אין דבר מביך יותר מבלוג על ריצה בלי ריצה. באמת. זה, קצת כמו ראש ממשלה בלי חקירה: לא יעלה על הדעת.

אבל מה לעשות, האמת המרה היא שלא רצתי עדיין ב-2017, ובעצם, מאז 28 בדצמבר אני עם הרגליים למעלה. אני מנסה להציל את כבודי עם הרבה הרבה שחייה ולא מעט פילאטיס, מצליח להגיע לשישה-שבעה אימונים בשבוע, אבל ריצה – יוק. לא מרתון ולא 300 מטר מסביב לבית הספר של הילדה. נאדה. כואבת הברך, יימח שמה.

למזלי, אני נפגש עם כל מי שמגיע לסדנאות שלי. זה ממש הרבה אנשים, ולפני שבוע הגיעה אחת שרצה, ואמרה לי בנחרצות של בן אדם נחרץ: "לך לשי שלו. הוא יחזיר אותך על הרגליים. אתה תבכה, אבל תרוץ".

נו, מה עדיף, לבכות ולרוץ או לבכות ולא לרוץ?

התקשרתי לשי שלו. קבע לי תור לעוד שבוע. העוד שבוע היה היום בבוקר.

אז קם סחבק, שחה שני קילומטר פלוס, ירד על איזה משקה חלבון כמו איזה פקקטע באדי בילדר מזדקן ונסע למזכרת בתיה לשי שלו, שהוא מציל רצים מקצועי במקצועו.

המדבקה הראשונה נראתה מאיימת, אבל רק במידה.

השלט השני כבר היה אמור להדליק לי נורות אזהרה, אבל אתם מכירים אותי: אני, יש לי הרבה איכויות, אבל תבונה היא לא מהבולטות שבהן.

נכנסתי.

שי, יהודי גדול, הסתכל לי על הרגל מפה ומשם, מישש קצת, בדק, בחן, הזיז, ואחרי דקה אמר לי: "יש לך runners knee. שחיקת סחוס."

בואו נעצור פה רגע ונהיה עם זה לשנייה: יש לי פרוגנוזה! אני חושב שהקושי האולטימטיבי שלי כספורטאי חובב בשנתיים האחרונות זה לדעת מה נכון, מה לעשות, מה מצבי כרגע, מה הבעיה. ואני מכיר הרבה הרבה אנשים חכמים ומנוסים שמציעים ומניחים הנחות וקובעים קביעות וממליצים המלצות, אבל אף אחד מהם לא ידע להגיד לי מה יש לי בדיוק.

עד הבוקר.

שי הראה לי קצת שרירים ועצמות על הפוסטרים שפיזיותרפיסטים תולים על הקיר כדי להסתיר כתמים ולהפחיד פציינטים. מסתבר שהארבע ראשי שלי מלא בגושים שמקצרים אותו, כמו קשרים בחבל, ומושכים את הפיקה מציר התנועה הסטנדרטי שלה. וזה כואב לאללה.

"ומה עושים?" שאלתי אותו

"משחררים."

אמר והתחיל לעבוד.

"וזה, אמא, כל מה שאני זוכר לפני שאיבדתי את ההכרה".

==

כן כן, זה כואב למות. ואני, כשאני עומד לצרוח מכאבים, אני מתחיל לצחוק. אז צחקתי הבוקר הרבה. צחקתי בדמעות, ביללות, בקללות, בנאקות, וגם בהפסקות. היה פעם מישהו שאמר "כמו שאני צחקתי שם, לא בכיתי שנים." ככה. היה איזה שלב משעשע שבו הברך הפחות כואבת שלי הגיבה לכאב ברגל השנייה וזינקה לתקרה, ושי סיפר לי על המטופלת שעשתה את זה ודפקה לו ברך במצח.

פייר, כשמגיע מגיע.

הקירות של שי מלאים בפוסטרים של ספורטאי-על שמטופלים וטופלו אצלו. הוא מסביר לי שהם מסוגלים לעמוד בכאב הרבה יותר גדול מאיתנו, ושאם מגיע אליו כדורגלן עם המצב שלי, הוא משחרר אותו בעשר דקות. "הגבות יידבקו לו לתקרה", שי אומר, "אבל נגמור עם זה צ'יק צ'יק". ותוך כדי שהוא מספר לי את זה, הבן אדם קורע לי את הצורה באכזריות של רס"פ בצבא של אסד.

אחרי שחשבתי שהכל נגמר וסבלתי מספיק, שי הוציא סט של כוסות רוח. מעולם לא ידעתי מה זה כוסות רוח. הייתי בטוח שזה משהו שקשור לפתגם. זה לא.

מסתבר שזה משהו שקשור לקללות באשורית עתיקה, אבל אל תתנו ללוק המזעזע של הרגל שלי אחרי להטעות אתכם: כוסות הרוח היו החלק הפחות כואב.

זהו. עכשיו שבועיים עבודה עם גליל ועם לחץ על הפיקות וקומפרסים, וב-1 בפברואר סחבק יוצא לעשרים דקות ריצה.

יש לי הרגשה שעוד אלך לשי. קרוב לוודאי שלטיפולים תקופתיים. הוא מאגר לא רגיל של ידע ותבונה, וכמו שכתבתי כבר, זה אוצר בלום למתאמן שצריך תשובות מדויקות מדי פעם. מה שכן, פעם הבאה אני לוקח אתי לום.

הנשק הכי חשוב שלנו זה ההרתעה.