הבלוג הזה שאני כותב הוא בלוג על ריצה, והוא לא סתם בלוג ריצה: הוא בלוג ריצה מיוחד. אין עוד אף בלוג ריצה כמוהו. באמת! יודעים למה? כי אני היחיד שכותב בלוג ריצה בלי לרוץ.

אולי הגיע הזמן להתעכב ולכתוב קצת על איך זה לא לרוץ. אני לא בטוח. זה הרי פוסט מדכדך. אדם שרוצה לרוץ אבל לא יכול הוא אדם במשבר: הוא הרי קם ועשה מעשה והתחיל לטפל בעצמו, ואחרי שעבר את המכשול שהנפש מעמידה בפנינו, הוא נתקל במכשול שהגוף שלו העמיד. זה עניין מחורבן לגמרי.

אבל לכתוב על דכדוך זה מדכדך, לקורא וכותב כאחד, אז אומר רק שאם לרוץ יכול להיות קשה לפעמים, הרי לא לרוץ קשה שבעתיים. ולרוץ אולי כואב, אבל הכאב נעים. ובלא לרוץ? ובכן, בלא לרוץ אין שום דבר נעים.

 

אז אחרי שלא רצתי שלושה חודשים, ואחרי 50 ק"מ באפריל ו-100 ק"מ במאי, שוב מצאתי את עצמי עם שבר הליכה. אני חושב שהפעם מדובר על אחד לא קשה מדי. אני לא רץ כבר עשרה ימים, ומקווה להתחיל מחדש בעוד שלושה או ארבעה ימים. לאט לאט. מקווה שהפעם אני אכן מקשיב לגוף שלי.

נמאס, באלוהים נמאס לי להקשיב לגוף שלי. לא תאמינו איזה שטויות הוא מדבר.

==

התוספת העיקרית לאימונים שלי בחודשים האחרונים הם אימוני הכוח. יש שניים כאלה בשבוע. והיום אני רוצה להגיד מילה בשבחו של הבחור שאחראי על יום ראשון, ושהופך את היום הזה ליום הכי טוב בשבוע. קוראים לו דניאל דובצקי. הוא תזונאי, מאמן אישי ורוצח שקט.

פגשתי אותו בסדנה שלי. ואחרי שהוא למד ממני כמה דברים נפגשנו לערב רומנטי על כוס יין ונגיעות רכות (לא באמת. בעצם הוא אפילו התחתן עם מישהי לפני כמה שבועות, אבל עכשיו שבוע הגאווה, אז תזרמו איתי). סיפרתי לו קצת על עלילותי ועל הברך הדואבת שלי, אז הוא הציע שנעשה כמה אימונים ביחד ונראה אם אפשר להתחיל לתקן את מה שמקולקל.

וכשהתחלנו, לקח לו בערך חמש דקות להגיד לי שמשהו מקולקל אצלי באופן יסודי. שאני שם הרבה יותר משקל ומאמץ בצד החזק שלי, ובקיצור – שאני עקום.

ככה זה אצלי. לאנשים לוקח לא יותר משבע-שמונה דקות למצוא תכונה שלילית חדשה שלא ידעתי עליה. זה אני. תמיד מעניין.

ומאז אנחנו מתקנים, הוא ואני. ואם אימון אישי לגבר ממוצע עובד על הקוביות בבטן, החזה, הכתפיים והידיים, אז אצלי עובדים אחרת: על המותניים. על המייצבים. על הבפנוכו של הארבע ראשי. על התחת. על גמישות ויציבות ושיווי משקל. על זה שאני עקום. בקיצור, כמו דוגמגישה.

רק מכוערת.

זה מה שאני עושה בימי ראשון אחר הצהריים, אחרי הבוקר בבריכה. וזה אולי נשמע כמו פאן פאן פאן, אבל אני גומר את האימונים האלה על הברכיים, מתחנן שדניאל יקרא לגרמנים. לא עוזר לי.

אמרתי לכם. רוצח שקט.

אבל הכי חשוב: מאז חוג האתלטיקה של רוני בעומר בכיתה ד', היו לי שנים בהפועל באר שבע בכדורגל ושנים באליצור נתניה בכדורסל, רצתי אלפי קילומטרים בפנימייה הצבאית ובהכנה לצבא ובצבא, עבדתי עם הרבה מאוד מדריכי ספורט וכושר באינטנסיביות גבוהה. אני יודע משהו על מאמנים. ואני חושב שהנקודה החשובה בנוכחות של דניאל היא לא רק בתכנון המדוקדק של תוכנית האימונים שמתאימה בדיוק לי, לכושר שלי, לאינטנסיביות שלי ולפציעות שלי, אלא גם בנוכחות ובהכוונה שלו, שמאפשרים לי להפיק הרבה יותר תועלת מכל תרגיל.

במילה אחת (והנה עוד פעם אני נופל למלכודת של המילה הזו): אפקטיבי. לאללה.

וחוץ מזה הוא מותק.

==

בפעם הבאה או בזו שאחריה אכתוב על אימוני הכוח של יום חמישי, גם שהם מנקודות השיא של השבוע. אני מכנה אותם ביני לביני "מלחמת העולם הראשונה", גם בגלל הבצידי הדרך מוטלים מתינו וגם בגלל האורך.

אבל עוד שבוע ארוך לפני. יש לי עוד שני אימונים בבריכה ואולי גם ריצה ראשונה סוף סוף, ואז אימון הכוח גהינום של יום חמישי ובסוף בסוף בסוף, סוכריה דובדבן לשבת: משחה תל אביב! כולה חמישה ק"מ.

יהיה מוי כיף. אנסה לעדכן.

מזכיר שהסדנה הבאה ב-6.7 אחר הצהריים ושאפשר להירשם כאן ושאתם מאוד מוזמנים.

יאללה ביי.