"תנסה natural running. אחרי שנים של פציעות ואפילו חדר מיון, אני סוגר עכשיו שנה של שלושים ק"מ ממוצע בשבוע בלי תקלה אחת", כתב לי מישהו אתמול בבוקר בטוויטר.

לרוץ בלי להיפצע!? חשבתי לעצמי, והלב שלי עשה בערך ככה:

אז הלכתי לבדוק מה זה ה-natural running. ראיתי סרטון ואפילו ניסיתי בבית קצת. היה טיפה מעייף, אבל הלו! ריצה בלי להיפצע!!

"חייבים לנסות את זה," חשבתי לעצמי.

"נכון! כאן ועכשיו!!" עצמי ענה לי.

"אבל עכשיו אני מרצה אצל לקוח." הרגעתי את עצמי.

"וואלה. אז בערב?" עצמי הציע.

(עכשיו בא חלק טכני שמתייחס לריצה. אני שונא לקרוא חלקים טכניים בבלוגים של אחרים. זה משעמם ת'תחת. אבל הנה העניין בבלוגים על ריצה: הם מתעסקים בריצה, אז יש בהם חלקים טכניים.

שמשעממים ת'תחת, נכון. אנסה לעשות את זה קצר.)

יצאתי וניסיתי את כל ה-natural הזה בעצמי. הרעיון הוא לנחות על כריות כף הרגל ולא על העקב, וגם לנטות קדימה, להביא עקבים אל התחת וכאלה. אני בטח עוד לא יודע מספיק, אז מוטב שלא אסביר דברים שאין לי מושג בהם.

העניין הוא שהנטורל הזה עשה לי קצת בעיות. קודם כל, הוא הכריח אותי להחליף רגליים מהר יותר. שנית, הנטייה של הכתפים גרמה לי לאבד חלק ניכר מהשליטה שלי בקצב הריצה. בקיצור, הכל גרם לי לרוץ מהר יותר מכפי שתכננתי ובדופק גבוה מזה שאני מנסה לשמור עליו. אני משתדל לרוץ בקצב של 6.50 ואפילו 7 דקות לק"מ, בדופק 130-140 כדי לא לאמץ יותר מדי את הסיסטם. מצאתי את עצמי רץ 6.15 ואפילו פחות, עם דופק בהתאם.

מגניב! או שלא מגניב. לא יודע. הכל היה קצת מבלבל ומהיר מדי. אני יכול לרוץ במהירות הזאת, אבל ברור לי שהיא תשבית אותי וגם פחות תועיל לי במונחי כושר גופני והרזיה. מצד שני, היה גם משהו מאוד לא מאומץ בריצה הזאת. חוץ מהניסיון שלי להישאר בקצב של מעל שש דקות, שגרם לי לבלום קצת.

אחרי 4 ק"מ חזרתי לסגנון הרגיל שלי. גם כי אי אפשר לבנות את רומא ביום אחד, ובעיקר בגלל פציעת כף הרגל שלי, שהסגנון הנטורלי הזה הכאיב לה מאוד. כן, אני יודע. לא הייתי צריך לעשות את זה מלכתחילה. תודה שאתם אומרים. מבטיח לכתוב על פציעות מחר או מחרתיים. אולי.

אבל למרות הכאב בכף הרגל, שמתי לב שהכאב הסטנדרטי שלי בריצה, בגיד החיצוני של ברך שמאל (פציעה סטנדרטית שמכונה ITB) נעלם לגמרי בריצה אתמול, וגם הבוקר התעוררתי בלעדיו. אלה חדשות מצוינות שמצדיקות עיון נוסף בריצה הטבעית.

טיפ לבלוגרים שכותבים על ריצה:

כשאתה כותב על ריצה, יש לך ה ר ב ה מה להגיד. ואם להיות נאמן למציאות, בדרך כלל יש לך הרבה יותר מדי מה להגיד. הטקסטים של אנשים שרצים חמישה ק"מ עוד הם בסדר. לא ארוכים מדי. אלה שרצים 10? אוקיי, יש להם נטייה לעייף. מיני מרתוניסטים ומרתוניסטים? פנו לעצמכם את הבוקר והצהריים כדי לקרוא אותם. אולטרא-מרתוניסטים? אוי, אלוהים. זה כמו לקרוא את אנה קרנינה, רק עם תיאורים של שפשפות.

אז אני אפסיק עכשיו, שלא יהיה ארוך מדי.

מאז שפתחתי את הבלוג הזה דיברתי ודיברתי, ליהגתי וליהגתי, כתבתי וכתבתי ורשמתי וקשקשתי, ורק דבר אחד לא עשיתי אפילו קצת: לא רצתי. בכלל בכלל. מטר לא רצתי. נאדה, כלום, גורנישט.

לפני שבוע יצאתי ל-19 ק"מ. זה נראה קצת יותר מדי, כי טיפה כאב לי בגב הרגל, אבל אתם יודעים איך זה. כשאתה רוצה לרוץ אתה נורא רוצה לרוץ, ואצלי זה בדרך כלל ככה איזה חמישה-שישה ימים בשבוע. עזבו אותי מבריכה וחדר כושר ותרגילי חיזוק. אני רוצה לרוץ עכשיו! וכמה שיותר רחוק ככה יותר טוב.

כן, אני יודע, מבריק במידה.

בקיצור, חזרתי מה-19 ק"מ עם כף רגל נפוחה וכאבים חדים בגב הרגל. כאלה שאני לא מכיר. כן כן, מסתבר שגם אחרי ששיחקת כדורגל עשר שנים והיית חי"רניק ושיחקת כדורסל בלי סוף ואתה רץ כבר שנה – אפילו אחרי כל זה יש כאבים חדשים.

אז כמו ילד טוב, הרמתי את הרגל, עשיתי קומפרס פה קומפרס שם, וחיכיתי שיעבור.

וחיכיתי.

וחיכיתי

וחיכיתי וחיכיתי.

לא עבר.

דכדוך, יגון, צער, עצב וקוצר רוח. וגם אבל, דיכאון, אומללות ונרגנות. אבל בסך הכל שמרתי על מורל גבוה ועשיתי את מה שכל אדם במצבי היה עושה: טחנתי גלידות.

בשישי יצאנו לטיול עם משפחות של חברים. אחד מהם אורתופד. התעלקתי עליו מההתחלה, עד שהסכים לקחת את הרגל שלי לבדיקות. לקח. מישש. בדק, ואחרי שביקשתי ממש יפה – החזיר.

"יש לך משהו בגיד העליון של גב הרגל", הוא אמר לי. "זה כנראה מהשרוכים. או ששרכת חזק מדי או שהלשון של הנעל עייפה. תנסה נעליים אחרות. וצא לריצה. אבל לא ארוכה מדי". למחרת, מכרה מפייסבוק הכירה לי את המאמן עינב גטריידה (שנשמע כמו בחור נבון ומנוסה) שאמר בדיוק אותו הדבר.

החלטתי לחשוב על זה עוד קצת זמן ולא לקבל החלטות נמהרות. בכל זאת, היינו בצפון והרגל עדיין כואבת וצריך להחליף נעליים וזה עולה הרבה כסף וכל זה.

אבל בכניסה לזרזיר (שזה איפשהו ליד ציפורי) בדיוק היתה חנות נעליים, והיה שם בחור ג'ינג'י שנראה כמו מישהו  שיודע על מה הוא מדבר ("אתה צריך נעליים ללא תמיכה"), אז לונג סטורי שורט, תכירו את הברוקס החדשות שלי. 580 שקל. להתראות לאסיקס. תודה על כל הרגעים היפים.

תכירו, נעליים – קוראים, קוראים – נעליים.

וכמובן, שעה אחרי שנכנסנו הביתה כבר הייתי בחוץ על הנעליים החדשות. "רק חמישה ק"מ וחוזר", אמרתי לזוגתי. "צ'יק צ'ק!" ההיא נתנה בי מבט של "כבר שמעתי אותך" ואיחלה לי בהצלחה. צדקה, אבל במידה.

בקיצור, לצאת לריצה אחרי שבוע זה כל כך נעים, שאתה לא ממש זוכר שצריך לעשות חימום, אז נאלצתי להאט מאוד בק"מ השני, כדי לעשות כאילו מדובר בחימום. הרגל כאבה בריצה, אבל באמת לא נורא. כשחזרתי התחלתי מייד קומפרסים, והיום, אחרי 12 שעות, זה כואב ונפוח כמו לפני הריצה, אבל לא גרוע יותר. עינב המאמן העיר שזה ייקח כמה שבועות להתגבר על הפציעה.

אבל אפשר לרוץ!!

אז רצתי 7. לאט ובעדינות. ניסיתי לשמור על דופק 150 ולא תמיד הצלחתי מרוב התלהבות, אבל לא מיהרתי בשום אופן. כי בכל זאת, אם רצים בשבת רק שבעה ק"מ. זה אומר שגם היום אפשר לרוץ טיפונת. 🙂

 

התשובה הבאמת קצרה לשאלה שבכותרת היא שאני ממש לא יודע. אני לא גאה בזה חלילה, אבל עם זאת, אנסה לא לגרום לזה להפריע לי לכתוב את הפוסט הזה. על הדרך אוסיף סייג, ואזכיר את הנשיא אובמה, שאמר השבוע משהו על ידע ועל חוסר בידע. כדאי לכם להקשיב. האיש מעורר השראה.

ובכל זאת, אני לא יודע איך מתחילים. מה שעומד לזכותי הוא שאני יודע שאיני יודע. ולמרות הדברים של אובמה, מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הריצה, מוטב לו שיתרגל לא לדעת דברים, או לפחות לא לדעת אותם בביטחון. כי בריצה, על כל מומחה שיגיד לכם דבר מה בביטחון מוחלט, יש פרופסור או מרתוניסט אולימפי שיגיד לכם את ההפך המוחלט. אם יש אמת מוחלטת בשאלה איך מתחילים לרוץ, אז אני מלפפון.

וזה שיעור חשוב למי שרוצה לרוץ, לעשות ספורט, לרדת במשקל, לחיות חיים בריאים ידה ידה ידה: אתם צריכים למצוא בעצמכם את התשובות שמתאימות לכם. לא לכופף את המציאות בשביל זה, חלילה, אבל יותר מכל, להבין שפשוט אין תשובות מוחלטות. יש אנשים שקוראים לזה "לחיות עם מורכבות".

יש אנשים, כמוני, שפשוט מתחילים לרוץ. ערב אחד הם שורכים את נעלי הספורט שלהם, מחבקים את הילדים, נפרדים מהאישה, מכבים את הסיגריה במדרגות – ועושים 3 ק"מ בפארק הירקון ב-15 דקות, למרות שהם מעשנים כבר 25 שנה ויש להם איזה עשרה קילו מיותרים. מצד אחד, שימותו האנשים האלה. באמת. איך זה שזה כל כך קל להם? מצד שני, יש נחמה מסוימת בעובדה שהפתיחה שלהם כל כך מדהימה וכל כך מטומטמת – ש-98% שהם ייפצעו תוך שבועיים גג. אל תהיו האנשים האלה.

יש שני הבטים לעניין של להתחיל לרוץ: האחד הוא סיבולת לב-ריאה, או כמה אתם יכולים לזוז עד שהריאות שלכם מתפוצצות והדופק שלכם מעיר את השכנים. השני הוא במה הפיזיולוגיה שלכם – השרירים והשלד שלכם – יכולה לעמוד. כשמתחילים לרוץ, המטרה היא לעודד את שני ההבטים האלה מצד אחד, אבל לא לשחוק אותם מצד שני. ככה מתחילים לרוץ.

פשוט, נכון?

טוב, עכשיו בעברית: לאנשים רגילים, ובמיוחד לאנשים שנרתעים מריצה ומספורט (ואני נתקל בלא מעט כאלה מאז שהתחלתי לדבר על ריצה) הדרך להתחיל היא כנראה פשוט להתחיל. אפשר לעשות את זה בהליכה מהירה. אפשר לעשות את זה בריצה קלה. מומלץ בכל פה (וזאת דווקא כן אמת מוחלטת) לא לרוץ מהר. ספרינטים לא מועילים כלל בשלב הזה ות'כלס, לא מועילים כמעט אף פעם, אבל הסיכוי שלהם לגרום לכם לפציעה הוא גבוה ביותר.

אם אתם שומעים מאנשים שהם "אוהבים לרוץ", נסו להתעלם מהעניין הזה. הם לא מועילים, ובדרך כלל הם מעצבנים ומתסכלים. אולי יום אחד תאהבו לרוץ. אולי לא. חכו עם העניין הזה כמה חודשים. כרגע, מותר לכם לסבול. מותר לכם לשנוא את זה. זה הדבר הנורמלי לעשות

בין אם מדובר בהליכה מהירה או ריצה איטית, תעשו מעט. קילומטר אחד או שניים. לא יותר. אתם לא צריכים להתעייף יתר על המידה (אם אתם מתעייפים יתר על המידה זה סימן שהגזמתם – למרות שזה נעים). אם אתם סובלים מעודף משקל משמעותי, ייתכן שאתם צריכים להסתפק במאות מטרים בודדים. החיים הם לא תוכנית ריאליטי והגוף צריך להסתגל לאט לאט.

בשלב הזה, זה כל הסיפור. פעמיים-שלוש בשבוע למשך שבועיים או שלושה. רק כדי לגרום לגוף להבין את הכוונות שלכם לגביו ולתת לו זמן להתכונן ולהגיב. אנשים יגידו לכם שאתם חייבים להציב לעצמכם מטרות. ובכן, אתם לא באמת חייבים. כדי להתחיל לרוץ אתם רק צריכים מוטיבציה לצאת מהבית. לגייס את המוטיבציה הזאת זה מספיק קשה. לא צריך להציב אתגרים רחוקים ומפחידים. וגם לא צריך להרגיש תחושת כישלון גדולה מדי אם לא עמדתם (רצתם!) במינימום הזה. גם מחר יום. אפשר להתחיל גם מחר.

אם אתם סובלים, לא נורא. עם הזמן מתרגלים לסבל ומתחילים לחבב אותו. אם אתם נורא נהנים, תיזהרו נורא! אל תמהרו מדי. אל תעלו מרחקים בשום אופן. אל תרוצו מהר יותר. חכו רגע! אחרת, מחכה לכם עתיד דומה לחיים שלי: אחרי כל חודש של ריצה, כמה שבועות להתאוששות מפציעה. זה לא כיף גדול, תאמינו לי.

חוץ מזה לא צריך כלום. נעלי ספורט פשוטות שיש בבית, בגדים שיש בבית. אם אתם רוצים למדוד את המרחק תשתמשו באיזה אפליקציה דה לה שמעטה בטלפון שלכם. אל תקנו כלום. אני לא אומר שאין ציוד טוב לריצה. אני לא אומר שלא אכתוב על ציוד טוב לריצה. יש דברים כאלה, אבל הם בדרך כלל יקרים, ורובם באמת לא הכרחיים. אנשים כותבים על ציוד בלי סוף כאילו שלכולנו יש תקציב אינסופי לשטויות האלה. אז לא. ריצה זה כדי לעשות טוב לנפש ולגוף. התרוששות בעקבות רכישה של שעוני דופק של מרצדס, טרנינג דרייפיט של למבורגיני ומימייה בעיצוב פרארי היא לא טובה לגוף ולנפש.

זהו. בזמן האחרון שמתי לב שאנשים שרצים ריצות ארוכות וכותבים על ריצה, כותבים טקסטים ארוכים להחריד. כאילו כולם צריכים לשלם על הקילומטראז' המוגזם שלהם. בקיצור, אני מנסה לא להיגרר אחרי המגמה.

בפוסט הבא? נראה. אין לי מושג. יש לי כל כך הרבה מה להגיד שבטח זה לא ייקח יותר מדי זמן.