אני חושב שכבר שבוע אני מבטיח לעצמי שעכשיו עכשיו אני כותב פוסט, כי כל כך הרבה יש לי להגיד, אבל כבר שבוע אני לא מצליח לעצור. עד שיש לי כבר רגע פנוי הוא מוקדש לספורט, וככה אמנות הכתיבה הספורטיבית המופרכת לגמרי נשארת להסריח על איזה מדף נידח במזווה שאף אחד לא פותח, אבל למי אכפת? אני רצתי בשבוע הזה כמעט 20 ק"מ ושחיתי יותר מ-10 – אז שמישהו אחר יכתוב.

סחבק שוחה. לקפריסין.

בקיצור, אחרי שהודעתי ברוב עם שאין מצב שאני מוצא לי קבוצת שחייה כי למי יש זמן לתאם עכשיו את האימונים שלו עם ערימה של מגלחי שוקיים, עשיתי את הלא יאומן והצבעתי לדונלד טראמפ. כלומר, כמעט. עשיתי כמובן את ההפך ממה שהבטחתי – והצטרפתי לקבוצת שחייה. כי ככה זה עם הכותב המופרך. הוא קצת כמו המצביע המודרני. לכאורה הוא טיפוס נאור ומתוחכם, אבל עמוק בפנים? גוש דחפים ומוטיבציות במצב צבירה של מדוזה.

חשבתי אולי ללכת לשחות בים, אבל כבר אמרתי: חול, מלח, מדוזות, לכלוך, רטיבות שאינלתאר ואנשים שקוראים להם אברשה. לא בשבילי. וככה חזרתי אל כור מחצבתי, TI. הלכתי על כל החבילה: מנוי חופשי חודשי לכמה אימונים שאתה לא רוצה (2100 שקל לחצי שנה. כאילו אני לא משלם כבר מנוי אחד לבריכה.) ויאללה בלגן.

וסקפטי. הייתי סקפטי בטירוף.

לא מעט בגלל האימונים שכן עשיתי ב-TI לפני שנה. אימון אחד בשבוע. הלכתי לבריכת רמב"ם בגבעתיים בימי חמישי בערב. מאמן נהדר, אבל הבריכה צפופה צפופה, והקבוצה לא חזקה במיוחד.

בחמישי שעבר חזרתי אל המאמן ההוא. אלון, קוראים לו. בן אדם שהוא 134% רקמת שריר. עזבו אתכם משרירי בטן, כן? אני מדבר אתכם על אישונים שריריים, אוזניים שריריות, שיניים שריריות. ועכשיו, עם האופנה של הצעירים: זקן שרירי.

בקיצור, אלון פירפר לי את הצורה עד שנתפסו לי האם-אם-אמא של השרירים בשוקיים ובכפות הרגליים. כי ככה אני: שם עלי סנפירים, ולפני שאתם אומרים "אוי אלוהים, סוף העולם הגיע" סחבק נהיה גוש מתוח ודואב של חומצת חלב..

אבל לא אדם כסחבקכם ירתע. החלטתי שהפעם אני מנסה עוד מסגרות. וככה, למחרת בבוקר הלכתי אצל הבריכה בסופר זאוס במגדל משה אביב ברמת גן. כן כן. הבריכה של היפים והנכונים. היפים והנכונים וסחבק.

מה אגיד לכם? גן עדן: מסלולים שאנז אליזה, דוגמגישות בכניסה, מחתימות לכם את הכרטיס של החניה (לא תפסתי להן את הפוסי, למרות האופנה החדשה. אני אולד פאשן אני). וחוץ מזה, שחיינים אללה איסתור. אחד כריש, אחד דולפין, אחד טורפדו ואחד בן 97 ושוחה כמו ג'וני וייסמילר.

וסחבק. שוחה איזה 47 מטר מאחוריהם בבריכה של 25.

אז מה יש להגיד? תוך אימון ורבע כבר קרעתי לגזרים את כל הממוצעים שלי. אם בדרך כלל אני משתדל לשחות ק"מ ב-20 דקות (ולא כל כך מצליח), באימונים האלה אני שוחה 100 בממוצע בפחות מ-1:50 ולפעמים גם פחות מ-1.40 ו-1.30. אז נכון, חלק מזה זה דרפטינג שמקל משמעותית על השחייה, אבל במהות, התחרותיות והניסיון להישאר בקצב של שלושה או חמישה גברברים בני 30 (וסבא אחד בן 161) מכריחים אותי להוציא מעצמי הרבה יותר.

התוצאה: חמישה אימוני שחייה בשבוע האחרון, כולל קטן אחד של 2,000 לגמרי לבד ב-39.45. קיזזתי רבע דקה! נשארו רק עוד תשע ושלושת רבעי. 🙂

יאללה, לישון. תכף בוקר וחוזרים לבריכה.

 

אחד אחרון: הסיבה שאין לי רגע דל היא שסוף סוף הסדנאות שלי יצאו לדרך. והסדנה השיווקית הנהדרת הראשונה שבהן תהיה ב-13 בדצמבר. יאללה, תבואו.