(ראש) הצב והארנבת

רשומה רגילה

Screenshot_20160603-103254

הנה שיחה שהיתה באמת אתמול בצהריים, אני וחבר, אחד שכבר רץ כמה וכמה מרתונים.

אני: ואני גם מקפיד מאוד על התזונה שלי. בעיקר ירקות ופירות. קצת אורז כפחמימות והרבה הרבה ירוקים להשלמת חלבונים, כולל ספירולינה.

הוא: כל הכבוד.

אני: ותגיד, איזה פחמימות כדאי לאכול לפני ריצה של 20 ק"מ.

הוא: מה שבא לך טוב. אני אוכל פסטה אבל גם אורז זה יופי. תאכל שתי צלחות הערב, כי חשוב לזכור שזה הדלק שלך למחר.

*קליק*

(אחרי 10 שעות)

חוזרים ממסיבת היומולדת של המרכזית המהממת שלי. סחבק אחרי חמישה משולשי פיצה זיתים, עשרה סוגי צ'יפס ופרוסת עוגה עם קצפת. טוב, אולי פרוסה וחצי.

או שתיים.

*קליק*

השעון שלי צלצל ברבע לחמש בבוקר. אני יודע שיש אנשים שקשה להם לקום בבוקר. גם לי קשה לקום בבוקר, אבל לא בבוקר של ריצה. בטח לא אחרי חמישה ימים של הפסקה. גם אין לי עניין עם מוטיבציה. אני רץ כי אני רוצה לרוץ וכי זה עושה לי נעים. אני לא צריך להילחם בעצמי כדי לצאת לריצה.

וכמו שהשעון מצלצל ואני קם מהמיטה, בתוך הראש שלי זה מתנגן:

Every monkey like to be 

in my place instead of me 

cause I'm the king of Bongo 

baby I'm the king of Bongo Bong 

נו, מה רע? סחבק מאושר. אושר כמו של אחרי ריצה, רק לפני ריצה.

ורק עמוק עמוק בראש (טוב, אולי לא בראש) אני זוכר את הפיצה של אתמול בערב. פיצה שנאכלה במערכה הראשונה, יו קנואו.

*קליק* לאפילוג, אחרי שלוש שעות

אני: עצרתי אחרי 17 כדי להיפטר מהפיצה.

ארנון: בשירותים, הא?

אני: איזה שירותים איזה?

ארנון: מזל שיש מלא פינות נסתרות בפארק שאפשר…

אני: מה פינות נסתרות מה? בהיסטריה… מתחת גשר הירקון… אני במצלמה של כל מי שעבר היום בגדה הדרומית.

ארנון: אתה הענת הראל של השבוע, הא?

אני: כן. רק עם כרס.

קצת על הריצה

חבר שלי, י. (ההוא משיחה הראשונה על הפחמימות) אומר שריצה למרחקים ארוכים זה כמו יהלום. אתה רץ ורץ ורץ בקצב מסוים, ואז, ברגע נתון שבו אתה מחליט (למשל: מירוץ), אתה משיל את כל התחפושות, וחוצב את היהלום מתוך הסלע, מה שבא לידי ביטוי בקצב אחר לגמרי מזה של האימונים.

אני נוטה להסכים איתו, כלומר, אני לא מבין בזה כלום, אבל זה נשמע לי טוב. בכל מקרה, אני נזהר מאוד שלא לחצוב את היהלום. למה אני צריך את זה? נכון, אני רוצה לרוץ נורא מהר: 6 דק' לק"מ, 5 דק' לק"מ, 4 דקות לק"מ. אפילו יותר מהר מזה (לא אמרתי יכול, כן? רק רוצה). אבל יותר מזה אני רוצה לרוץ בשבוע הבא. ככל שאני רץ מהר יותר, כך גובר הסיכוי שאזיק לעצמי.

התוצאה היא שאני רץ מתחת לפוטנציאל שלי (כמו רבים רבים אחרים). וזה כשאני עוד לא ממש בטוח מה בדיוק הפוטנציאל שלי.

ובכל זאת, את הריצה של היום אפשר לחלק לעשרה הראשונים והעשרה האחרים. כמו צב וארנבת.

Screenshot_20160603-103528

את הראשונים רצתי בשלווה ובנחת עם מיה וארנון, עם דופק שהגיע ל-130 רק לעתים רחוקות. זה לקח שעה ורבע והיה כיף גדול. את העשירייה השנייה רצתי לבד, בדופק שנע בדרך כלל בין 165 ל-170. עוד לא עשיתי בדיקות מקצועיות, אבל אני מעריך שהרמה הזו מייצגת 85-90 אחוז מהקצב המקסימלי שלי. אני יכול לרוץ בדופק 180-185 חמישה ק"מ. יכול להיות שגם עשרה. ואולי אני יכול לרוץ בדופק גבוה אפילו יותר. עוד לא באמת הגעתי לשם.

את העשירייה השנייה רצתי ב-63 דקות. זה הקצב המהיר ביותר ל-10 ק"מ שאליו הגעתי עד היום, ולא מיהרתי אפילו קצת. והחדשות הטובות הן שהיום כבר לא היתה לי תחושת מרק ברגליים בקילומטרים האחרונים. יכולתי בקלות לרוץ עוד שלושה-ארבעה ק"מ. בקיצור, נראה לי שאני מוכן למיני מרתון.

(*התרגשות*)

זהו, תודה לאנשים מ-zone 3 שרצו לפנינו בקצב 7.5 לק"מ ואיבדו את זה ביחד איתי, תודה לאיש שעשה מתיחות בסוף לידי, ואמר לי שאני יותר גמיש ממנו. זו הפעם הראשונה שאני יותר גמיש ממישהו ב-44 השנים האחרונות.

ותודה למיה וארנון שרצים אתי. אין עוד אנשים כמוהם בכל העולם.

אחרי ריצה עם מיה 020616

הנה מיה היפה ואנוכי אחרי הריצה. ארנון צילם. בשבוע הבא, כשאתם רואים אותנו תגידו שלום.

***

(הגעתם עד פה? כל הכבוד! אולי תעקבו אחרי הבלוג? או שתשתפו? זה יהיה פשוט נפלא אם תעשו כן. אני מעריך את זה מאוד מאוד מאוד. ועוד קצת.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s