לאט לאט, כוס אמק כוס אמק

רשומה רגילה

יש לי חיבה עמוקה למותגים מהסבנטיז והאייטיז: תמיד אתגעגע לתחושה המצמיתה של כפית זיפ בפה, למוות הרגעי של כל תחושה בלשון ובחניכיים, להתאוששות שבאה אחר כך ולשיאים ב-60 מטר ריצה שהגיעו אחרי שהסוכר החליף את החמוץ. ולא רק לזיפ אני מתגעגע.

sddf

לנצח אתאווה אל המקדייויד של מרכז הכרמל, לגלידה האמריקאית של הסקטלנד בפאתי באר שבע, אחותה הקטנה של גלידה מונטנה שמעבר לכביש, רגע ממחנה נתן, לפיצה נאפולי שבקצה התחתון של דרך פרויד, לשווארמה של הדר (מותג, באבוה מותג!) לבית הפנקייק בבית ינאי.

לא במקרה כל הטעימים האלה מצויים על הציר שבין באר שבע לחיפה. הרי לכם רבות משנות ילדותי במשפט אחד: הדרך מבאר שבע לחיפה. ארבע מילים שמספרות וואחד סיפור.

והכי אני מתגעגע לגלידה תל חנן. לרכות הפלסטית של הגלידה האמריקאית שאולי נוסדה בפאתי טירת הכרמל, או שבכלל זחלה מעדנות מתוך אחת הארובות של מפרץ חיפה. למתוק המטורף של הלבן הרך עם רוטב מייפל ופקאן סיני… מתוק שיכול לגרום לאדם לרוץ דרך קיר, מתוק שיכול למחוק כל זכר לקוגניציה, מתוק שמזעזע יבשות ומרומם הרים. מתוק ש… נורא מתוק. אלוהים, נורא נורא מתוק.

ואיך אני זוכר את זה טוב כל כך? כי ירדתי אתמול על אחת כזו בצומת אולגה.

וזה אפרופו זה שילדה אחת אמרה לי ש"אתה עכשיו בענייני בריאות וזה, לא ככה?"

אז לא. אני כותב קצת על ריצה. אבל בלב, בלב אני בתל חנן. בגלידה תל חנן.

==

Screenshot_20160610-192400

חוץ מזה, הסברתי פה בעבר שאני לא כל כך קורא. בטח לא ספרות עיון. מודה, הסבלנות שלי מוגבלת. כשאני כן קורא, כמו בימים אלה למשל, זה בדרך כלל סדרות פנטזיות באורך של אולטרה פאריז-דקר. ובחזרה.

מי שקוראת את כל ספרות הפיזיולוגיה והריצה היא זוגתי שתחיה, שמוסרת לי שכדי לבנות סיבולת אני צריך לרוץ פעמיים בשבוע בקצב של 60-65 אחוז מהדופק המקסימלי שלי. עד שאעשה את הבדיקות הרלוונטיות (אני עצלן בדיקות ידוע), אני מעריך את הדופק המקסימלי שלי בלא פחות מ-180. בקיצור זה אומר לרוץ בדופק 110-120.

ומכיוון ששלחו אותי לרוץ עד שישה קילומטר לאט, החלטתי לעשות את מה שהזוגתי אומרת. לצורך העניין חזרתי לשדרות ההשכלה ליד הבית. זה מסלול של 750 מטר, דקה מהבית. האפסייד הוא שאם אני מרגיש כאבים, אני לא צריך ללכת דרך ארוכה. הדאון סייד? הלוך-חזור, הלוך-חזור, הלוך-חזור…

Screenshot_20160610-192334

מה זה לרוץ בדופק 110-120? אתמול גיליתי שזה משהו ברמת השמונה דקות וחצי לקילומטר. עברתי שוב ושוב ליד זוג חברות שלדעתי עישנו במשך שעה שלמה. יש מצב שהדופק שלהן היה יותר גבוה משלי. וזה משעמם. ריצה לא משעממת אותי בדרך כלל. נחמד לי ומעניין. עד כדי כך שאני רץ בלי מוזיקה באוזניים, אבל בדופק של פחות מ-120, הריצה לא סתם משעממת, היא משעממת תחת.

בקיצור, אם אני מתכוון לעשות את זה פעמיים בשבוע, ייתכן מאוד שאדרש למוזיקה או לפודקאסטים ראויים, כי זה משהו אחר לגמרי מהריצה שאני רגיל אליה. בדרך כלל אני לא חושב על ריצה כעל מבחן אישיות ועמידה באתגר וכל החרטא הזה. אבל ריצה כל כך איטית היא עבורי לגמרי מבחן אישיות, ואני לא טיפוס סבלני. אני בכלל לא טיפוס סבלני.

Screenshot_20160610-192341

==

אני גם לא מתמיד גדול, אבל ריצה מפתיעה אותך כל פעם מחדש. בעיקר לגבי עצמך.

תראו מה עלה לי הבוקר בזכרונות בפייסבוק. היום לפני שנה

יומני הצילעגר: אימון הליכה-ריצה מספר עשרים ושבע, נדמה לי. ריצה מס' 13

אז 6.23 קילומטר, קצת פחות משבע דקות לקילומטר. אבל באמת רק טיפה פחות. בלי למהר ועם הרבה ניהול. וכן, איך שאתה לא מסתכל על זה, הריצה יותר קלה מהשחייה, אפילו כשהיא למחרת השחייה.

וגם, להבדיל מהשחייה, פה אתה אשכרה מרגיש סמרטוט. אפילו בשדרות ההשכלה, בין העארסים על האופניים החשמליים לתינוקות ברנז'ה המתוקתקים, אני רץ הכי לאט. כלומר, יש מישהו שרץ הכי לאט, והוא עוקף אותי בקלות. ולך תספר להם שרצת מיני מרתון בגיל 16, כשכל מה שרואים עליך זה את עשרים ושבע השנים שאחרי זה.

הדבר היחיד שטוב בכל הסיפור הזה שירדתי קצת במשקל, אז הכרס מעיקה קצת פחות על הברכיים, אבל באמת, הדגש הוא על קצת פחות.

בבריכה, לעומת זאת, אני כמעט סופרמן. פעם עוד אכתוב על איך בגיל שמונה הייתי התקוה האולימפית הלבנה של ישראל בסוף הסבנטיז. ועוד נשארו לי מזה סגנונות השחייה היפים-יפים שלי. תוסיפו לזה את הקצת טוטל אימרז'ן שלמדתי לפני כמה שנים, ובכלל אני הטורפדו הקווקזי של הבריכה של שכונת התקוה. כמובן, לא מזיק שהתחרות היא בדרך כלל פנסיונרים שיותר קרובים לשמונים משבעים.

אבל היי, למי אכפת. העיקר שהשלמתי עוד ריצה של שש פלוס. עוד שתיים כאלה ונראה מה הלאה.

כמעט שכחתי: היום חצי שנה בלי סיגריות.

 (הגעתם עד לכאן? וואו! אפשר להזמין אתכם לעקוב אחרי הבלוג ולקבל התראות לאימייל על פוסטים חדשים? אתם בעניין? יש בצד ימין לינק שכתוב עליו "רוצו איתי". לחצו עליו והשאירו את האימייל שלכם. זה הכל.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s