מאז שפתחתי את הבלוג הזה דיברתי ודיברתי, ליהגתי וליהגתי, כתבתי וכתבתי ורשמתי וקשקשתי, ורק דבר אחד לא עשיתי אפילו קצת: לא רצתי. בכלל בכלל. מטר לא רצתי. נאדה, כלום, גורנישט.

לפני שבוע יצאתי ל-19 ק"מ. זה נראה קצת יותר מדי, כי טיפה כאב לי בגב הרגל, אבל אתם יודעים איך זה. כשאתה רוצה לרוץ אתה נורא רוצה לרוץ, ואצלי זה בדרך כלל ככה איזה חמישה-שישה ימים בשבוע. עזבו אותי מבריכה וחדר כושר ותרגילי חיזוק. אני רוצה לרוץ עכשיו! וכמה שיותר רחוק ככה יותר טוב.

כן, אני יודע, מבריק במידה.

בקיצור, חזרתי מה-19 ק"מ עם כף רגל נפוחה וכאבים חדים בגב הרגל. כאלה שאני לא מכיר. כן כן, מסתבר שגם אחרי ששיחקת כדורגל עשר שנים והיית חי"רניק ושיחקת כדורסל בלי סוף ואתה רץ כבר שנה – אפילו אחרי כל זה יש כאבים חדשים.

אז כמו ילד טוב, הרמתי את הרגל, עשיתי קומפרס פה קומפרס שם, וחיכיתי שיעבור.

וחיכיתי.

וחיכיתי

וחיכיתי וחיכיתי.

לא עבר.

דכדוך, יגון, צער, עצב וקוצר רוח. וגם אבל, דיכאון, אומללות ונרגנות. אבל בסך הכל שמרתי על מורל גבוה ועשיתי את מה שכל אדם במצבי היה עושה: טחנתי גלידות.

בשישי יצאנו לטיול עם משפחות של חברים. אחד מהם אורתופד. התעלקתי עליו מההתחלה, עד שהסכים לקחת את הרגל שלי לבדיקות. לקח. מישש. בדק, ואחרי שביקשתי ממש יפה – החזיר.

"יש לך משהו בגיד העליון של גב הרגל", הוא אמר לי. "זה כנראה מהשרוכים. או ששרכת חזק מדי או שהלשון של הנעל עייפה. תנסה נעליים אחרות. וצא לריצה. אבל לא ארוכה מדי". למחרת, מכרה מפייסבוק הכירה לי את המאמן עינב גטריידה (שנשמע כמו בחור נבון ומנוסה) שאמר בדיוק אותו הדבר.

החלטתי לחשוב על זה עוד קצת זמן ולא לקבל החלטות נמהרות. בכל זאת, היינו בצפון והרגל עדיין כואבת וצריך להחליף נעליים וזה עולה הרבה כסף וכל זה.

אבל בכניסה לזרזיר (שזה איפשהו ליד ציפורי) בדיוק היתה חנות נעליים, והיה שם בחור ג'ינג'י שנראה כמו מישהו  שיודע על מה הוא מדבר ("אתה צריך נעליים ללא תמיכה"), אז לונג סטורי שורט, תכירו את הברוקס החדשות שלי. 580 שקל. להתראות לאסיקס. תודה על כל הרגעים היפים.

תכירו, נעליים – קוראים, קוראים – נעליים.

וכמובן, שעה אחרי שנכנסנו הביתה כבר הייתי בחוץ על הנעליים החדשות. "רק חמישה ק"מ וחוזר", אמרתי לזוגתי. "צ'יק צ'ק!" ההיא נתנה בי מבט של "כבר שמעתי אותך" ואיחלה לי בהצלחה. צדקה, אבל במידה.

בקיצור, לצאת לריצה אחרי שבוע זה כל כך נעים, שאתה לא ממש זוכר שצריך לעשות חימום, אז נאלצתי להאט מאוד בק"מ השני, כדי לעשות כאילו מדובר בחימום. הרגל כאבה בריצה, אבל באמת לא נורא. כשחזרתי התחלתי מייד קומפרסים, והיום, אחרי 12 שעות, זה כואב ונפוח כמו לפני הריצה, אבל לא גרוע יותר. עינב המאמן העיר שזה ייקח כמה שבועות להתגבר על הפציעה.

אבל אפשר לרוץ!!

אז רצתי 7. לאט ובעדינות. ניסיתי לשמור על דופק 150 ולא תמיד הצלחתי מרוב התלהבות, אבל לא מיהרתי בשום אופן. כי בכל זאת, אם רצים בשבת רק שבעה ק"מ. זה אומר שגם היום אפשר לרוץ טיפונת. 🙂