"טרנס! טרנס!!!" אני שומע צעקות בתוך הראש שלי.

"טרנס!! לא שמן קוקוס של לפלפים! לא שמן אבוקדו של מתחנגלים! (#סליחה) לא שמן שומשום של עפים על עצמם!! לא שמן זית מסורים דפוקים! לא קנולה של הסייעת, לא פאקינג מרגרינה של רינה החוזרת בשאלה שעדיין מפחדת מאדושם!!! טרנס אני אומר לך!!!"

"מה?" אני שואל את הראש שלי.

"שומן טרנס!! או שאני קופץ מהראש שלך ודוקר אותך!!"

בסוף טעמתי רק טיפ-טיפה מהחמאת-בוטנים-סקיפי-איך-טעים-מאמה-מיה. ככה עם הקצה של האצבע.

ואז עוד ארבע פעמים.

ואז עוד כפית חודש חמישי.

טוב, חודש תשיעי.

זהו, נרגעתי.

"וסוכר!! תביא גם סוכר!" שוב הוא צורח.

הפעם לא חיכיתי להרצאה, וישר שלפתי את החלבה הסודית מהארון למעלה ודחפתי קצת. האמת, חלבה בלי סוכר, אבל אל תספרו לקול בראש, שלא יצרח עוד פעם.

אחרי שנחנקתי מהחלבה חשבתי לעצמי שמה שאני צריך עכשיו כדי לחזור לתזונה הרגילה שלי זה גיבץ', אבל איך אני אחזור לתזונה הרגילה שלי, אם היום יום שני ואין ירקות בבית?

אתם מבינים, בעיקרון, הירקות מגיעים מאיזה משק אורגני כל יום ראשון בערב, רק שהם מגיעים כל שבועיים. ואז, כמו שהם מגיעים כל שבועיים, ככה גם כל שבועיים הם לא מגיעים!

סססעמק!

ואיך אני אכין אוכל אם אין לי ירקות בבית? איך?

חצי שעה אחורי זה חזרתי מהירקן, והופה לעבודה:

==

מכירים את התבשילים האלה שאתם נכנסים למטבח, אחת-שתיים צ'יק-צ'ק ויוצא לכם זהב טהור? אז גיבץ' זה לא ככה. בשביל גיבץ' בייבי, צריך זמן, צריך כוונה, צריך ים ירקות – וצריך סיר כמה שיותר גדול.

אז אני, ברוך השם, יש לי סיר נמוך בקוטר של גבעת אולגה שירשתי מסבתא שלי עליה השלום. (#באמת) ומה שטוב בסיר הזה – שאני אוהב אותו כמו שאתם אוהבים את הילדים שלכם, אבל כשהם ישנים, זתומרת ממש ממש אוהבים אותם – זה שאפשר לעשות גיבץ' ענקי… ענקי… ענקי… כזה שיספיק ליומיים. כי כמה גדול ככה טעים. אם אין לכם כזה סיר, תעשו חצי כמות.

המתכון על פי אורנה ואלה ולייזה פאנלים, עם נגיעות של סחבק טאפטים:

יאללה לעבודה. הסדר חשוב. וחשוב לזכור לחתוך הכל הכל לקוביות יפות 2X2, כמו סוכריות טופי.

• 1 חציל
• 3 בצלים
• 3 פלפלים, אפשר להוסיף חצי פלפל חריף בשביל החריף
• 1 כרישה
• 3 קישואים
• 1 ראש שום
• 1.5-2 אגרופים שעועית ירוקה
• חתיכה יפה (1.5-2) של דלעת. או כל דלוע אחר
• 4 עגבניות
• 2.5 כוסות מים
• 2 אגרופים תרד
• קצת רוטב עגבניות
• מלחפלפל

חותכים את הכל לקוביות 2X2, את החציל שמים על תבנית, מושחים בשמן זית ו-45 דקות בתנור, 200 מעלות.

בסיר הגדול-גדול, על 3 כפות שמן, מטגנים את הבצל 4-5 דקות. אחורי זה מוסיפים את הפלפל וממשיכים לטגן עוד 4-5 דקות, אחר כך הכרישה, 4-5 דקות, הקישוא, השעועית והדלעת. כל אחד ככה 4-5 דקות. ובסוף בסוף, מוציאים החציל מהתנור וזורקים גם אותו ל-4-5 דקות. נסו לתת לכל ירק את הזמן ואת הטיגון/בישול שלו.

בסוף מוסיפים את העגבניות החתוכות, את התרד (היום השתמשתי במנגולד במקום. תחזיקו לי אצבעות), את השום ואת המים, ואת המלח פלפל, טועמים, מביאים לרתיחה, מורידים את האש, מבשלים 45 דקות, ואחר כך זורקים לעוד 45 דקות בתנור באיזה 170 מעלות. אפשר עם סיר פתוח או סגור, כרצונכם. רק ודאו שיש הרבה נוזלים. נוזלים זה טוב.

זהו, זה הכל.

אפשר לשחק עם הירקות. לפעמים אין לי שעועית, לפעמים אני מוסיף דלועים אחרים, לפעמים עם פלפל חריף ולפעמים בלי, לפעמים עם ים של כוסברה, זוקיני הולך נהדר במתכון הזה. הרוב ממליצים על תפוחי אדמה, אבל אני פחות אוהב אותם במתכון הזה. לפעמים אני מאדה גזר ומוסיף גם אותו. או שורש פטרוזיליה. זה מתכון שסופג כמעט הכל. אני מתכנן לנסות גם כרובית שם. ויש לי הרהורים לגבי פטריות, אבל אני לא בטוח.

זה מתכון נפלא לספורטאים. זורקים כמה כפות של גיבץ' על קצת אורז ויש לכם ארוחת מלכים טעימה להפליא. יש לזה ערך תזונתי מטורף ואין ירקות יותר טעימים מזה. באמת, אני רציני. ואחרי יומיים במקרר זה אפילו עוד יותר טעים. אפשר לפזר למעלה גרעיני דלעת. אפשר לקלות אותם במחבת בלי שמן או סתם לפזר אותם אז איז (ככה אני עושה).

באלוהים נשבע לכם, תשאלו את הזוגתי שתחיה, כבר חודש וחצי אני חי מהמנה הזו. כל הזמן יש במקרר. שמחה רבה שמחה רבה, ומי שמצליח גם להתאמן, גם לאכול ככה וגם להימנע מהסוכר – גם מצליח להיפטר מחלקים ניכרים מהכרס שלו. באמת, אני עדות מהלכת.

כלומר, בדרך כלל אני עדות רצה. אבל, טיפ שלי: כשמבשלים, עדיף לעצור לרגע.

==

תמונות – אני מצלם חרא, אבל שימו לב איך כל ירק מקבל תשומת לב משלו (התחלתי לצלם באמצע, אז חסכתי לכם כמה תמונות):

4-5 דקות של שעועית

4-5 דקות דלורית

4-5 דקות חציל

מוסיפים עגבניות ושום ומנגולד בתפקיד התרד

והנה הכל מתבשל. אנחנו מדברים על שעתיים שהריח בבית כל כך טוב, שאנשים דופקים בדלת ושואלים אם פה גרה גיברת בוסקילה. 

היום רצתי (קצת) רחוק מדי ו(הרבה) מדי בשעה מאוחרת מדי (09:00 בבוקר, 31 מעלות בצל. אין צל.)

הריצה הזו הביאה אותי לעמוד באחד מהיעדים הרכים והסודיים הראשונים שלי – לרוץ 10 ק"מ בפחות משעה. היא גם לימדה אותי שוב כמה מיותרים רוב היעדים שאני מציב לעצמי כשאני רץ. הבעיה איתם, עם היעדים האלה, זה שאני נורא ממהר לעמוד בהם. וכוס אוחתו העולם מה יקרה בדרך.

ומה שקורה בדרך זה שבדרך כלל כואב לי.

התחלתם לרוץ? רוצים יעדים? הנה יעד בשבילכם: לרוץ לאט יותר. והנה עוד אחד: לרוץ מעט יותר. שוואיה פאקינג שוואיה. הדבר היחיד שמחכה לכם אחרי שתרוצו את הריצה הארוכה והמהירה שהבטחתם לעצמכם, זה כאב. כאב בברך, כאב בשוק, כאב בירך, כאב בכף הרגל. מה זה משנה איזה כאב? מה שיפה עם הכאבים האלה זה שהם כולם מיותרים באותה מידה.

רוצים יעד? נקו את התחרותיות המיותרת מהסיסטם שלכם. ואני אומר את זה כאחד שנכשל בעניין הזה על בסיס יומיומי. אין ניצחון בלרוץ רחוק או מהר. יש ניצחון בלקום מחר ובעוד שלושה ימים ובעוד שבוע, ולהמשיך שגרת אימונים טובה בלי הפסקות מיותרות. לפעמים עדיף להסתכל בשעון הרבה פחות, ולא לנסות להפחית כמה שניות מכל ק"מ. זה מיותר לחלוטין. בדרך כלל אנחנו אשכרה מצליחים להזיק לעצמנו בשניות האלה שאנחנו מגלחים.

היעד שלי להשבוע הוא לא לרוץ. לא לרוץ בכלל. וגם את זה לעשות לאט. אולי אולי אנסה ביום שישי, אבל לא בטוח. אולי עדיף לדחות את כל העניין ביום נוסף. רק לטפל ברגל, להרביץ אותה בטיפולים האנטי-דלקתיים בתזונה (לא. בלי סביח. וכן, זה אחד הדברים היחידים ששוברים לי את הלב בתזונה הזו. הבלי סביח). וללכת לישון מוקדם. לא לחכות לפרק של משחקי הכס הערב. למיטה תיכף ומיד.

ועד אז?

לא לרוץ זה לא אומר בהכרח לשבת בסלון ולטחון גלידה, למרות האטרקטיביות של הרעיון הזה. עד סוף השבוע מחכים לי שני אימונים בחדר הכושר ושניים או שלושה בבריכה. ככה לא אאבד את זה. וגם בזה אני צריך לא להגזים כדי להישאר על הרגליים.

בקיצור, הטיפ היומי ב"איך להתחיל לרוץ": להפסיק לרוץ.

הנה שיחה שהיתה באמת אתמול בצהריים, אני וחבר, אחד שכבר רץ כמה וכמה מרתונים.

אני: ואני גם מקפיד מאוד על התזונה שלי. בעיקר ירקות ופירות. קצת אורז כפחמימות והרבה הרבה ירוקים להשלמת חלבונים, כולל ספירולינה.

הוא: כל הכבוד.

אני: ותגיד, איזה פחמימות כדאי לאכול לפני ריצה של 20 ק"מ.

הוא: מה שבא לך טוב. אני אוכל פסטה אבל גם אורז זה יופי. תאכל שתי צלחות הערב, כי חשוב לזכור שזה הדלק שלך למחר.

*קליק*

(אחרי 10 שעות)

חוזרים ממסיבת היומולדת של המרכזית המהממת שלי. סחבק אחרי חמישה משולשי פיצה זיתים, עשרה סוגי צ'יפס ופרוסת עוגה עם קצפת. טוב, אולי פרוסה וחצי.

או שתיים.

*קליק*

השעון שלי צלצל ברבע לחמש בבוקר. אני יודע שיש אנשים שקשה להם לקום בבוקר. גם לי קשה לקום בבוקר, אבל לא בבוקר של ריצה. בטח לא אחרי חמישה ימים של הפסקה. גם אין לי עניין עם מוטיבציה. אני רץ כי אני רוצה לרוץ וכי זה עושה לי נעים. אני לא צריך להילחם בעצמי כדי לצאת לריצה.

וכמו שהשעון מצלצל ואני קם מהמיטה, בתוך הראש שלי זה מתנגן:

Every monkey like to be 

in my place instead of me 

cause I'm the king of Bongo 

baby I'm the king of Bongo Bong 

נו, מה רע? סחבק מאושר. אושר כמו של אחרי ריצה, רק לפני ריצה.

ורק עמוק עמוק בראש (טוב, אולי לא בראש) אני זוכר את הפיצה של אתמול בערב. פיצה שנאכלה במערכה הראשונה, יו קנואו.

*קליק* לאפילוג, אחרי שלוש שעות

אני: עצרתי אחרי 17 כדי להיפטר מהפיצה.

ארנון: בשירותים, הא?

אני: איזה שירותים איזה?

ארנון: מזל שיש מלא פינות נסתרות בפארק שאפשר…

אני: מה פינות נסתרות מה? בהיסטריה… מתחת גשר הירקון… אני במצלמה של כל מי שעבר היום בגדה הדרומית.

ארנון: אתה הענת הראל של השבוע, הא?

אני: כן. רק עם כרס.

קצת על הריצה

חבר שלי, י. (ההוא משיחה הראשונה על הפחמימות) אומר שריצה למרחקים ארוכים זה כמו יהלום. אתה רץ ורץ ורץ בקצב מסוים, ואז, ברגע נתון שבו אתה מחליט (למשל: מירוץ), אתה משיל את כל התחפושות, וחוצב את היהלום מתוך הסלע, מה שבא לידי ביטוי בקצב אחר לגמרי מזה של האימונים.

אני נוטה להסכים איתו, כלומר, אני לא מבין בזה כלום, אבל זה נשמע לי טוב. בכל מקרה, אני נזהר מאוד שלא לחצוב את היהלום. למה אני צריך את זה? נכון, אני רוצה לרוץ נורא מהר: 6 דק' לק"מ, 5 דק' לק"מ, 4 דקות לק"מ. אפילו יותר מהר מזה (לא אמרתי יכול, כן? רק רוצה). אבל יותר מזה אני רוצה לרוץ בשבוע הבא. ככל שאני רץ מהר יותר, כך גובר הסיכוי שאזיק לעצמי.

התוצאה היא שאני רץ מתחת לפוטנציאל שלי (כמו רבים רבים אחרים). וזה כשאני עוד לא ממש בטוח מה בדיוק הפוטנציאל שלי.

ובכל זאת, את הריצה של היום אפשר לחלק לעשרה הראשונים והעשרה האחרים. כמו צב וארנבת.

את הראשונים רצתי בשלווה ובנחת עם מיה וארנון, עם דופק שהגיע ל-130 רק לעתים רחוקות. זה לקח שעה ורבע והיה כיף גדול. את העשירייה השנייה רצתי לבד, בדופק שנע בדרך כלל בין 165 ל-170. עוד לא עשיתי בדיקות מקצועיות, אבל אני מעריך שהרמה הזו מייצגת 85-90 אחוז מהקצב המקסימלי שלי. אני יכול לרוץ בדופק 180-185 חמישה ק"מ. יכול להיות שגם עשרה. ואולי אני יכול לרוץ בדופק גבוה אפילו יותר. עוד לא באמת הגעתי לשם.

את העשירייה השנייה רצתי ב-63 דקות. זה הקצב המהיר ביותר ל-10 ק"מ שאליו הגעתי עד היום, ולא מיהרתי אפילו קצת. והחדשות הטובות הן שהיום כבר לא היתה לי תחושת מרק ברגליים בקילומטרים האחרונים. יכולתי בקלות לרוץ עוד שלושה-ארבעה ק"מ. בקיצור, נראה לי שאני מוכן למיני מרתון.

(*התרגשות*)

זהו, תודה לאנשים מ-zone 3 שרצו לפנינו בקצב 7.5 לק"מ ואיבדו את זה ביחד איתי, תודה לאיש שעשה מתיחות בסוף לידי, ואמר לי שאני יותר גמיש ממנו. זו הפעם הראשונה שאני יותר גמיש ממישהו ב-44 השנים האחרונות.

ותודה למיה וארנון שרצים אתי. אין עוד אנשים כמוהם בכל העולם.

הנה מיה היפה ואנוכי אחרי הריצה. ארנון צילם. בשבוע הבא, כשאתם רואים אותנו תגידו שלום.

***

(הגעתם עד פה? כל הכבוד! אולי תעקבו אחרי הבלוג? או שתשתפו? זה יהיה פשוט נפלא אם תעשו כן. אני מעריך את זה מאוד מאוד מאוד. ועוד קצת.)

אני נגד יעדים. כבר כתבתי את זה. בעצם, אולי נכון יותר להגיד שאני נגד יעדים מאז'וריים. למשל, סחבק ירוץ את מרתון פתח תקוה 2017 בשעתיים ורבע, או אני מבטיח לסיים את תריאטלון מגדל העמק 2017 עד שנת 2018. לא מתאים. גדול מדי, רחוק מדי, מאיים מדי.

אני בעד יעדים קטנים: שלושה אימוני כוח ופעמיים בריכה בשבוע, למשל. הצלחתי! חמישה ימים בלי סוכר (הצלחתי! חוץ מליקוקים קטנים תוך כדי הכנת העוגה הזאת.)

(כן כן, תמונת מאחורי הקלעים של העוגה. למה תמיד להראות אותן ככה מפונפנות? התמונות האלה שלי זה ריאל קיטשניק. ככה, שאנשים לא יחשבו שהכל כזה קשה ומסובך).

יעדי ריצה? לא לעשות שום נזק ארוך טווח השבוע. מקווה לעמוד גם בזה.

בקיצור, היום בבריכה הרגשתי כמו רמבו לאיזה שלוש דקות עד שנזכרתי שהשארתי את כל הגליקוגן אצל דודה שלי בחדרה, ויש לי עוד 48 בריכות לשחות ואין לי כוח אפילו להוציא את הראש מהמים כדי לנשום. ואם כל זה לא מספיק, אז במסלול לידי שחה שחיין מקצועי, שגומר ארבע בריכות גב בזמן שאני מנסה להסתובב על דופן הבריכה בלי לשתות יותר מליטר-ליטר וחצי מים. והוא גם נראה כמו דולפין תוך כדי שהוא עושה את זה.

נזכרתי במה שברוס ספרינגסטין אמר על לראות את פרינס בהופעה: It was a humbling experience.

אבל, את הפוסט הזה אני כותב בתור לקופה באושר עד. אז נכון, ספורטאי דמיקולו, אבל נראה את השחיין ההוא עושה את זה! (והנה עוד בעיה של עיסוק בספורט: נטייה מפגרת לגמרי לתחרותיות יתר, ואנשים שעונים לך על כל סיפור שאתה מספר ב"זה עוד כלום! חכה שתשמע מה אני עשיתי!" כן, גם אני חוטא בזה, וזו יופי של הזדמנות להתנצל בפני אשתי על העניין).

אניוויי, השחיין המקצועי ההוא, שבאמת שחה נפלא, סבל מבעיה שגם אני סובל ממנה לא פעם. אני מכנה אותה "תסמונת השמונה דודות רוסיות למסלול" שלא מאפשרת לך לשחות כמו בן אדם. וזה כל כך הפריע לו, שהוא פשוט עמד שם ברדודים, וחיכה שז'ניה, בז'ז'ניה, אינה ומזל (בכל זאת, שכונת התקוה) יפנו לו מקום.

וכמו שהוא עומד שם ונראה כאילו פיסלו אותו במיוחד בשביל איזה ז'ורנל חגיגי, כל הבנות בבריכה, מגיל שמונה ועד שמונים ושמונה, התחילו לכרכר סביבו ולקשקש איתו: על אימונים, על תנועה נכונה, על מקרמה – ובעיקר על חיי האהבה שלו. היה מקסים לראות את זה. בחיים שלי לא ראיתי נשים מחפצנות בחור ככה. תענוג.

כמובן, אף אחת לא הסתכלה עלי ועל הכרס עושים מתיחות וממשיכים משם למקלחות. אבל אין דבר. מחר 20 ק"מ בפארק. ועוד שנתיים-שלוש כאלה גם אני אהיה גיבור מעמד הפועלות.

לפחות של הפנסיונריות.

הערונת: לחבר'ה שרצו מאחורינו בשישי שעבר בפארק הירקון ומצאו את המפתחות שלי: תודה, כפרה עליכם.

 

וגם: תיעוד היסטורי של השחייה המביכה מהבוקר.

כמעט אחת עשרה בלילה, והכנסתי עוגת שוקולד ענקית לתנור. מחר מסיבת יומולדת ל-60 ילדים בני 13, שזה משהו שקצת מזכיר את אוכלוסיית סין. לפיכך, עוגת השוקולד המונומנטלית שלי, הפעם בגרסתה הכפולה, עמוק בתנור. מחר נרביץ עליה שכבה של קרם. רוצים סוכר? אני אראה לכם מה זה סוכר!

(טעמתי, בטח טעמתי. מה אני, בודהה? וגם צריך לבדוק שהעוגה בסדר, לא ככה?)

אבל לפני שטעמתי, חשבתי על הקונץ פטנט שלי להתמודדות עם אכילת ירקות בחמש מאות צבעים שונים כדי להתגבר על פציעות ספורט. קוראים לקונץ הזה רוטב העגבניות שאין דבר כזה של סחבק.

הכל מתחיל בזה שאני משתדל להכניס כמה שפחות מזון מתועש הביתה. שלא תבינו לא נכון: אני לא צדיק. יש פה בבית חמאה וחלב של תנובה, וחרדל ומיונז ופסטה שקיות. כל הזבל הסטנדרטי שיש בכל בית ישראלי כמעט. מה שאין פה, זה כל מני שימורים ומעובדים. כאלה יש הרבה פחות מאצל רוב האנשים. אין נקניקיות ושניצל תירס, אין (כמעט) אבקות מרק בצל, אין תערובות לעוגות וכאלה.

מכיוון שהבן שלי חי מפסטה מאז שאני זוכר אותו בערך, לפני שנה או שלוש תפסתי את עצמי קונה עוד איזה עשר קופסאות אדומות מזעזעות של רוטב אדום, וחשבתי שבטח עשר שנים לא נגעתי בחרא הזה. זה אשכרה מגעיל אותי.

אבל לבן שלי אני נותן כזה כל יום.

לבי נחמץ בקרבי, או משהו. לא, באמת, חשבתי לעצמי שככה אי אפשר יותר, וככה נולדו ימי הרוטב עגבניות שאין דבר כזה של סחבק.

רוצים מתכון? הנה מתכון:

החומרים:

4-5 בצלים

1-2 ראשי שום

30 עגבניות

אופן ההכנה:

מה אופן ההכנה מה? מה נראה לכם? מאדים עם קורט חוואתמה ומעבירים לטאבון לארבעה לילות שיתיישן? מה מסובך? מטגנים את הבצל עם כמה שפחות שמן, זורקים פנימה את כל היתר קצוץ עבה, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומכסים, מבשלים עוד שעה על אש קטנה – מלח, פלפל, כורכום, פפריקה – ויאללה סלמאת.

מקררים, מכניסים לבלנדר, טוחנים עד שיוצא חלק, מעבירים למיכלים – ומשם למקפיא.

כאן בתמונה אתם רואים תוצרת של המתכון הזה, רק פעמיים. משהו כמו שמונה ליטר רוטב אדום. שיספיק עד סוף השבוע.

עכשיו, פור דה רקורד, אני לא איזה טבח משהו משהו. אני מבשל נחמד, אבל לא הרפתקן גדול. למשל, בבית שלי אכלו איזה 35 שנה את העוף עם עגבניות שלי ("עוף אדום") כל יום שישי. עד כדי כך שחברה שלנו היתה נכנסת בערב שבת ושואלת, "אז איזה עוף אדום צופי בישל לנו היום?" (צופי זה אני.)

אני קצת כמו סוס: ברגע שמכיר את הדרך, לא זז ממנה.

אבל הרוטב האדום הזה, למדתי בשנתיים האחרונות, הוא ממזר גדול. לא רק שהוא טעים פצצה בפסטה של הילד, לא משנה איפה תכניסו אותו, הוא ירים לכם את האוכל. בעוף האדום? בטח! בבולונז? נו ודאי! בתוספת לאורז או סלט? נו ברור. נשבע לכם באמא שלי, גם בעוגת שוקולד הוא עובד.

טוב, אולי נסחפתי, אבל שופו על הגיבץ' איך יפה עם האדום-אדום רגע לפני ההתבשלות!

ואחרי הערבוב:

אז זהו, תזכרו: לא משנה איזה זבל אתם כופים על עצמכם במסגרת התזונה הספורטיבית שלכם, משורה ישחרר הרוטב עגבניות שאין דבר כזה של סחבק.

והופה, כתבנו כתבנו… בסוף יצאה העוגת יומלדת למחר. ושאלוהים ירחם על נפשותינו הרכות.

וחוץ מזה אחרון אחרון חביב לא קשור: איך יודעים שהתרגילי חיזוק עובדים?

אלמנטרי ווטסון! אתה פשוט קם בבוקר ולא מרגיש את התחת!

התכוונתי לכתוב על שחייה היום, ואולי תיכף גם אעשה את זה, אבל משהו התפקשש לי.

אני לא רואה כל כך טוב בלי משקפיים. כלומר, אני רואה בסדר, אבל אני לא מסוגל לקרוא כלום. ולכן, כשאני בלי משקפיים, מוטב לא לבצע פעולות על השעון שלי. היום למשל, אחרי ששחיתי 1.5 ק"מ – מחקתי את הפעילות מהשעון.

כוסומו.

ואם לדייק, כוס אום אום אום אומו.

#סליחה

איפה הייתי? זה בעיה, בעיה גדולה, כל השעוניזם הזה. ובכלל, הצורך הכל כך קומפולסיבי הזה למדוד ולבדוק ולתעד – לא יכול להיות שזה טוב לנו. פעם הייתי נכנס לבריכה, עושה שמונה בריכות חימום, שוחה עוד 60, אולי מסתכל טיפה על השעון – ושלום על ישראל.

היום? אני צריך לראות באיזה קצב שחיתי כל 100 מ', מה המשמעות של ההיפוכים על הקיר, מה בדיוק היה הדופק שלי, איך זה לעומת שבוע שעבר, חודש שעבר, שנה שעברה. ת'כלס, אני נרקומן של התיעוד הזה. יש אנשים שעושים איירון מן בשביל הקעקוע. יש אנשים שרצים מרתונים בשביל הסטיקר על האוטו. אני רץ (ושוחה) בשביל הסטטיסטיקה על הגרמין.

קיצר, אני מסנכרן את השעון עם הטלפון אחרי שמחקתי בלי לשים לב, ומקבל את השמונה בריכות חזה-גב שלי. חימום צ'יקמוק. כמעט חזרתי לשחות עוד שישים, אבל אז נזכרתי שאני לא יכול.

לא כי אני צריך לחזור הביתה.

לא כי הילדים לבד.

לא כי יש לי פוסט לכתוב.

פשוט כי אני לא יכול לשחות עכשיו עוד 60 בריכות.

(תמונה להמחשה: חימום דה לה שמעטה. הפסים הארוכים למטה משמאל הם המשחים הרגילים שלי. הפס הקצר והמביך למטה מימין הוא החימומון של היום.)

איך זה שאין לי כוח

אם תסתכלו בתחתית התיעוד של שחיית החימום שלי, תראו שלא שחיתי כבר שלושה וחצי שבועות. יש לזה המון סיבות. המון המון המון סיבות, אבל בעצם רק שתיים: הראשונה היא שאני קצת עצלן. השנייה היא הריצה.

לגבי הקצת עצלן, שחייה זה עניין מסובך. צריך לקחת את האוטו, את התיק שחייה, מגבת, בגד ים, משקפת, צ'יפ של הבריכה. מלא דברים. וזה גם חייב להיות בשעות ספציפיות, כי ברבע לשבע בבוקר אני כבר צריך להעיר ילדים. ואחר הצהריים אי אפשר להכניס אפילו מחט לבריכה, ואו שאתה מתנגש בראש של ולאד או שאתה שוחה לתוך התחת של ז'ניה.

אז אני צריך לשחות בשש פונקט, או אחרי שבע וחצי, או אחרי שבע וחצי בערב… מסובך לאללה. וכאן נכנסת הריצה. אתה קם, סוגר מאחוריך את הדלת והופה – אתה רץ. ארבע לפנות בוקר, שבע וחצי בבוקר, 11 בצהריים – למי אכפת? אתה רץ!

וככה לא שחיתי שלושה שבועות.

בקיצור, היום גיליתי שלא טוב לי לא לשחות שלושה שבועות. כי מבן אדם שאוכל את הקילומטר וחצי-שניים לארוחת בוקר בקצב של 20 דקות לק"מ או טיפונת יותר (או פחות), אני נהיה סמרטוט.

(תמונה להמחשה: ככה נראה הביקור הקודם שלי בבריכה. זה גם המרחק שעשיתי היום אחרי החימום, אבל אני מניח שהקצב היה איטי בדקה או שתיים.)

באמת, אחרי ארבע בריכות אתה מרגיש שאתה לא יכול יותר. אחרי עשר בריכות אתה לא מרגיש את הכתפיים, אחרי 16 בריכות אתה לא מרגיש כלום. רק אחרי 30-40 בריכות חוזר אליך משהו מהקצב הפנימי ומהטכניקה, ואז באמת כבר לא נשאר לך גרם של אנרגיה בגוף. ושחייה היא עניין הרבה יותר טכני מריצה. אם אתה לא שוחה נכון – בקצב שלך, בתנועה הפיזית הנכונה שלך – אתה מאבד טונות של אנרגיה על כלום. וזה לא כמו ריצה: פה, אתה לא מתקדם לאט. במקום זה אתה פשוט שוקע.

בגלל זה לא יכולתי לשחות עוד 60 בריכות. נגמר הכוח. ככה זה כשלא שוחים שלושה שבועות. צריך לבנות כושר מחדש.

התובנה להיום, כמעט כמו בכל שחייה אחרת, היא שהשחייה מפרכת הרבה יותר מהריצה. היא מפעילה יותר שרירים ומתישה אותך גם בחגורה העליונה. מצד שני, בשנה האחרונה שחיתי בטח 70 או 80 פעם ולא סבלתי ולו פציעת שחייה אחת. וזה כולל שבועות של שמונה, עשרה ו-12 ק"מ בבריכה.

This shit is genuinely good for you.

זהו זה להיום. מחר אני חוזר לחדר הכושר, לחיזוקים ולמתיחות, בחמישי שוב בריכה – ובשישי 20 בפארק (וויייי!!!!!!) יש למה לחכות.

ופה? פה אולי יהיה מחר רוטב העגבניות המונומנטלי של סחבק, שנותן שמחה וטעם אפילו לפחמימה המלאה העצובה ביותר שאתם מצליחים לחשוב עליה. Stay tuned!

לפני שאני מתחיל: יש מאמני ריצה, תזונאים, פיזיותרפיסטים, מעסים, רופאים, קלינאי תקשורת ואסטרופיזיקאים שאשכרה מבינים בדברים שאני כותב עליהם. קחו מהם עצות, לא ממני. (אלא אם מדובר בעצות על כתיבה. בזה אני דווקא מבין.) בבלוג הזה אני בסך הכל מספר על החוויות הפרטיות שלי. זה לא משהו ללמוד ממנו.

ועכשיו, נתחיל בהתחלה, וההתחלה היתה שרצתי אתמול בבוקר 8 ק"מ. היה נפלא, ואחרי זה החלטתי שזהו. לא רצים חמישה ימים, כי הגיד הזה שבצד הברך מציק לי. טיפ טיפונת בריצה ובעיקר אחריה. ומכיוון שכל יום הוא מציק קצת יותר, אז צריך להתפנות לבעיה ולטפל בה.

הנה תובנה מהימים האחרונים: כשאתה פצוע, מוטב לך לא לשבת על התחת ולחכות שהפציעה תעבור. יש כאלה שעוברות בסוף, נכון, אבל גם במקרה שלהן – טיפול אקטיבי בבעיה מקצר מאוד את הזמן שבו הרץ יושב על ישבנו וטוחן גלידה. בקיצור, החלטתי לנוח עד הריצה הארוכה של יום שישי – וזה אומר לוותר בסך הכל על ריצה אחת – אבל עד אז, לעבוד בטיפול בבעיה, ולעשות את זה באותה שמחה ובאותה דקדקנות שבה אני רץ.

כל העניין מתחלק לארבעה חלקים:

1. חיזוק
2. חיזוק ספציפי
3. מנוחה
4. תזונה

(יש גם סעיף 5, שנוגע לעיסויים של האזור הדלקתי. אני מעדיף לא לשלם למסז'יסט, אבל הזמנתי לי את זה על פי המלצה של רן פרגמין, שכותב בלוג מועיל ביותר על ענייני ריצה וגם על דברים אחרים. כדאי לקרוא אותו, בין היתר כי באותה מידה שאני לא ממש מבין על הדברים שאני מדבר עליהם, הוא כן מבין, בזכות סבלנות אינסופית ואיסוף מידע בהיקפים מטרידים למדי. בכל מקרה, בינתיים הטיפולים שלי הם בעיקר מסאז' עצמי באצבעות עד סף הכאב, ואיזה קומפרס פה ושם.)

 חיזוק: ככל שאני קורא יותר על ריצה אני לומד שאני לא היחיד שלא עושה תרגילי חיזוק. באמת, למי יש כוח לכל ענייני הליבה האלה?

עם זאת, רוב האנשים שכותבים על תרגילים לחיזוק של שרירי ליבה התנסו במספיק פציעות כדי להבין שעם כל הכבוד לנסיעה הנחמדה נורא (שזה הריצה), הדלק, או לפחות השמן-מים, הם תרגילי הליבה. הכוח בשרירי הליבה הוא זה שמאפשר את הריצה. החולשה היא זו שפותחת פתח לפציעות.

בקיצור, חשבתי להכריז על "100 ימים של ליבה" וגם לתעד אותם, אבל לפני כן אני חושב שנדרש לי חיזוק מתון יותר של פעם ביומיים. אנשים לא כותבים את זה, אבל אפשר להיפצע גם כשעושים תרגילי חיזוק.

אה, כן, ליד זה: מתיחות. אין ברירה. אני שונא את זה נורא. אני קשה כמו דיקט, או כמו בלטה, אבל גם פה: גמישות מונעת פציעות. As simple as that. ואת זה, אגב, אפשר לעשות כל יום. לא כיף, אבל אם מגבילים את זה לעשר דקות או רבע שעה – אז אפשרי.

ברצינות, אני רץ 40 קילומטר בשבוע. אני יכול להשקיע עוד עשר דקות ביום בקשקוש הזה כדי להיות מסוגל להמשיך לרוץ. וגם מרגישים שיפור: המתיחות שלי היום לא דומות בשום צורה למתיחות של לפני שנה.

 חיזוק ספציפי: יש שורות של אימונים לחיזוק ה-ITB, שהוא הגיד שכואב לי. עד הודעה חדשה, אני עושה אותם אחת ל-36 שעות. למה? כי למרות שאני בכושר גופני מעולה, אני חזק בדיוק כמו החוליה החלשה שלי, וכרגע, זו החוליה החלשה. אם אחזק אותה ספציפית – ברור שאסייע לעצמי להתגבר על הפציעה ולהימנע מפציעות עתידיות. 

מנוחה: רוב ההחלמה שלנו מתרחשת כשאנחנו ישנים. זוכרים "'תשן יותר 'תשרת פחות" (בצבא)? אז ככה גם הדלקת מחלימה יותר כשאנחנו ישנים. ולכן, בלי קשקושים – השבוע: שמונה שעות בלילה, כדי לקבל עוד 5-10 שעות החלמה.

 תזונה: הנה הקטע הטריקי. יש מזונות שמעודדים דלקות. יש המון רשימות בעניין הזה באינטרנטים, אבל אתם לא צריכים ללכת לקרוא את הרשימות, כי אני יכול להגיד לכם הכל במשפט אחד:

אם זה טעים, זה מעודד דלקות.

סוכר, שמן, אלכוהול, בשר, לחם לבן. החשודים המיידיים. אין אפס. זה טעים, ולכן זה רע לנו. הגענו לעולם לא הוגן. בעולם הבא, תסמכו על סחבק, כדי להשיג גוף של רונאלדו או ברפה אלי, כל מה שתצטרכו זה לשבת על התחת, לשחק World of Warcraft, לעשן מרלבורו אדום, להוריד שישיות בירה, לטחון במבות ולפרק גלידות פונטש בננה. אבל עכשיו? עכשיו סלט.

אפילו את התמרים שאני כל כך אוהב אני לא אוכל השבוע, כי סוכר זה דלקת ודלקת זה סוכר.

מצד אחד, כוסומו. מצד שני, c'est la vie. אפשר להתלונן, אבל מניסיון, זה לא עוזר. ויש יעד. היעד הוא לרוץ 19 ק"מ ביום שישי. זה לגמרי שווה את המאמץ.

אני מוצא שכשאני מגביל את המגבלות שלי לטווח קצר, אני יכול לעמוד בהן ביתר קלות. מעבר להרים ולמדבר, ביום שבת, מחכים לי חלבה, בירה, עוגה וכנראה גם עוף במעשנה של יוסי, חבר שלי. כשכל זה באופק, לא באמת מסובך לי להימנע מכל הרשימה של המאכלים הדלקתיים. וחוץ מזה, מניסיון, ככל שאתה מתקרב לעוגה שכל כך חיכית לה, ככה עובר לך החשק אליה.

זה אומר שהשבוע אני חי בעיקר מירקות ופירות, עדיף טריים, אבל גם מבושלים זה נחמד. אני מוסיף גרעיני דלעת לסלט שלי. מסתבר שזה סופר פוד, וזה מרים לי כל סלט שהוא. מה עוד? טיפים?

• אני ממליץ בחום על הגיבץ' של לייזה פאנלים (ובכלל על הספר הנהדר שלה). תפחיתו מאוד את כמויות השמן במתכון. בעצם, בכל מתכון. בכל מקרה, יש שבועות שאני חי מהמנה הזו. לפעמים אפילו ברמת הפעמיים ביום.
• גרעיני דלעת אפשר לקלות במחבת. אפילו לא צריך להוסיף שמן, ויש לכם עוד שדרוג לסלט. וגם לגיבץ'
• הפינוקים שלי כוללים שני מזונות עיקריים: קפה ושייק ירוק עם הרבה פירות.
• ואגוז פה ושם. אני עף על אגוזי ברזיל.
• פחמימה מועדפת: אורז לבן. אשתי אומרת לי שעדיף אורז מלא. אני אומר לה שעדיף כדור בראש.
• עשר במיטה. חוסך את הקרייבינג למתוק של הלילה ועוזר גם לשמונה שעות שינה בלילה.
• ספירולינה בשייק הירוק, כדי לקבל יותר ברזל וחלבונים.
• והרבה הרבה סלרי, תרד, חסה, בשביל אותו דבר.
• היום הכנתי לי סלט שורשים מגזר, קולורבי ותרד. יצא אחלה בלי חיזוקים.
• עוד דבר שעוזר לי הוא סיר האידוי שלי. אני זורק פנימה כמעט כל דבר: סלק, כרובית, ברוקולי, דלעת, גזר. עולה 120 שקל. כאמור, מאוד עוזר לי.
• קיץ. יש אבטיחים, משמשים וענבים. המחירים כבר סבירים. חוץ מזה אני מאוד אוהב תפוחי גראן סמית והבננות עכשיו מעולות. פירות הם פתרון נהדר למכורים למתוק כמוני, והם גם מורידים את החשק לממתקים. לא בטוח שזה הדבר הכי טוב נגד דלקת, אבל די בטוח שזה אחד הדברים הפחות גרועים ברשימת המזיקים.

זו כל המלחמה שלי בדלקת על רגל אחת. נכון, אני לא רץ, אבל יש ג'ים ובריכה. גם שם נחמד, אחרי שמצליחים להיגרר ולהגיע.

***

ואחרון לקינוח: אשתי העירה לי שהפוסט הקודם שלי נראה כמו הרצאה. אני נורא מקווה שזה לא נתפס ככה, כי זו לא הכוונה שלי. ואחרי שאמרתי את זה, הנה תזכורת לגבי תרגילי חיזוק, דיאטות וכוח רצון בכלל: אנשים שרצים עשרות קילומטרים בשבוע פיצחו משהו על מוטיבציה בחיים שלהם. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אצלי אין מאמץ ביציאה לריצה – רק חדוה. אני לא מרגיש שאני "עומד באתגר", "עושה את זה", "יכול לקשיים" וכל הקשקושים האלה. אני פשוט נהנה נורא.

ואם כבר יש לי את הקונץ הזה, כל מה שנשאר לי הוא לקחת את הכוח הזה, ולהשתמש בו במקומות שטיפה יותר מורכבים לי, כמו חיזוק ותזונה. סירייסלי, בן אדם יוצא לריצות של 20 ק"מ. כמה קשה כבר יכול להיות להעביר יום-יומיים בלי גלידה פונטש-בננה?

אעדכן.

אולי הדבר הכי טוב שקרה מאז התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, זה שאח שלי התחיל לרוץ. אני כל כך מרוצה מהעניין, שלפעמים קצת קשה לי למחוק את החיוך.

קטע קטע. האח הקטן הזה (לדעתי הוא יהיה בן 42 השנה, אבל מה לעשות, אח קטן זה לתמיד) נולד לרוץ. כשהוא היה בן 10 הוא ניצח במירוץ עומר, ואחר כך אבא שלי ניסה להתחיל לגרור אותו לתחרויות אחרות. למרבה הצער, הוא אף פעם לא התלהב מהעניין הזה של הריצה, ואחרי כמה זינוקים שכללו יותר מדי מרפקים נמאס לו.

עכשיו הוא שואל אותי שאלות על איך לרוץ וכמה לרוץ. וזה מצחיק. הוא פיזיותרפיסט, האח הקטן. ומטפל בתנועה. ורקדן. ומורה לצ'י קונג. ובאופן כללי מעולם לא הפסיק לזוז, ואותי הוא שואל איך וכמה ואיפה לרוץ. תודו שזה מצחיק: את אחיו הבינוני בעליל, שאפילו כשהוא הולך להתקלח סביר להניח שהוא יחזור פצוע, הוא שואל איך לא להיפצע.

אבל זה משקף לי ביתר שאת את העובדה שמי שמתחיל לרוץ מחפש איזשהו מקור של סמכות. מישהו שיגיד לו מה לעשות, שיגיד לו שמה שהוא עושה זה טוב. מישהי שתייעץ לגבי כאבים טובים ורעים, מסלולים נוחים, נעליים, תרגילי חיזוק, בגדים נכונים, שעוני דופק… כל כך הרבה שאלות יש!

אז יש לי רק דבר אחד מוחלט להגיד לאחי וגם לאנשים אחרים שמתחילים לרוץ: אין תשובות מוחלטות. אין זוג נעליים אחד שמתאים לכולם ואין רפידות שעובדות לכולם. ובכלל, יש אנשים שלא צריכים רפידות… קשה להגיד כמה בדיוק צריך לרוץ בתחילה. לאח שלי יש גנטיקה מדהימה: כושר גופני טבעי ושרירים ארוכים וטווח דופק שאין דברים כאלה. הוא יכול להתחיל משלושה-ארבעה קילומטר שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ואם הוא לא ישתולל הכל יהיה בסדר. יש אנשים שמבחינתם כמויות כאלה מבטיחות פציעה. יש גם אנשים שרק מתחילים ומיד רצים 4-5 דקות לק"מ, קצב שאני אתעלף אם אשאר בו למשך יותר משניים-שלושה ק"מ (אם בכלל אצליח להגיע אליו מלכתחילה). אנחנו דומים דומים, אבל לא אותו דבר.

אין תשובות מוחלטות. אין תשובות ברורות. לכל אחד יש את הנכון שלו, והנכון הזה משתנה בן אדם לאדם.

לכן, בהנחה שאין לכם כסף למדריך ריצה מעולה (ואני חושד שלא כל מדריכי הריצה מעולים, ושקשה לקבוע לבד מי מעולה ומי לא), אני ממליץ לכם בחום להתייעץ עם מישהו שרץ מזה זמן ומכיר אתכם. ותוך כדי התייעצות לזכור שאלוהים לא ירד להר סיני ונתן לאדם הזה את התורה. יש מצב שגם לו או לה אין מושג על מה הם מדברים.

עוד דבר שאתם יכולים להשתמש בו הוא חוכמת המונים. יש קבוצות ריצה בפייסבוק, יש פורומים באינטרנט, יש המון המון טקסטים על ריצה. אם אתם קוראים אנגלית אז גם יש סיכוי שתגיעו מהר יותר לטקסטים איכותיים יותר ואובייקטיביים יותר. על כל דבר: אורך, קצב, נעליים, פציעות, תזונה, אימונים משלימים – הכל.

אם חלילה גם יכאב לכם מתישהו (ויש סבירות גבוהה שזה יקרה. יש סטטיסטיקות מפחידות לגבי כמות הפציעות של רצים) תגלו שלא רק אתם והחברים שלכם ולפעמים גם המאמנים שלכם לא יודעים הכל. בניסיון להבין למה כואב, איפה כואב ואיך לטפל, תגלו שגם רופאים, פיזיותרפיסטים ומטפלים אחרים לא יודעים הכל. חלקם לא מספיק טובים, חלקם פשוט טועים מדי פעם. ואין שום דרך לדעת מה טוב ומי טוב.

אם אתם צריכים גם לעבור את תהליך זימון התור והצילום/דימות של קופות החולים, אתם עלולים לגלות שעד שתגיעו לגורם מטפל, הכאב יעבור לגמרי או יעבור למקום אחר…

העניין הזה של ספורט למבוגרים, בין אם הוא כדי להיות בריאים יותר, בכושר גופני טוב יותר או לפרוץ גבולות ולעמוד באתגרים, הוא ארץ לא זרועה. הוא ארץ לא זרועה על אף המיליונים שעוסקים בריצה, שחייה, אופניים, תריאטלונים וענפים אחרים. הוא ארץ לא זרועה כי למרות שאנחנו דומים להחריד זה לזה, אנחנו גם שונים לגמרי, וכל אחד מאיתנו טומן עמוק בשרירים, בגידים ובמפרקים שלו עניינים מגוונים ופתולוגיות שונות.

אז תזכרו, זה שאתם לא יודעים שום דבר זה בסדר. זה נורמלי לגמרי. תשאלו אנשים אחרים. הם יעזרו לכם בשמחה. ואל תשכחו אף פעם שבדרך כלל גם הם לא יודעים שום דבר, או שכל מה שהם יודעים הוא לחלוטין לא רלוונטי עבורכם.

בימי שישי בבוקר אני יוצא בדרך כלל לריצות הארוכות שלי. משאיר את הילדים עם אמא שלהם ונוסע לפארק הירקון לרוץ על המים. אם אפשר, אני עושה את זה עם ארנון ומיה. יש לנו היסטוריה (נכון, לא ארוכה, אבל לא הכל כמותי, בחיים). רצנו כבר ביחד בסן פרנסיסקו ובחוף וניס בלוס אנג'לס. אפילו עמדנו ביחד עם המרפקים על הבמה בהופעה של ספרינגסטין בלוס אנג'לס.

כן, אולי היה חשוב לציין שבשבילנו, Born To Run לעולם לא יהיה ספר על ריצה, אלא משהו אחר לגמרי.

ובכל זאת, בשעות שאנשים נורמליים ישנים ואנשים לא נורמליים רואים את גולדן סטייט מנצחת את אוקלהומה ונשארת בחיים בפליי-אוף, אנחנו מצאנו את עצמנו בפארק. מיה היא רצה ותיקה ממני שגם יכולה להישאר על הרגליים הרבה יותר, וארנון הוא תופעת טבע מטרידה, כזה שבגיל 40 יכול פשוט לצאת מהבית ולרוץ 20 ק"מ. אני יודע, גם אני לא אוהב אנשים כאלה, אבל הוא מקרה מיוחד.

ואנחנו רצים לנו לאט לאט, מה שהופך את כל האתגר המונומנטלי הזה שאנשים מכנים לפעמים "ריצת נפח" לשיחת סלון שקטה ונינוחה, שכל מה שחסר בה זה כוס קפה, ו… ובכן… סלון.

ארנון ואני לא היינו בטוחים שמיה תגיע, כי היא חזרה בטיסה מעוד הופעה של ספרינגסטין ב-8 בערב, אבל, תודה לאל, היא נרקומנית של ריצה, ובשש בבוקר היא התייצבה כמו חיילת נאמנה. וזה חשוב, כי אם היא לא היתה מגיעה, היינו יוצאים בקצב של 6 דקות לק"מ ולאט לאט מגבירים, עד שהיינו מתעלפים אחרי שלושה-ארבעה ק"מ. כן כן, בריצות נפח חייבים מבוגר אחראי.

אתמול רצתי 19. ואפילו עזבתי את שני הישנונים האלה אחרי 12 ק"מ (והרבה סיפורים על ההופעה במנצ'סטר) כדי להגביר ל-6.45 בשבעת הקילומטרים האחרונים. היה שמח כמו שרק הריצות הארוכות האלו שמחות, כולל החלק הזה אחרי 15-16 ק"מ שבו הרגליים שלי מרגישות כמו מרק.

חוץ מזה, נחמד בפארק הירקון ביום שישי בבוקר. בדרך כלל אני רץ קרוב לבית, ואין רבים כל כך שגודשים את המדרכות. בפארק יש תחושה שכולם כולם משוגעים כמוני, ואם רצים בשעה הנכונה במסלול הנכון, רוב הסיכויים למצוא המון חברים שבאים ממול או עוקפים אותך בשעטה.

זאת הפעם השנייה שאני רץ 19. בשבוע הבא אני מתכנן ריצה דומה, לקראת המיני מרתון בפארק הירקון בסוף יוני, שיהיה ככל הנראה המירוץ הראשון שלי. כן, אני יודע, אנשים אמורים להציב לעצמם מטרות בביזנס הזה, אבל אני נורא נורא נזהר. גם עם 35-45 ק"מ בשבוע אני עדיין מופתע בכל שבוע שבו אני לא נפצע וממשיך לרוץ. אולי בגלל זה עוד לא נרשמתי למירוץ – לא לנחס חלילה.

אני ממשיך לעשות ניסויים קטנים בסגנון הריצה, שהמטרות העיקריות שלהם הן להרים את הרגל פחות גבוה מעל האדמה, לעבוד על צעדים קצרים יותר  ולבדוק את המשמעות של פעילות של כל אחד מחלקי כף הרגל. בסופו של דבר, המשמעות של כל הפעילויות האלה היא העלאה של המהירות ושל הדופק, ואני עדיין מנסה לרוץ בדופק נמוך ככל האפשר, ולפיכך הניסויים הם קצרים. בכל מקרה, בטח אמצא את זה עם הזמן. אולי.

אה, כן. חוץ מזה יש את הגיד המעצבן שבצד הברך, ITB, אני חושב, והנטייה שלו לדלקות או פשוט לכאב. אצלי כרגע זה לא בא לידי ביטוי בריצות עצמן, אלא רק אחריהן (ואם לדייק, רק אחרי הריצות הארוכות). הספרות המקצועית שסחבק קרא מעט בימים האחרונים מלמדת שכל העניין נובע מחולשה יחסית של המותניים והתחת, ולפיכך, בימים אלה אני עובד גם על… ובכן… אין דרך נעימה להגיד את זה… על התחת שלי.

עדכונים, אולי, יגיעו בהמשך. כל מה שאני יכול להגיד להגנתי זה שזה פחות מלוכלך מכפי שזה נשמע.

וחוץ מזה אחרון, מיה גדלה באנגליה, וסיפרה לנו בעבר על תפוחי ה-Cox המעולים של הממלכה הישנה. השבוע, כוכבת שהיא, היא גם הביאה איתה כמה קוקסים כאלה לאחרי הריצה. והנה תמונה להמחשה, אנשים באמת מהממים שנראים ככה אחרי 19 ק"מ.

הבוקר רצתי וכבר כמעט היה צהריים. קודם ישנתי כמו אלכסנדר המאושר עד רבע לשבע, אחר כך הזוגתי היתה צריכה ללכת לג'ים לפני, תוך כדי הילדים היו צריכים אבא שישלח אותם לבית ספר. לונג סטורי שורט, הגעתי לפארק הלאומי ברמת גן ברבע לעשר, שלושים מעלות.

לא רצים, נכון? במיוחד שתכננתי איזה טמפו קטן כדי לבדוק את עצמי.

זיבי לא רצים! רצים, ורצים מהר. תראו איזה דופק. הגבוה, אני חושב, הוא התשעים אחוז דופק שלי.

היה כיף, ותזכורת קטנה ואידיוטית: תשתו מים! אני זקן וחכם ונבון, באמת. אבל אפילו אני, עם כל הכימיה של הגוף בריצה, יוצא לי רמבו קטן מהבטן תוך כדי וצועק "תשתה בסוף, קוקסינל!" (מתנצל בפני מי שנעלב. זה רמבו שצועק, לא אני). בסוף עצרתי לרגע אחרי שישה ק"מ כדי לשתות. אם היה לי שכל, הייתי עושה עוד שתי הפסקות ריצה לפני זה. בקיצור, לא משנה כמה אתם רוצים לקבוע שיא אולימפי – בכל זאת תעצרו לשתות. אל תהרגו את עצמכם.

אבל הבטחתי פוסט קצר קצר ואני אוכל לכם את הראש. סליחה. בקיצור, חזרתי הביתה והייתי צריך אנרגיה. עכשיו תקשיבו קטע: מדברים על זה הרבה אצלי בבית. מוכרים לנו כל הזמן תרופות ופתרונות לעניינים כמו הזדקנות ומחלות ומשקל יתר. העניין הוא שיש תרופות מן הטבע. כאלה שיש בכל בית, שבמהותן, ותקשיבו טוב טוב למשפט הזה: מונעות מאיתנו להחליד.

נשבע לכם.

וכן, כל ההזדקנות הזאת, זה הכל החלדה. אנחנו, בני האדם, דומים אולי לשימפנזים וגורילות, אבל גם בצלמו של הלום נבראנו, והאדם והאדם, הוא לפעמים גם כן יכול להישאר, נטוש ובלי כוחות, ממש כמו לום.

אז כדי שלא נחליד:

שייק ירוק פצצה (לשלושה אנשים)

פרודוקטים:

• מגש קרח (כדאי לשים את קרח למטה, כלומר בתחתית הבלנדר)
• קצת ג'ינג'ר, אגודל בערך
• איזה רבע לימון (לא רק המיץ, גם הבשר. בלי קליפה)
• תפוח
• 4 מישמשים (מי שלא טוחן משמשים עד אמצע יוני – שיבוא בטענות רק לעצמו)
• 2 אגרופים של עלים ירוקים שמצאתי בבית. (אפשר סלרי, גם את הקשה. אפשר פטרוזיליה, אפשר חסה ותרד, אפשר מנגולד. אפשר הכל. בשלי היום יש תרד ועלי סלק)
• אגרוף תותים (הזוגתי כפרה עליה מנקה את התותים מהירוק ומקפיאה אותם. מעולה מעולה לגלידות ושייקים. וגם מאוד זול בסוף העונה)
• 3 תמרים
• מנה של ספירולינה קפואה (לא חובה, אבל מלא מלא ברזל)

הכנה: יאללה לבלנדר. אם לא מתערבב לכם, תוסיפו קצת מים. הכי טוב לשתות מיד. אם לא גמרתם, תסגרו בוואקום וזה נשמר איזה 24 שעות.

בונוס, ילדה שמצאנו במקרה ברחוב קיבלה מנה של דברים טובים שהיא צורכת בדרך כלל בשבוע.

חוץ מזה: אנשים שאומרים שאני גורם להם לרוץ, אתם עושים אותי מאושר. תומר, אתה הכי מכולם.