממת אותי בדרך כלל. נחמד לי ומעניין. עד כדי כך שאני רץ בלי מוזיקה באוזניים, אבל בדופק של פחות מ-120, הריצה לא סתם משעממת, היא משעממת תחת.

בקיצור, אם אני מתכוון לעשות את זה פעמיים בשבוע, ייתכן מאוד שאדרש למוזיקה או לפודקאסטים ראויים, כי זה משהו אחר לגמרי מהריצה שאני רגיל אליה. בדרך כלל אני לא חושב על ריצה כעל מבחן אישיות ועמידה באתגר וכל החרטא הזה. אבל ריצה כל כך איטית היא עבורי לגמרי מבחן אישיות, ואני לא טיפוס סבלני. אני בכלל לא טיפוס סבלני.

Screenshot_20160610-192341

==

אני גם לא מתמיד גדול, אבל ריצה מפתיעה אותך כל פעם מחדש. בעיקר לגבי עצמך.

תראו מה עלה לי הבוקר בזכרונות בפייסבוק. היום לפני שנה

יומני הצילעגר: אימון הליכה-ריצה מספר עשרים ושבע, נדמה לי. ריצה מס' 13

אז 6.23 קילומטר, קצת פחות משבע דקות לקילומטר. אבל באמת רק טיפה פחות. בלי למהר ועם הרבה ניהול. וכן, איך שאתה לא מסתכל על זה, הריצה יותר קלה מהשחייה, אפילו כשהיא למחרת השחייה.

וגם, להבדיל מהשחייה, פה אתה אשכרה מרגיש סמרטוט. אפילו בשדרות ההשכלה, בין העארסים על האופניים החשמליים לתינוקות ברנז'ה המתוקתקים, אני רץ הכי לאט. כלומר, יש מישהו שרץ הכי לאט, והוא עוקף אותי בקלות. ולך תספר להם שרצת מיני מרתון בגיל 16, כשכל מה שרואים עליך זה את עשרים ושבע השנים שאחרי זה.

הדבר היחיד שטוב בכל הסיפור הזה שירדתי קצת במשקל, אז הכרס מעיקה קצת פחות על הברכיים, אבל באמת, הדגש הוא על קצת פחות.

בבריכה, לעומת זאת, אני כמעט סופרמן. פעם עוד אכתוב על איך בגיל שמונה הייתי התקוה האולימפית הלבנה של ישראל בסוף הסבנטיז. ועוד נשארו לי מזה סגנונות השחייה היפים-יפים שלי. תוסיפו לזה את הקצת טוטל אימרז'ן שלמדתי לפני כמה שנים, ובכלל אני הטורפדו הקווקזי של הבריכה של שכונת התקוה. כמובן, לא מזיק שהתחרות היא בדרך כלל פנסיונרים שיותר קרובים לשמונים משבעים.

אבל היי, למי אכפת. העיקר שהשלמתי עוד ריצה של שש פלוס. עוד שתיים כאלה ונראה מה הלאה.

כמעט שכחתי: היום חצי שנה בלי סיגריות.

 (הגעתם עד לכאן? וואו! אפשר להזמין אתכם לעקוב אחרי הבלוג ולקבל התראות לאימייל על פוסטים חדשים? אתם בעניין? יש בצד ימין לינק שכתוב עליו "רוצו איתי". לחצו עליו והשאירו את האימייל שלכם. זה הכל.)

יקום, אהבה, ספרינגסטין, ריצה

רשומה רגילה

הלכתי לאיזה כנס השבוע. אני לא אוהב כנסים. אנשים שם עשויים מהקרטון הזה שממנו עשויים כרטיסי ביקור. אני לא אוהב את זה. אבל הבטחתי להנחות פאנל, אז הלכתי.

13339471_10154270588649809_6083129831335605883_n

בקיצור, יצא לי לעמוד שם עם טיפוס כזה שעשוי מקרטון, מהסטרט אפיסטים האלה שכבר גייסו כל כך הרבה מיליונים, שהם כבר לא ממש מבדילים בין אמת לפאוור פוינט, והוא מסכים איתי שספרינגסטין מדהים, כי עובדה שהוא מופיע שלוש שעות וחצי בערב, או משהו.

ואני שם עומד מולו ומקשיב ומהנהן כמו איש מקרטון, וחושב לעצמי שאי אפשר להסביר באמת ממה עשויה אהבה. בטח, זה נחמד שספרינגסטין מופיע שלוש שעות וחצי. אבל את מה שמרגישים שם אי אפשר להמליל. זה, כמו שאומר חבר שלי, זה בכלל החומר שממנו עשוי היקום. אם אתה אוהב מספיק, אז הוא שם מסביבך.

ולמה אני מספר לכם את זה? כי מדבקות של 21.1 ו-42.2 ו-33 ו-100 ו-166 ו-437 קילומטר. מהן אומרות? הן דרגה. זה הכל. כמו הופעה של שלוש שעות וחצי. אבל את מה שעבר עליך בקילומטרים האלה, את זה שום סטיקר לא יודע לספר.

==

אתמול נכנסתי לקליניקת הגמל המעופף (באמת) של ידידתי הטובה דורית פרנס, שהיא לא רק אחד מהאנשים והנשים הבודדים והבודדות שאני מוכן להודות שהם נבונים ממני, אלא גם מטפלת שאני מאוד סומך עליה, אחרי שהצילה אותי מסדרה ארוכה וכואבת של שרירים תפוסים בגב.

אחרי שהיא אמרה שנהייתי חיה רעה, מה שמאוד מצא חן באוזני, היא שואלת אותי שאלות ובודקת מעט ומסכימה שאכן אולי זה ה-ITB , היא מתפנה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב מכולם.

להכאיב לי עד מוות.

היא משלבת טווינה, שזה עיסוי אכזרי במיוחד, עם דיקור, שזה משהו שאתה פשוט שוכח כמה הוא כואב כדי להיות מסוגל לשרוד. בקיצור, לפני שאני מספיק להגיד "מיני מרתון",   ההיא נועצת בי שש מחטים והשכנים באים לבדוק מי האידיוט שצורח בתשע בערב. היא מעירה שאני מתפתל כמו תולעת משי.

20160608_214901

אני סולח לה על כל זה כי אני סומך עליה שהיא ממש ממש טובה במה שהיא עושה. וגם, אני ממילא לא יכול לעשות שום דבר בנידון. אני מרגיש כאילו חנה עלי שופלדוזר. לא יכול לזוז מילימטר.

אחר כך עוברים לטווינה, וזה כואב עד אימה. היא מעירה שעכשיו אני נשמע כמו כלב ים, "שזה שיפור בסך הכל".

בקיצור, אני לא באמת יודע לדווח מה עבר עלי במשך השעה אצלה, חוץ מזה שהסיכות פשוט מסמרו אותי לצלב הטיפולים, סליחה, מיטת הטיפולים, ושבחלק ניכר מהזמן צחקתי בהיסטריה, בעיקר בגלל, ובכן, ההיסטריה.

בסוף הזהירו אותי לא לרוץ יומיים, ובבקשה להוריד עומס אחרי המיני מרתון המטופש הזה. פחות קילומטרים, פחות קצב, יותר מתיחות ובניית שריר.

תתחיל בשישה קילומטר, היא מסמסת לי היום. ולאט. צודקת, אני חושב לעצמי. זה הרי לא המרחק שחשוב, זאת האהבה. זה החומר שממנו עשוי היקום. כמו הופעות של ספרינגסטין.

==

"רגע", דורית שואלת אותי כשאני יוצא מהקליניקה שלה בסוף הטיפול. "אם ממילא אתה רץ 20 קילומטר כל סופשבוע, מה אכפת לך מהמירוץ הזה?"

"זאת המדבקה," אני אומר לה. "אני מת שגם לי תהיה כבר מדבקה".

*מוקדש לארנון.

Somtimes you gotta walk on, walk on

השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו

רשומה רגילה

Screenshot_20160608-101125

אחרי שבעה קילומטר הרגשתי צביטה מתחת לברך. צביטה כואבת של הגיד המחוריין הזה שם בצד, ה-ITB. צביטה כזאת שאומרת "עכשיו אתה לא סתם מרגיש משהו. עכשיו זה כואב". אז עצרתי והלכתי שלושה קילומטר הביתה.

זה הרבה זמן לחשוב, שלושה קילומטר. בפאקינג הליכה. ללכת הרבה יותר קשה מלרוץ. שלושה קילומטר זה המון!

וחשבתי על כל השקרים הקטנים האלה שאתה מספר לעצמך: לא כואב, לא כל כך כואב, טיפונת כואב. ועל זה שבעצם מאוד קשה לא לספר את השקרים האלה, כי הם במידה לא מבוטלת חלק מהעניין. אצלי למשל, בריצות של 10-20 ק"מ אני תמיד ארגיש קצת מיניסקוסים בפרונט של שתי הברכיים ולפעמים משהו בשוק וכאבים מסוימים בשריר הגדול הזה שמטפס מהברך אל המותן, הארבע ראשי.

קצת כואב, לא כל כך כואב, כואב בריא כזה של שרירים, או של חיכוך מתמשך. שום דבר דרמטי. שום דבר שצריך לעצור בגללו, ובטח לא משהו שצריך להימנע מריצה בגללו, כי אם בכל פעם שארגיש משהו, אז חבל להתחיל.

ומה, לא הרגשתי את ה-ITB? הרגשתי אותו. הרגשתי אותו עוד לפני הריצה. הוא כמו החבר הדמיוני שלי שאני לא סובל. כל הזמן אני מרגיש אותו. והנה, אתמול הפסקתי בדיוק בדיוק בזמן. כל כך הפסקתי בזמן שהוא לא כואב היום. המבחן הקלאסי הוא ירידה במדרגות. כשה-ITB כואב, הוא כואב בירידות. היום הוא לא כואב.

ועדיין, אני לא יכול לקחת אותו לריצה היום.

אז כן, אני מרגיש אותו. כל הזמן. אבל אתמול גם הרגשתי שאני יכול לקחת אותו החוצה. אז הוא אמר, וואלה, נכון. ואחרי שבעה קילומטר התחרט.

והשקרים הקטנטנים האלה. כאב לך? "לא, לא כאב בכלל", שזה בעצם "טיפה כאב, אבל לא חשוב". מה אפשר לעשות איתם? בן אדם מכור לריצה. פאקינג נרקומן. מה יגיד לעצמו? "עזוב, אתה לא צריך את המנה שלך עכשיו"? אין מצב. "אני צריך את המנה שלי עכשיו! מקסימום יכאב קצת".

אני מבין בהתמכרויות. 25 שנה עם ניקוטין, עוד מעט 45 שנה עם סוכר. אני יודע כמה קשה להפסיק באמצע. אני זוכר את עצמי מדליק סיגריה ועוד סיגריה עם ברונכיטיס. עם דלקת ריאות. הלו, הכאב הזה ב-ITB זה כסף קטן לעומת שיעול של ברונכיטיס ומרלבורו אדום, תאמינו לי.

אז אני לא רואה איך להפסיק לשקר. לא כל כך מהר.

==

רגע, אז מה עושים עם ה-ITB המזוינת הזו? אני הרי נורא רוצה לרוץ את המיני מרתון בפארק הירקון בעוד שבועיים, ואני לא מאמין באורתופדים ופיזותרפיסטים.

==

(הפוגונת: מה זאת אומרת לא מאמין ברופאים? הרי זה עניין למדע ולא לאמונה – אני מצטט פה איש חכם שאמר לי את זה השבוע. בעיני, הוא צדק ולא צדק. מצד אחד זה אכן מדע. מצד שני, כולם יודעים בדיוק מה זה ITB, ועדיין, יש מי שמספר שיצא מזה בשבוע-שבועיים ויש לא מעט סיפורים על חבר'ה שגוררים את הפציעה חצי שנה.

וגם: זה פאקינג ITB, פציעה פשוטה עד מאוד ונפוצה עד מאוד שלכאורה כל אחד יודע איך לפתור, אז איך זה שכל אחד – ואתם יודעים כמה מומחים יש בעסק הזה של ספורט ורפואת ספורט – אומר משהו אחר?

אז נכון, זה מדע, אבל בלי האמונה צסק"א לא היתה אוכלת אותה. ואתה צריך להאמין בפתרון שמציעים לך ובאדם שמציע לך את הפתרון, כדי ליישם אותו עד הסוף.)

אז קבעתי עם דורית, שהיא מעסה ומדקרת ומדענית ואחת הנשים המבריקות ביותר שפגשתי, ושגם הצילה אותי בעבר מלא מעט כאבי גב. אני מאמין גדול בדורית. הבעיה היא שהיא מטפלת בי גם בטווינה, אז יש מצב שמחר אכתוב על איך צרחתי אצלה בקליניקה כמו יהודי בפוגרום.

==

אה, והיתה גם ריצה. רצתי בדופק ממוצע של 143 (מקסימום 156) ובקצב של 6:25 בערך (השעון מרמה קצת כי שכחתי לכבות אותו כשהפסקתי לרוץ). אני עובד הרבה על להפחית את המרחק בין הרגל לאדמה, על צעדים קצרים וגם על קיצור זמן המגע עם הקרקע והתנועה לאחור של העקב, כדי להכניס יותר תנועתיות. עם זאת, אני מנסה לעשות את זה פחות באמצעות הפעלה מסיבית של הרגל, ויותר דרך הלב-ריאה. כלומר, לא לעבוד על הסגנון באמצעות כוח. אני מקווה שזה ברור.

Screenshot_20160608-100233 Screenshot_20160608-100243 Screenshot_20160608-102017 Screenshot_20160608-100321

העניין עם כל הטכניקות האלה, שהן מעלות לי את הדופק במהירות. ואני מזכיר שיצאתי אתמול לריצה שקטה ורגועה כדי לבדוק אם אני בכלל יכול לרוץ. דופק גבוה ממש לא היה בתוכניות שלי. בקיצור, התוצאה היא שאני לא ממש מצליח לאפיין את ההשפעה של כל אחד מהמלכים לשינוי סגנון, והגרפים מהגרמין מראים שאין לי מושג מה אני עושה. התחושה שלי היא שאני אצטרך להתאזר בסבלנות ולעבוד על עניין אחד בכל פעם.

אני שונא להתאזר בסבלנות.

==

ואחד אחרון: חזרתי לפארק דרום אתמול. חבל נורא שהעירייה לא משקיעה שם יותר בתאורה, כי יש שם איזה שני קילומטר פשוט נהדרים לרוץ בהם. אם רצים הלוך-חזור, או מחברים את המסלול לעוקף חירייה או אפילו לריצה לכיוון אור יהודה (עוד לא ניסיתי. בקרוב), יוצא מסלול נהדר ומעניין, במיוחד למי שכל הזמן רץ בפארק הירקון ובפארק הלאומי. אנחנו צריכים עוד מסלולים פה בתל אביב וזה של פארק דרום ממש מתחנן לקצת אהבה מהעירייה. וזה לא יעלה כמעט שום דבר ויהיה נהדר לתושבי האזור.

בקיצור, הלוואי שיטפלו כבר.

איך להפסיק לרוץ

רשומה רגילה

לא יכול יותר. לא יכול. ניסיתי, באלוהים ניסיתי. התאפקתי, התאפקתי עוד קצת, הלכתי לישון מוקדם, קמתי מאוחר, התאפקתי, השמש עלתה, השמש ירדה, עלתה, ירדה, תיכף עוד פעם יורדת… חלאס!

לא יכול יותר. נשבע לכם בילדים שלי, כפרה עליהם שייסעו כבר לאנשהו. לא יכול יותר. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות. נתתי לו כל שאפשר לי לתת. לא יכול יותר. כמה, כמה בן אדם יכול להחזיק מעמד?

שמונה-שמונה וחצי גג, סחבק יוצא לעשירייה. מבטיח לרוץ לאט. ממש לאט. נשבע. כמו סקס של קיפודים, כמו תזוזת היבשות, כמו הזמן שלוקח לשרה נתניהו להוציא מטבע מהכיס. ככה לאט.

אבל לא יכול יותר. לא יכול יותר לא לרוץ.

ולסיום, מתכון.

קומפרס:

לוקחים שקית ירקות קפואים. אני ממליץ על שעועית ירוקה עדינה, אבל אפשר גם שעועית צהובה גסת רוח. או גזר. או אדממה. העיקר שיהיה קפוא.

20160607_160929

תמונה להמחשה

שמים על הברך. אלא אם כואב במקום אחר.

אפשר גם לתבל, אבל לא חייבים.

שיהיה לבריאות.