Tunnel of love

רשומה רגילה

חזרתי לרוץ השבוע' אחרי 12 יום כמעט, ועכשיו אני כותב את הפוסט הזה בראש, כל הדרך מחיפה לתל אביב.

אני חושב על אהבה. גם כי אני טיפוס קיטשי וסנטימנטלי עד מבוכה של ממש לסובבים אותו, גם כי אני מוקף אהבה יומיום מבוקר עד ערב וגם אחר כך, וזה לא משהו שכדאי לא לשים לב אליו. וגם בגלל המנהרה הזו שנכנסתי אליה. מנהרת האהבה.

יש מעט דברים, מקומות, חפצים, אנשים בעולם שאני יותר אוהב מאשר את ברוס ספרינגסטין. אני אוהב אותו כמו שאוהבים אח גדול נערץ. אני אוהב אותו כמו שאוהבים דוד כריזמטי. אני אוהב אותו כמו אבא. אני אוהב אותו כמו החבר הכי טוב בעולם, ההוא שאתה אשכרה יכול לספר לו על החיים שלך. זה לא משהו שגברים עושים בקלות.

ואני אוהב כמעט את כל מה שהוא עשה.מאז איפשהו בתחילת שנות השבעים ועד עכשיו. ובטח גם אחורי זה. זה הרבה הרבה שירים שאני אוהב. חזק. עם כל הלב.

ועדיין, יש שירים ויש תקופות שאתה אוהב אחרת. אוהב במיוחד. שירים שהם קצת יותר נדירים. שלא צצים בכל הופעה. שאתה לא מקבל בכל פעם. אנחנו, הספרינגסטינאים, אנחנו שומעים הופעות יותר מתקליטים. וכשצצים לנו הנדירים האלה בהופעות, בין badlands ל-born to run, אנחנו ככה יוצאים במחולות אקסטטיים.

אנחנו טיפוסים בסיסיים, אני מודה.

אני שומע הופעה מ-88'. מהטור המעט שכוח ההוא שבא אחרי Born in the USA, אחרי מהומת העולם, אחרי שהוא היה לרגע סוג של מייקל ג'קסון עם בנדנה. הטור של Tunnel of love. מעולם לא הרביתי לשמוע אותו, והחווייה – במיוחד אחרי שלא שמעתי את ברוס כמה שבועות – היא רכבת הרים של עונג, ואין ירידות, אפילו לרגע. רק פסגה, ועוד פסגה, ועוד פסגה. כמו סקי.

סקי לגן עדן.

וכל כולי, גוש אהבה רועד, כמו נערה שצופה ב-The voice. כמו אלכוהוליסטית זקנה שקיבלה סוף סוף עונה חדשה של האח הגדול: מישהו שם בצד השני של המוזיקה לוחץ לי על כל הכפתורים. ברוס עומד על הבמה ומדבר אל הקהל כמו החבר הכי טוב שלך. כמו הטיפוס הזה מהשכבה שכולם כולם רוצים להיות החברים שלו, ואיכשהו הוא מצליח להמשיך להיות מקסים לכולם.

והוא מדבר. השנה היא 1988, ואני יושב על הדשא בלוס אנג'לס או בניו ג'רזי או בצמח, אבל הפעם אני כבר יודע את כל מה שאני יודע בגיל 45. והפעם נורית עם חולצת הפסים תיפול מאוהבת לרגלי, או לפחות תשים לב שאני קיים. כי אני כבר יודע את כל הדברים שיודעים בגיל 45. ברוס הסביר לי.

אני חושב על התחושה הנפלאה הזו שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. להשיג כל מה שיש להשיג. אפילו את נורית. זו התחושה הזו שרק ברוס וריצה יכולים לתת לי. כי כבר רצתי חמישה ועשרה ועשרים קילומטר. רצתי ורצתי ורצתי. ואני כבר יודע – אוי, אלוהים, כמה שזה קיטשי! – שעם מספיק התמדה ומספיק עבודה ומספיק ירידה לפרטים, אני יכול הכל.

אני יכול לשבת על הדשא בהופעה של ברוס ב-1988, מוכה אהבה לנורית עם חולצת הפסים. אני יכול סוף סוף למשוך את תשומת ליבה. ואני יכול להמשיך ולהשיג את כל מה שאני רוצה. כל מה שאני צריך זה לצאת לריצה.  

זהו, טייטס וגופייה זרחנית, נעלי ספורט ורצועת דופק. אז מה אם עשר וחצי בערב? יש לי את כל מה שאני צריך ואני בדרך החוצה.

ועכשיו, כשאתם קוראים את זה, לא נותר לי אלא לרוץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s